"המיץ של הזבל"

במשך שבוע החקירות שעברתי במתקן השב"כ בקישון עצמתי את העיניים מהרגע שנכנסתי לחדר החקירות ובמשך כל הזמן ששהו בו החוקרים, ככה שלא ידעתי לזהות את החוקרים ולהבחין ביניהם, רק לפעמים לפי הקול והשמות שבהם הם היו מכנים את עצמם. ביום הראשון חקר אותי 'ניסן', במשך יממה שלמה הוא חפר לי שאני לא כמו כל ה'ילדים' כלשונו שיושבים פה ושותקים, ושאדם מכובד כמוני צריך לכבד את עצמו ולדבר. כמובן שהוא לא באמת מעריך אותי, והמטרה היחידה שלו היתה לנפח לי את ה'ישות'. כל אדם כאשר הוא מנופח בגאווה הוא נעשה פגיע ולחיץ יותר, וכאשר הם מצליחים למלא אותך בתחושות של גאווה הם יכולים להפעיל עליך לחץ רב יותר.

בדרך כלל לא מומלץ בכלל בזמן החקירה להיכנס למשא ומתן עם הטענות של החוקרים, מספיק לזכור שהם שקרנים ורשעים ומטרתם היחידה היא למרר לך את החיים וזהו. אבל לפעמים במהלך השעמום של הימים השתעשעתי בלחשוב מחשבות נגד הטענות שלהם. עם תחילת החקירה הבנתי שהם רוצים לתת לי את ההרגשה שכל מה שאני עושה בחיים זה מכוחי, וככה בעצם להראות לי שהנה... מה נשאר ממני? אני כבול ואזוק מאחורי הגב, מבוזה ומשופל ואין לי מה לעשות... לאור זה החלטתי שעיקר מה שנדרש ממני עכשיו זה כל הזמן להיזכר שאני כאן לא לבד. אני לא הראשון ולא האחרון שחולם על מלכות ישראל, וגם לא הראשון ובודאי לא האחרון שייחקר כאן על ידי אנשים מסכנים אלו, ובמקרה הכי גרוע, גם אם יהרגו אותי כאן, הכוח של המשלח ימשיך לפעול בעולם.

ניסן חפר לי במשך כל היום, איך עבדאללה ומראוון ברגותי ישבו כאן על הכסא ודיברו איתו כמו 'גברים' ושזה סתם פחדני שאני לא רוצה להסביר את משנתי האידאולוגית. האמת היא שהם שם מהשב"כ עם השמות הבדויים מעולם לא העיזו להסביר את משנתם האידאולוגית, אם קיימת כזו בכלל... בעוד שאני השתדלתי לכתוב את כל מה שאני חושב בפומבי, הרי בגלל זה הביאו אותי לפה...

>לחץ כאן ותישאר מעודכן בכל הכותרות החשובות!<

החקירות בשב"כ מתנהלות בפרקים של שעות, כל כמה שעות יש זמן שבו מורידים אותך לשירותים ולאכול, ומיד מחזירים אותך, לפעמים הם מתעייפים ומשאירים אותך בתא אבל במשך כל הזמן העיקרון הוא שאתה לא יודע את השעות והם משתדלים לעשות את זה בצורה לא מסודרת, כדי שלא תוכל להיות בהרגשה שהנה זה נגמר ואני חוזר עכשיו לתא... העצה הכי טובה היא פשוט לא לחכות לשום דבר. מהרגע שנכנסת למתקן השב"כ אתה מוחק את כל הרצונות, מעכשיו איפה ששמים אותי אני מתרגל לחיות עם זה.

קצת קשה להתרגל לתנוחה של ידיים קשורות מאחורי הגב, ולראש אין כל כך תנוחה איך לנוח, אבל בהמשך השבוע כבר מצאתי נקודה על הכתף שבה אני יכול להשעין את הראש, זה נורא עיצבן את החוקרים ולפעמים הם משכו את הראש שלי בכוונה למעלה, אבל הייתי יותר עקשן מהם ומיד כשהם סיימו החזרתי את הראש בדיוק לאותה נקודה.

ככה החלטתי להעביר את החקירות עם ניגונים, ניגונים חסידיים ששואבים אותך לעולם אחר שבו 'לית אתר פנוי מיניה'. הניגון שלקח אותי הכי חזק זה 'פדה בשלום נפשי' לחן שהלחינו חסידי חב"ד על המילים מספר תהילים שקרא אדמו"ר הזקן בדיוק כשקיבל את ההודעה על שחרורו מהכלא. הניגון שהופך לתנועה של שמחה במילים "ואני אבטח בך" קולע למצב שבו הייתי, יושב מול אנשי הדמים ומרמה, ולא נשאר לי אלא ה'. הספקתי לשיר את הניגון הזה כמה עשרות פעמים בשבוע הקרוב, ואיתו גם חתמתי את המעצר כעבור עשרה חודשים בשיחת האזהרה שעשו לי אותם אנשי דמים ומרמה לקראת השחרור עליה נספר בלנ"ד בהמשך..

בבוקר לקחו אותי לדיון בבית המספח בנצרת, מבחינתי החלטתי שאני מכין את עצמי לאפשרות של כמה שבועות ללא מפגש עם עורך דין, לכן הופתעתי מאד לראות בדיון עורך דין ושנתנו אפילו לאשתי אפשרות להיכנס. בדיעבד אני חושב שהמטרה הייתה בשביל התקשורת, הם הבינו שהם צריכים גיבוי תקשורתי למעצר מנהלי, ובשביל זה הם היו צריכים שיהיו תמונות בתקשורת מבתי המשפט...

הדיון היה ביום שני וקיבלתי בו הארכת מעצר עד ליום ראשון הבא. עד כמה שאתה מוכן לזה, תמיד החלטה כזו מביאה לרגע של פחד ואכזבה, החוקרים בדרך כלל יודעים להשתמש בזה, ואכן מיד אחרי הדיון העלו אותי לחקירה שהתחילה ב"תראה קיבלת שמונה ימים, אתה יודע מה זה אומר וכו'". טוב, את האמת, זה לא אומר כלום, גם אם היו מביאים לשופט שקית שבה הארי פוטר במקום חומרי חקירה הוא היה מאריך ככה, עם כל הבלאגן בתקשורת. וחוץ מזה, מה זה משנה עכשיו.

אני לא יודע אם זה דבר נכון לעשות, אבל החלטתי שבינתיים יש לי שמונה ימים שזה בסך הכל 192 שעות ובכל שעה מבחינתי יש לי לעבור שעה אחת.

ביום השני הרעיון של חקירות התחלף מ'העצמת הישות' להשפלות ובזיונות. במשך היום השני היו שלושה סבבים של חקירות כשבכל פעם החוקרים המציאו לי איזה כינוי גנאי אחר, בהתחלה החוקר אמר לי שאני סתם חלאה ומסומם. שאמא שלי שונאת אותי, ושכל המשפחה שלי כבר מתפללת שאני ישב בכלא והם יפטרו ממני, זה נשמע קצת מצחיק, אבל בסיטואציה כזו זה יכול לפגוע באנשים שמרגישים שמאבדים את הכבוד האישי שלהם (מצויין!) אחרי זה הצטרף חוקר נוסף שהודיע לחוקר הראשון שהוא יודע מה אני... 'שפח חרוף' הוא חזר על הביטוי הזה כמה מאות פעמים, עד שהראשון מצא משהו יותר מצחיק והוא החליט שאני ה'מיץ של הזבל', בשביל זה הוא תיאר לי כמה דקות מה זה אומר 'המיץ של הזבל' איך הוא נראה וכמה הוא מסריח. מדי פעם הם מכניסים כאילו בדרך אגב, טיעונים הגיוניים כביכול שאמורים לערער את האמונה שלך בצדקת דרכך. ככה החקירה מתנהלת - 90% זה קללות וגידופים ועוד איזה 10% של טיעונים שאמורים לפעול יותר על הדימוי המוחלש שלך בעצמך.

אף אחד מאיתנו לא יודע האם הוא הולך בדרך הנכונה, כולנו משתדלים ומנסים, ומבטיחים לעצמנו להיות אמיתיים שברגע שנגלה שאנחנו טועים נתקן את עצמנו. כל יהודי מטלטל כל חייו בין הספק לודאי. אבל עמלק מנסה לתפוס את נקודת הספק ולהעצים אותה, זה בדיוק מה שחוקרי השב"כ מנסים לעשות, להעצים את הספקות ולהחליש את האמונה, המלחמה של יהודי כל יום מול עמלק, ובפרט בזמן של חקירה כזו, זה להתעצם עם נקודות הודאי, עם מה שאני בטוח בו במאת האחוזים – אני בטוח שה' ברא את העולם, בטוח שה' בחר בעם ישראל וכן הלאה...

באחת נקודות הספק שהיו לי במהלך החקירות (כבר לא זוכר באיזה יום זה היה) ה' דיבר איתי דרך הפה של החוקרים – התחלתי להתבלבל כזה בראש, אולי אני בכלל לא משמח את ה' וכו' וכו'. ואז אחר החוקרים התחיל לצחוק עם החוקר השני על ר' שמעון בר יוחאי, ככה באורגינל על רשב"י שאין יהודי שלא חרד רק לשמוע את השם שלו, הוא התחיל לספר איך שהוא גם חי במערות כמונו, ושהחרובים שהוא היה אוכל זה בכלל היה אקסטות... עפרא לפומיה. מן הסתם הרעיון של התרגיל היה שאני אקפוץ ואמחה על דברי החוצפה, וככה יתפתח דיבור, אבל בשבילי זה העצים את נקודת הודאות. נזכרתי שביום ראשון לפני המעצר, כשכבר דיווחו בתקשורת על זה שמתכוונים לעצור אותי, הלכתי להיפרד מרשב"י, והמשפט הזה פתאום הזכיר לי, אני בצד של רשב"י! אולי אני טועה הרבה, אולי אני בכלל לא בכיוון, אבל כאן בחדר הזה, אני בצד של רשב"י ובצד של ה'!, וזה יותר חזק מכל הספקות שבעולם.