מבט של שבת - מאיר אטינגר מסכם שבוע: אין עתיד להתיישבות לצד פלסטין

מכבש הלחצים 

בזמן שסמוטריץ משקיע מאמצים למיטוט כלכלי של הרשות הפלסטינית, וכשהרשות עצמה מצהירה שוב ושוב על משבר האבטלה כתוצאה מהפסקת התעסוקה אצל יהודים כקיומי דווקא גורמים מתוך ההתיישבות מפעילים לחץ להיפוך המגמה

השבוע שוב עלה לכותרות הלחצים שמפעילים גורמים ביהודה ושומרון על יישובים להכניס פועלים ערבים "פלסטינים" לבנייה ביישובים. בזמן שבו מעבר לקו הירוק ענף הבנייה לומד לסגל חלופות, ורק השבוע התפרסמו שתי כתבות המלמדות על השינויים החיוביים בענף הבנייה בזכות הגמילה מכוח העבודה הזול של האויב - דווקא ביהודה ושומרון נמשכים הלחצים ההולכים ומתגברים להכניס פועלי אויב כאשר הם מתלבשים בטענות של "צדיקים" הדואגים ליישוב הארץ.

מי שמובילה את מכבש הלחצים על היישובים היא תנועת אמנה וחברת הבת שלה 'בנייני בר אמנה' שמשמשת כמונופול בתחום הבנייה בהתיישבות. זאת תנועה שפועלת גם כתנועת התיישבות אידיאולוגית - עם עבר עשיר של דברים טובים שעשתה, לצד בעיות של ריכוזיות ופרגמטיות יתר  שהגיעה לשיאה בתיאום ההצגה בהתנתקות, אבל גם כחברת בנייה עם אינטרס כלכלי, וקשרים עם קבלנים ותיקים והרגלי עבודה.

מכבש הלחצים שמפעילה אמנה הגיע הפעם לשיא, כאשר במכתב שנשלח לתושבי תלם נטען כי אמנה אומרת למעשה לתושבי היישוב כי אם לא יסכימו להכנסת אויבים לבניית שכונות ביישוב, אמנה לא תיקח חלק וייעצרו תקציבים לפיתוח התרחבות היישוב בשכונות נוספות מחוץ לגבולות היישוב. והאשימו את תושבי היישוב שלא מוכנים להכניס אויבים לישוב, בכך שהם וך לא מספיק ציונים… מסתבר כי הציונות היא לפרנס את האויב. 

שיקולים כלכליים עטופים באידיאולוגיה

למעשה, הטענה כי עתיד ההתיישבות תלוי בבנייה הזו מופרכת. ב"ה בשנים האחרונות יש התרחבות בשטח, בהקמת חוות וגבעות, מאמצים שאליהם הצטרפה אמנה בדיעבד. המאמצים האלו לראשונה אגב לא נשענים כלכלית על אמנה, אלא יותר ויותר נקודות למדו לגייס כספים. 

אבל גם אם נתייחס לבנייה בתוך היישובים שאין חולק על חשיבותה, צריך לציין את העובדה שאישורי הבנייה הרבים שב"ה אושרו לאחרונה לא יעלמו  אם הבנייה תיעצר באופן זמני עד שימצאו  חלופות להכנסת אויבים כפועלי בניין. התרחיש של הקפאת בנייה מאושרת בתוך היישובים, לא סביר באופן קיצוני ומשמש רק כתירוץ עבור הלחצים שמונעים כאמור משילוב של אינטרס כלכלי ותפיסות של ה-6 באוקטובר. מה שמדהים לגלות הוא שחלק לא קטן  מהאנשים שבזירה הפוליטית מסבירים כי אין חשש לעתיד יהודה ושומרון ולכן אפשר להקים ממשלה עם השמאל מול החרדים, הם פעמים רבות אותם אלה שמסבירים שחובה לפרנס אויבים כי יהודה ושומרון בסכנה.

למרבה הצער, מבירורים שעשינו מתברר כי במקרה הזה האידיאולוגיה היא סיפור כיסוי לכסף. בשוק ישנם כבר כיום חברות שגם ביהודה ושומרון יודעות לבנות פרויקטים מעין אלו עם עובדים זרים, בדיוק כמו בפתח תקווה ובאילת, החסמים הם לא מהותיים ולא אמתיים, אלא נובעים בעיקר בגלל שיקולים כלכליים של יזמי הענק

הפנטזיה היא לדמיין התיישבות לצד האויב

ההתיישבות ביהודה ושומרון עסקה בעבר רק בהתיישבות, המשימה היתה לבנות כמה שיותר, ולהכפיל את מספר המתיישבים, היא התעלמה מהשאלה מה קורה מעבר לגדר. מה עושים עם האויב הערבי? עם זה הצבא יסתדר. כמעט ולא היתה חשיבה לטווח ארוך, המחיר של תפיסה זו החל באוסלו שהגיע כתגובה לאינתיפאדה הראשונה. 

במסגרת מפעל הלחצים של אמנה להכניס את האויבים לעבודה, הם לועגים לאלו שדורשים מבט ארוך טווח ומכנים את הרצון לפגוע בהתבססות של האויב כ"פנטזיות". המציאות היא הפוכה, המשבר הכלכלי ברשות הפלסטינית הוא מציאות, עובדות ונתונים. ההישענות של הרשות הפלסטינית על הפרנסה שהעניקו הערבים ליהודים, מופיעה בדוחות האום, בדוחות הרשפ, חפשו בקול היהודי פרסמנו ידיעות רבות, שלגורמים עם אינטרס יש רצון לבטל.

המציאות היא הפוכה - להתיישבות אין עתיד אם היא תמשיך לפנטז על לחיות לצד הערבים, באותם שנים שבהם התפתחה ההתיישבות המבורכת ביהודה ושומרון, התפתחה הרשות הפלסטינית, בזמן שבו עסקו בהגדלה מסוימת של מספר התושבים, מספר תושבי הרשפ גדל הרבה יותר וחמאסטן נבנתה בדרך ל-7 באוקטובר. אי אפשר להתעלם יותר מהאויב. אם נמשיך לפרנס אותו ולהעסיק אותו, זה ייגמר שוב או ב-7 באוקטובר או באוסלו נוסף. 

זמביש שייך לעסקני העבר, הוא לא מעז לחלום על פירוק הרשות הפלסטינית, כשם שרק נגרר במלחמה על המרחבים. בהעדר חזון יפרע עם, בהעדר חזון ואם לא ננצל את ההזדמנות לשבור את התקווה של האויב, תחזור שוב אותה קונספציה של חיזוק הרשות הפלסטינית, תחת שלטון מתון כזה או אחר.

העובדות מדברות בעד עצמם. בזמן שבו סמוטריץ משקיע מאמצים רבים כדי למוטט כלכלית את הרשות הפלסטינית, ובזמן שהרשות הפלסטינית עצמה תולה שוב ושוב את אחד מגורמי המשבר המרכזיים במשבר האבטלה כתוצאה מהפסקת התעסוקה אצל יהודים - ממקורות ההכנסה המרכזיים של הרשות הפלסטינית, גורמים בהתיישבות מפעילים לחץ להיפוך המגמה.

הלחץ העצום שמפעילה תנועת אמנה כדי להחזיר את העבודה הערבית ליישובי יהודה ושומרון, תורם לאי הודאות לגבי עתיד העבודה ביהודה ושומרון. אם מחוץ ליוש קבלנים ויזמים הפנימו שאין צפי לחזרת כוח העבודה הפלסטיני,ובין ברצון ובין שלא ברצון יצאו לחפש חלופות ומצאו, ביו"ש קבלנים לא ישקיעו תשומות כדי לפתח פתרונות חלופיים או לשנות הרגלים, בזמן שמעבר לפינה המעסיקה הגדולה ביותר מאותתת: עם עוד קצת לחץ היישובים יישברו.

לסיכום: הבנייה ביהודה ושומרון היא מפעל אסטרטגי שנמצא בצמיחה, אבל אין עתיד להתיישבות אם היא תמשיך לשגות בקונספציה כי נשב ביהודה ושומרון לצד האויב. הקונספציה הזו תחזיר את הרשות הפלסטינית כפתרון המרכזי, ותפגע גם בבנייה ובהתיישבות וגם בביטחון. העובדות מדברות בעד עצמם - בזכות זה שהפסיקו לפרנס את האויב - כלכלת הרש"פ נמצאת במשבר אדיר וקריטי, הבנייה הערבית נעצרה ונבלמה, והאויב שקע ביאוש. אם לא נחזור חס וחלילה לתת לרשות הפלסטינית חבל הצלה זה יביא דבר ראשון לקריסת הרש"פ ובהמשך להגירה של האויב וגם לפתרונות בנייה איכותיים יותר, מהירים יותר ובעיקר לא ממנים את האחזיה של האויב בארץ ישראל.