עיבוי ההתיישבות היהודית בדרום יחזיר את המשילות

במשך שנים התרגלנו לדבר על הצורך הלאומי ב"ייהוד הגליל", אך נדמה שבזמן שעינינו היו נשואות צפונה – החזית הדרומית שלנו הופקרה. מציאות של מאות אלפי כלי נשק מוברחים ממצרים ומירדן, חוליות מיומנות, ורחפנים שחוצים את הגבול באין מפריע, הפכו את הדרום לזירת לחימה לכל דבר. זו כבר מזמן לא עבריינות פלילית של הברחות וסמים, אלא אירוע פח"ע אסטרטגי וטרור שמאיים ישירות על ריבונות ישראל.

כאן ב"קול היהודי" התרענו על המגמה הזו כבר לפני שנים. היינו מהראשונים להציף את העובדה שהגבול הדרומי הפך לאוטוסטרדה של הברחות, והתעקשנו – מול מערכות שניסו להרדים את הציבור – שלא מדובר ב"הברחות פליליות" או בבעיית שיטור מקומית, אלא בבניין כוח לאומני וטרוריסטי. בסדרת תחקירים ודיווחים באתר לאורך השנים, חשפנו את שיטות הפעולה של חמולות המבריחים, את החיבור המסוכן בין המגזר הבדואי לגורמי טרור, ואת אוזלת היד המערכתית שהתייחסה לאירועים כאל "עבריינות" במקום כאל הפרת ריבונות מסוכנת.

כיום, המספרים המפלצתיים כבר מאלצים גם את גורמי הביטחון להודות במציאות. "כמות הנשקים שהוברחה בשלוש השנים האחרונות לישראל, ממצרים ומירדן, נאמדת בכ-400 אלף נשקים – יותר מכל הנשקים שיש לצה"ל", אומר כעת גורם המעורה בנעשה באזור שמוסיף כי "החמולות המאורגנות שמפעילות את ההברחות מכירות כל נקודת תורפה בגבול מצרים. מדובר בכלי אסטרטגי שעלול להיות מופעל נגד מדינת ישראל בכל רגע נתון".

בעוד צה"ל ומערכת הביטחון מנסים בקושי רב לרדוף אחרי הזנב של עצמם עם פתרונות טקטיים, טכנולוגיים ונקודתיים, הולכת ומתבהרת בקרב המעורבים בנעשה בדרום תובנה קריטית שעשויה לשנות את כללי המשחק: הפתרון האמיתי למשילות ולבלימת האיום לא יגיע רק מעוד עמדת פילבוקס או רחפן יירוט, אלא ממתן משקל אסטרטגי עליון לעיבוי ההתיישבות היהודית לאורך הגבולות ובמרחבי הנגב.

ההבנה שקונה לה אחיזה היא שאי אפשר להסתפק במאבק הגנתי מול ההשתלטות הבדואית וחמולות המבריחים; חייבים לייצר משוואה חדשה ולהביא לשטח מתיישבים יהודים בכמויות גדולות. נוכחות אזרחית מסיבית היא זו שמייצרת נורמליזציה, היא זו שמכריחה את המערכות המדיניות והצבאיות להתיישר ולהשקיע קשב, והיא זו שבסופו של דבר כופה על המדינה לייצר אכיפה אמיתית ובלתי מתפשרת.

אנטומיה של הפקרות גבולות ופתרונות "פלסטר"

גבול מצרים הוא נקודת תורפה ישראלית כבר שנים ארוכות, אך נדמה שבשלוש שנות המלחמה הבעיה תפחה לממדים מדאיגים במיוחד אשר מדירים שינה מעיני התושבים ונדמה שגם מעיני בכירים בצבא ובדרג המדיני.

הדאגה הראשונה שעולה לכותרות לא מעט היא נושא ההברחות מגבול מצרים לשטח ישראל והפרת הריבונות הישראלית המתמשכת באזור. לפני כחצי שנה דווח בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי בפרק זמן של שלושת החודשים שקדמו לדיון בוצעו קרוב ל-900 הברחות באמצעות רחפנים. במקרה אחר באותה תקופה דיווח צה"ל על סיכול 130 ניסיונות הברחות ומציאת 85 פריטי אמל"ח לרבות אקדחים, נשקים ארוכים ומקלעים. בצה"ל ציינו כי מלבד כלי נשק ואמצעי לחימה ההברחות כוללות גם סמים.

כאשר נשאלים גורמי השטח האם ניסו לעשות משהו נגד המגמה, התשובה חושפת תסכול עמוק. לאורך המלחמה, וגם לפניה, ניסינו לעשות הרבה פעולות שמטפלות בעניין הזה. לצערנו אנחנו רודפים אחרי הזנב של עצמנו, כי מדינת ישראל נותנת תמיד פתרונות פלסטר — פתרונות נקודתיים לאירוע ספציפי, ולא פתרונות אסטרטגיים. יש לזה סיבות רבות כמו תקציב מוגבל, צבא קטן, ריבוי זירות וקשב מצומצם. אבל הצד השני רק משתכלל ומתפתח. בהתחלה עברו את הגדר בעזרת סולמות והיום זה רחפנים.

מה אומרים בצה"ל?

"הצבא נכנס לזה בכל הכוח לפני כחצי שנה, והתקין מערכת ליירוט ושיבוש רחפנים מעל הגבול המצרי. המערכות עושות עבודה מדהימה, אבל האויב משתמש גם ברחפנים גדולים יותר שמצריכים שימוש בחיל האוויר וזה כבר יותר מורכב ומסובך כי לך תפעיל כלי טייס לכל אירוע הברחה של רחפן. ויש הרבה.

"המבריחים גם למדו שיטה – להשתמש ברחפנים מעוקרי GPS, כך שקשה מאוד לזהות את הרחפן מהרגע שהוא יוצא לדרך. בסופו של דבר מדובר באירוע אסטרטגי כי מה תעשה אם יפעילו בפעם אחת 400 רחפנים שכל אחד נושא הרבה ציוד? זו יכולה להיות כמו פשיטה של גדוד".

האיום הקונבנציונלי שמעבר לגדר

אבל מבחינת כל מי שמכיר את המציאות המורכבת והקשה בגבול מצרים, על אף חריפותה של בעיית ההברחות, מדובר בבעיה הקטנה יותר מכיוון שיש בעיה אסטרטגית גדולה הרבה יותר. "צריך להסתכל על המציאות בצורה נכונה, בעיניים פקוחות, ולהבין את מפת האיומים", אומר מי שמכיר את הבעיות מקרוב. "האיום הקונבנציונלי הוא של צבא מצרים ונדמה שלצה"ל הגדול אין תוכניות מותאמות לאיום מצד צבא מצרים. אנחנו נשאבים להתעסק בעניין הרחפנים, כי זה מציק וכואב לנו, אבל האיום המשמעותי והאסטרטגי באמת על מדינת ישראל הוא צבא מצרים. צריך להגיד את זה, לדבר על זה ולכתוב את זה".

במה זה בא לידי ביטוי?

"באימוני הצבא סמוך לגבול, ביניהם אימון באדר 2026 – תרגיל באש חיה שהתקיים באפריל במרחב סיני על ידי כוחות מהארמיה השלישית. הם תרגלו שם פריצת מערכי אויב, סיוע אווירי ופשיטות. נשאלת השאלה מי האויב שמולו הם מתכוננים? התשובה ברורה – ישראל והם לא מסתירים את זה. משיחות שקיימתי עם דמות בכירה בקבינט וגם בכיר בפיקוד דרום, אין ויכוח על העובדות. יש כאן מהלכים מדאיגים מצד מצרים וגם אם בדרג הצבאי והמדיני מתחילים להתייחס ברצינות לאיומים האלה, יש כאן פער שקשה לסגור".

באדר 2026 הוא רק חלק מסדרת צעדים צבאיים מצריים חריגים סמוך לגבול. בחודשים האחרונים זוהו עשרות טנדרים שהתקרבו לגדר הגבול מה שהוביל להקפצת כוחות למקום. בנוסף, חיילים מצרים קיימו אימון ירי סמוך לגבול ולטענת תושבים מהאזור התקיימו גם חפירות בקרבת הגבול.

"רק לפני 7 שנים הזירה המצרית חזרה לפעילות באמ"ן", אומר אותו גורם שמוסיף כי "כיום בפיקוד דרום מתחילים להניע את הדבר הזה בצורה משמעותית מאוד, מתוך הבנה שיש כאן דברים שאנחנו לא יודעים. בוא נגיד שבזכות המלחמה בעזה נדלקו לבכירי הצבא כמה נורות אדומות מה שהוביל אותם לעסוק בזירה המצרית בצורה יותר רצינית. אני חושב שכבר לא מזלזלים באיום המצרי".

מבט מהשטח – התיישבות כמענה אסטרטגי יחיד

ישי ספז, מנהל השטח של פורום עוטף ישראל ומקימי דרך התקומה, הוא גם חקלאי מהיישוב יתד הסמוך לגבול מצרים וחבר בכיתת הכוננות. "השטח החקלאי שלי נמצא ממש על הגבול", הוא אומר ומציין שאסור להסתכל על ההברחות כאל בעיה טקטית ונקודתית.

"הצבא המצרי שיושב על הגבול רואה את ההברחות, רואה איך צה"ל מתייחס אליהן ואת היערכות ההגנה שלנו, רואה את סדרי הכוחות ומתוך זה לומד עלינו הרבה. מעבר לזה, צריך לומר שצבא מצרים לא עוצר את פעולות הטרור שהמחולל שלהן נמצא בצד המצרי. חשוב להבין שהשיטה המצרית לשמור על הגבול היא באמצעות חמולות בדואיות שגרות על הגדר. הם מחמשים אותן, נותנים להן אמצעים ולמעשה אומרים: אתם הכוח הקדמי שלנו. אפשר לומר שההברחות האלה שמבוצעות בצורה פיראטית באמצעות פלנגות, הן סוג של פעילות צבא מצרים."

ספז משוכנע שנושא ההתיישבות הוא הדרך הנכונה ואולי המרכזית לפתרון בעיית המשילות והאיומים הנשקפים מכיוון גבול מצרים, אשר ממנו ייגזרו פתרונות נוספים לשאר הבעיות.

"לאחר שמבינים את כל התמונה הרחבה ואת גודל האתגר בגבול המערבי, בגבול מצרים, קל להבין שהפתרון היחיד להפוך את השטח הזה לשטח מרחב חיים מלא ולאזור שיש בו ביטחון אמיתי, זה פתרון ההתיישבות. הרי אין אפשרות להגן ולשלוט על מרחב כל כך גדול ולייצר משילות משמעותית באזור שחולש על שטחים כל כך גדולים בלי התיישבות משמעותית. כי ההתיישבות היא הכלי היחיד, וגם הזמין ביותר שיכול להיות למדינת ישראל לפתרון הבעיה לטווח ארוך.

"התוכנית שהממשלה מקדמת היא מבחינתי התחלה מצוינת, אך לדבריו חייבת להיות לה המשכיות רחבה ועמוקה יותר. מדינת ישראל מחויבת לצאת במבצע רחב היקף להקמת יישובים, חוות ונקודות התיישבות לכל אורך גבול מצרים."

"סור מרע ועשה טוב" – תמונת המצב המחקרית

מי שמכיר לעומק את הבעיות בגבול מצרים וגם יכול לספק את נקודת מבטו על הפתרונות האפשריים והיעילים הוא העיתונאי אלחנן גרונר מהקול היהודי.

"זה מתחלק לשניים", הוא מציין, "סור מרע ועשה טוב. ראשית, צריך להכריז מלחמה על המיליציות הבדואיות. צריך להבין שמדובר באויב. כי מי שמבריח מאגים מתכנן כאן 7 באוקטובר על סטרואידים. לכן צריך להילחם בזה כמו שנלחמים מול טרור – ירי, חיסולים וכדומה. כי אין הבדל בין מחבל חמאס לאנשי המליציות האלה. חובה להגדיר בגבול אזור חיץ שמי שחוצה אותו דינו מוות מעבר לזה.

"חובה גם להרוס מתחמים בדואיים בלתי חוקיים וגם לגרש את מי שפועל וחותר תחת מדינת ישראל. אני חושב שגם צריך לפרק את הגדס"ר הבדואי. יש ביניהם מי שקשרו את גורלם עם מדינת ישראל, אבל רובם המכריע, וראינו זאת בשורת פרשיות, מעורבים בהברחות ובעבירות אמל"ח".

לדבריו, הנושא השני, כפי שמציינים סטרוק וספז, הוא ההתיישבות.

"בסופו של דבר, במקום שאין דריסת רגל ליהודים - השטח מופקר. לכן צריך לחזק את החלוצים שבאזור הזה על ידי הקמת יישובים ונקודות התיישבות וכן על ידי חיזוק כוחות ההגנה המרחבית וכיתות הכוננות מכיוון שתושבי האזור מכירים את האזור ויהיו הראשונים לדעת כיצד לפעול במקרה חירום".

תוכנית הממשלה – לייבש את הביצה במקום לצוד יתושים

האם גם הדרג המדיני מתייחס ברצינות לאיום? ספז חושב שכן אך לא בצורה מספקת. "אנחנו פועלים מול מקבלי ההחלטות בישראל, בעיקר מול חברי קבינט, כדי שינהלו דיון מעמיק בנושא גבול מצרים והאיום הקונבנציונלי מכיוונה. צריך לומר שזה קורה, אבל היכולת של הקבינט ושל הדרג הצבאי להפנות לזה קשב אמיתי היא מוגבלת מאוד. אנחנו יודעים שהדיונים התקיימו, וקיבלנו עדכונים גם מתוך הדיונים. שוב ושוב חוזרת אותה תמונה: השאלות גדולות יותר מהתשובות.

"גם מבחינה צבאית, צה"ל הקטין את עצמו במשך השנים. כיום אנחנו מתמודדים מול שני ארגוני טרור, ולא מול צבאות מסודרים כמו צבא מצרים - שהוא הרבה יותר חזק, הרבה יותר גדול והרבה יותר מאורגן, עם יכולות אוויר משמעותיות מאוד. צריך לשים את זה על השולחן. מדינת ישראל נמנעת בדרך כלל משימוש בכלי של מלחמת ברירה, ופועלת כמעט תמיד רק במלחמת אין ברירה ורק כשיש לך לגיטימציה. אבל האויב תמיד ידאג שלא תהיה לך לגיטימציה עד הרגע שבו הוא תוקף אותך".

מי שמנסה להציף את הבעיה בקרב מקבלי ההחלטות היא שרת ההתיישבות וחברת הקבינט מדיני-ביטחוני אורית סטרוק. "מדובר שני איומים אסטרטגיים", היא קובעת בנחרצות. "ההברחות האלה הן לא תחביב. יש יד מכוונת שעושה את זה, והכמויות וההיקפים מייצרים פה בתוך הארץ מצבורי נשק מאוד גדולים. זה לא בהיקפים שנדרשים לכוח פשיעה, אלא הרבה מעבר לזה.

"העליתי את זה בקבינט כבר לפני כמה חודשים. ואז הקימו מטה משותף, שבו כמה גורמי ביטחון עובדים יחד על הנושא הזה. למיטב הבנתי המצב השתפר באופן דרמטי ובכל זאת, אנחנו צריכים להפסיק לנסות לצוד יתושים אלא לייבש את הביצה ולהתייחס לזה כאל אירוע אסטרטגי ולטפל בבעיה מהשורש".

מה צריך לעשות?

"למשל, לשנות את הוראות הפתיחה באש. ההוראות הנוכחיות לא רלוונטיות ולא נותנות מענה לאיום האסטרטגי. מעבר לזה, חובה לפעול בצורה מסיבית שתוך הפזורה הבדואית שקולטת את הנשקים המוברחים. צריך להתייחס לזה כאל טרור. כאשר נגדיר זאת כטרור יהיה לנו קל יותר להתמודד עם הבעיה כי חוק המאבק בטרור מספק כלים הרבה יותר מלחמתיים".

בנוגע לאיום המתפתח מכיוון מצרים היא אומרת שהנושא מעורר בה דאגה. "אין ספק שמצרים היא המעצמה הצבאית הכי משמעותית שיש באזור שלנו והיקף ההתחמשות שלה הוא ללא שום פרופורציות לצורך שלה. היכולות מדאיגות מאוד, גם אם אין מאחוריהן כוונות. ואנחנו אף פעם לא יודעים עד הסוף אם יש או אין כוונות".

אבל אם יש משהו שלמדנו מטבח שמיני עצרת זה שצריך להתכונן ליכולות ולא לכוונות.

"נכון. לכן אני חושבת שזה מחייב היערכות הרבה יותר גדולה של מדינת ישראל".

התוכנית: חמישה מיליארד שקלים לשינוי פני המרחב

וכשהשרה סטרוק מדברת על הצורך להיערך לאיום המצרי היא לא מתכוונת להיבט הצבאי בלבד, אלא גם להיבט נוסף – התיישבות. לשם כך היא מקדמת תוכנית מקיפה להתיישבות באזורי הספר, ביניהם גם בגבול עם מצרים.

לפי התוכנית, שתקציבה למעלה מחמישה מיליארד שקלים (הכוללת גם את הגבול עם ירדן), ואמורה לעבור בממשלה וברגע שתאושר תחול גם על המרחב בגבול מצרים:

בפתחת ניצנה: יוקמו אלף יחידות דיר ביישוב ניצנה אשר יוקם על בסיס התשתיות הקיימות באזור.

הרחבת יישובים: לצד זה, גם היישובים האחרים - קדש ברנע, כמהין, באר מילכה, ועזוז – יגדלו בצורה משמעותית.

תשתיות ותחבורה: לצד זה, יושקעו באזור מיליוני שקלים על תשתיות ותחבורה.

מתקן חולות: מתקן הכליאה חולות יהפוך למרכז עסקים.

עוגנים ביטחוניים וממסדיים: יוקמו באזור גם מגורים לקצינים ואנשי שב"ס, ותוקם קריית שטחי אש.

התיישבות צעירה וחקלאות: יוקמו חוות חקלאיות וגם נקודות התיישבות שיכללו גרעיני נח"ל, ישיבות, מדרשות, כפרי סטודנטים ועוד.

"לפי התפיסה שלי", מחדדת סטרוק, "התיישבות חזקה וצעירה בגבולות היא חלק ממערך ביטחוני. בכל מקום שבו יש התיישבות יש גם כוחות ביטחון. ללא התיישבות האזור יותר פרוץ או ללא משילות. וכמצטברת מאסה של יישובים ותושבים, אז כל האירוע הביטחוני נראה אחרת ובאזור מוצבים יותר כוחות צבא. חלק גדול מהתוכנית שלנו בנויה על נקודות התיישבות צעירות, כלומר התיישבות סביב מיזמים חינוכיים כמו ישיבות, מדרשות וכפרי סטודנטים, שחלקם יכולים להיות חלק מכיתות הכוננות."