- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
במוצאי יום הכיפורים תשנ"ז, לפני 30 שנה, פרצו "מהומות מנהרות הכותל": שלושה ימים של לחימה מול צבא המשטרה הפלסטינית, שהובא לארץ רק שנתיים וחצי קודם לכן במסגרת הסכם אוסלו.
הרקע, כביכול, היה פתיחת מנהרת מוצא ממנהרות הכותל, שהיו עד אז ללא מוצא, והמבקרים בהן הגיעו עד נקודה מסוימת ואז שבו על עקבותיהם. במשך השנים שקדמו למהומות ניהלה המדינה מגעים מול הווקף והמועצה האסלאמית העליונה בהנהגת עכרמה סברי בניסיון להשיג הסכמות על פתיחת המנהרה בלב ירושלים.
כך נדחתה פתיחת המנהרה תחילה על ידי רבין, ולאחר שנרצח גם על ידי פרס, שוב ושוב. הווקף מצידו החל, יחד עם התנועה האסלאמית בהנהגת ראאד סלאח, לבנות מסגד חדש ב"אורוות שלמה" שבהר הבית, בטענה כי היהודים עלולים לדרוש חלוקה של הר הבית במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע בהסכם אוסלו.
בווקף איימו על המשטרה: "הדבר יביא לאווירה של מתח ואי־שביעות רצון ויגרום נזק לכלכלה ולתדמית העיר". בפועל דיתה הממשלה מצד אחד את פתיחת המנהרה ומצד שני אפשרה לווקף לבצע עבודות באורוות שלמה, שכללו הכנסת כלים כבדים.
ביולי 1996 נכנס בנימין נתניהו למשרד ראש הממשלה לאחר שניצח בבחירות. מספר שבועות לאחר מכן נפגש נתניהו עם יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, במעבר ארז.
במרכז השיחות הייתה העברת השליטה על העיר חברון - העיר המרכזית היחידה שלא הועברה לרשות הפלסטינית בהסכם אוסלו ב'. באותן שיחות, שהתקיימו שלושה שבועות לפני פרוץ המהומות, לא הושגו הסכמות.
במוצאי יום כיפור תשנ"ז הודיע נתניהו על פתיחת המנהרה. חלק מקציני הצבא והשב"כ טענו כי נתניהו הציב בפניהם עובדה מוגמרת בנוגע לפתיחתה. נתניהו מצידו טען כי עמי איילון, שהיה ראש השב"כ, תמך בפתיחת המנהרה.
למחרת פרצו מהומות ביהודה ושומרון וברצועת עזה. גם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל הכריזה על שביתה כללית וקראה לעצרות ולתהלוכות.
מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, שחתם מול ישראל על הסכמי אוסלו, שלהב את הרוחות תוך הפצת השקר כי המנהרה עוברת תחת הר הבית ופוגעת בקודשי האסלאם. ערפאת ציטט מן הקוראן: "אלוהים קנה מן המאמינים את נפשם ורכושם כי הם ירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם... יהרגו וייהרגו".
יממה לאחר פרוץ המהומות החלו חילופי אש בין שוטרים פלסטינים לחיילי צה"ל.
זה היה העימות הראשון בין ישראל לפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו שהיה בו שימוש רחב בנשק חם. שוטרים פלסטינים ירו על כוחות צה"ל שרק אתמול ערכו איתם סיורים משותפים.
בצה"ל עדיין לא היו מוכנים כלל ל"היפוך הקנים". במסגרת אשליית אוסלו לא נערכו למציאות החדשה. בסיכום שנערך לאחר האירועים צוין כי אמצעי הלחימה לא היו מותאמים, וכי היה מחסור בעמדות ובכלי רכב ממוגנים.
ביום השני למהומות נרשמו חילופי אש בקבר רחל בבית לחם, ברמאללה וברחבי רצועת עזה.
היום הקשה ביותר היה היום השלישי, בי"ג תשרי שבו לבד נהרגו 13 חיילים בבת אחת התפתחו קרבות קשים בכפר דרום, בצומת גוש קטיף ובמתחם קבר יוסף.
צה"ל החל להזרים כוחות וקירב טנקים למרכזי הערים. עמיקם עמיאור נפצע אנושות מירי צלף כשניסה להדוף מתקפה ערבית על מוצב "זיוונית", ומת מפצעיו. ברמאללה נהרג רס"ן אבי מיימון, מ"פ בדוכיפת, באזור קלנדיה, לאחר יממה של קרבות שבהם חילץ שמונה מפקודיו שנפצעו. הוא נהרג מירי מתוך צעדה של מאות ערבים שפרצו את המחסום, בעת שניסה לתפוס מחסה.
שלושה חיילים נהרגו בצומת נצרים. שם עמדה עמדת שוטרים פלסטינים מול עמדת חיילי צה"ל. עשרות מחבלים הגיעו למקום ורגמו באבנים ובבקבוקי תבערה שיירת כלי רכב צה"ליים שעברה בו.
הג'יפ של המ"פ, שהגיע לצומת, נפגע מירי של שוטרים פלסטינים מהעמדה ממול. סמ"ר ויסאם עמאר, חייל שהיה בג'יפ, נפגע ופונה במצב אנוש. כעבור שבוע מת ויסאם מפצעיו.
כשעה לאחר מכן בוצע ירי נוסף לעבר הצומת מגגות בתים ומפרדסים סמוכים, שבהם היו ממוקמים שוטרים פלסטינים. כתוצאה מהירי נפצע חייל נוסף. סמ"ר חן קורן ז"ל, חובש בכוח התאג"ד שהגיע למקום, נהרג. בהמשך הקרבות הותקף המוצב בצומת בירי ממספר מקורות, כולל מהעמדה הפלסטינית הסמוכה לצומת. במהלך חילופי האש נפגע ונהרג סמ"ר דימיטרי גרז'דנסקי ז"ל.
חייל נוסף, יהודה לוי הי"ד, נהרג בקרבות בצומת גוש קטיף. באתר ההנצחה ליהודה לוי מסופר כך: "צומת גוש קטיף: כ־15,000 מתפרעים מקיפים את האורחן באזור הצומת עצמה וזורקים אבנים ובקת"בים על האורחן ועל כוחות הפלוגה, שנערכו ביישור קו עם הג'יפים על מנת למנוע מהמתפרעים מעבר לכיוון גוש קטיף".
הכוח הגיב בהתאם לפקודות הפתיחה באש, באמצעים לפיזור הפגנות בלבד, וביצע ירי רק כשנשקפה סכנת חיים - לעבר נושאי בקבוקי תבערה ובעלי נשק חם. המפגינים אזרו אומץ והתקרבו, כשלפתע נפתחה אש לעבר הכוח מתוך ההמון.
האירועים הקשים ביותר היו במתחם קבר יוסף בשכם. על אף שברור היה לכל כי קבר יוסף, שהיה מובלעת בשליטה ישראלית בתוך שכם, יהיה יעד מתבקש להתקפה, צה"ל לא נערך כראוי ולא הציב במקום תגבורת לוחמים.
מאות ערבים החלו להסתער על מתחם הקבר ולתקוף אותו באמצעות יידוי אבנים, בקבוקי תבערה ואף ירי. לוחמי מג"ב שנכנסו לקבר הצליחו דווקא להשתלט על האזור, תפסו עמדות על הגגות והשיבו אש.
תקופה קצרה קודם לכן פורקה חטיבת שכם, ומח"ט אפרים קיבל לידיו את הפיקוד על כל אזור השומרון. כשפרצו המהומות, נתקל בעומס אדיר: במקביל היה עליו לפעול בקלקיליה, בטול כרם ובשכם. המח"ט עשה את דרכו לעבר צומת הכניסה לשכם, נכנס עם כוח צבאי קטן למתחם הקבר ופתח בשיחות עם ה"שוטרים הפלסטינים" בניסיון להרגיע את הרוחות.
השוטרים הפלסטינים ביקשו מהמח"ט כי יכניס אל תוך מתחם הקבר את כל הכוחות, והם ישמרו על הג'יפים וידאגו לפזר את המתפרעים. המח"ט נפל בפח והסכים להצעה. לוחמי מג"ב עזבו את העמדות האסטרטגיות שתפסו, וכלל הכוחות נכנסו אל תוך מתחם הקבר עצמו, כשהג'יפים נשארים מחוצה לו.
בשלב זה ניתן האות והמהומות גברו. מאות הערבים העלו באש את הג'יפים ושרפו ובזזו את מתחם הישיבה. בנוסף כרתו הפורעים את עץ התות העתיק שהיה בכניסה לקבר.
בקבר עצמו שהו כארבעים לוחמים, שכעת כמעט לא יכלו לעשות דבר. המח"ט הזעיק כוחות נוספים, וחיילי הגדוד החדש "חרוב" נערכו לכניסה לעיר.
החיילים עלו על נגמ"שים פתוחים ויצאו בשיירה אל תוך העיר. אולם כשהגיעו לבתים הראשונים נפתחה לעברם אש תופת. שישה חיילים, שהיו חשופים בנגמ"שים הפתוחים, נהרגו, ונוספים נפצעו.
מכוח החילוץ נהרגו סרן ניר ברזצקי, מ"פ בגדוד חרוב; סרן בני ביטון; סגן מיכאל דדוש; סמ"ר אורי בן־טוב; סמ"ר איתמר סודאי; וסמ"ר ארז שרעבי.
אחד הקצינים שחזר לימים לאורי מילשטיין את הסיטואציה: "המצב היה נורא. היו לנו הרוגים, פצועים, ומסביב עשרות אלפי פלשתינים אחוזי טירוף. כל חיי לא אשכח את המראות מקבר יוסף. זה היה מחזה מחריד. הדרך שבאזור הקבר הייתה זרועה בכלי רכב צה"ליים שרופים. העשן היתמר מהם. אלפי פלשתינים משולהבים וחמושים הקיפו את הקבר עצמו, כשבפנים נותרה נצורה חבורה של 40 חיילים ישראלים". בסופו של דבר חולץ כוח מג"ב בכלי רכב של הרשות הפלסטינית, בפיקודו של ג'יבריל רג'וב.
למחרת נרגעו מעט הקרבות, אך צה"ל ספג את ההרוג הבכיר ביותר: סגן מפקד אוגדת עזה, אל"ם נביה מרעי. על פי הדיווחים, מרעי הגיע לגזרת רפיח לאור קשריו המיוחדים עם הקצינים הפלסטינים, ונפגע מירי במוצב "טרמית" שבאזור מעבר רפיח.
באותו יום נהרג בטול כרם קצין מג"ב, סגן־ניצב שמעון דיין. במהלך הניסיונות לחלץ אותו נהרג גם פקד גיא שריג, שהיה קצין בסיורים המשותפים עם המשטרה הפלסטינית בטול כרם.
במקביל תקפו מאות ערבים את היאחזות נח"ל אלישע הסמוכה ליריחו, היאחזות שתפונה באינתיפאדה ובימים אלו הופכת ליישוב חדש.
באותו ערב נרגעו המהומות בעקבות שיחת טלפון בין נתניהו לערפאת. מה היה באותה שיחה לא ידוע עד היום. נתניהו טען כי איים על ערפאת בכיבוש הערים; אחרים טענו כי ערפאת קיבל ויתורים שונים.
בתקשורת הישראלית חזרו מהר מאוד אל הקונספציה: המשטרה הפלסטינית הוצגה כמי שמונעת מהומות, ובשטח נולדה מציאות חדשה של "שקט ייענה בשקט", לאחר טבילת האש מול הכוח החמוש החדש בשטח.
כך או כך, פתיחת מנהרות הכותל הייתה כביכול הסיבה הרשמית לפרוץ המהומות. בפועל השתמש יאסר ערפאת במהומות ובהפעלת כוחו החמוש לא רק כ"פיילוט" לקראת האינתיפאדה שתפרוץ ארבע שנים מאוחר יותר, גם אז בעילה של הגנה על "אל־אקצא", אלא גם כמנוף לחץ על ראש הממשלה החדש לחדש את תהליך אוסלו. ואכן, זמן קצר לאחר המהומות מיהר נשיא ארצות הברית ביל קלינטון לקרוא לנתניהו ולערפאת לפסגה בוושינגטון, בהשתתפות חוסיין מלך ירדן. הפסגה הובילה לחתימה על הסכם חברון בינואר 1997.
בהסכם התחייבה ממשלת נתניהו לסגת מרוב שטחה של העיר חברון, למעט אזור מערת המכפלה ושטח מצומצם של היישוב היהודי.
בסיום הוועידה נשא נתניהו נאום ובו שיבח במילים חמות את יאסר ערפאת.
בעקבות המהומות נסגר מוצא מנהרות הכותל לפרק זמן קצר, אך נפתח שוב. המהומות שפרצו סביב המנהרות הביאו לשיתוק גם במדיניות בהר הבית.
זמן קצר לאחר המהומות ערך הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית באום אל־פחם את העצרת ההמונית הראשונה שלו תחת הסיסמה "אל־אקצא בסכנה". מכאן ואילך נערכו עצרות אלה מדי שנה באצטדיון אום אל־פחם ומשכו אליהן רבבות משתתפים.
בעצרות נאמו ראאד סלאח ואנשיו, שטענו כי ממשלת ישראל מתכננת להרוס את המסגדים שעל הר הבית ולהקים תחתם את בית המקדש היהודי, וקראו להיאבק בדם וברוח להצלת "אל־אקצא".
הפחד השפיע על מדיניות ישראל בהר הבית, כשהממשלה התעלמה מהעבודות הנרחבות שביצע הפלג הצפוני באורוות שלמה, שכללו חפירת בור ענק לכניסה למתחם, שהפך למסגד. במסגרת העבודות הוצאו 400 משאיות עפר שנשפכו בנחל קדרון, תוך פגיעה אנושה בעתיקות.
העובדה שצה"ל הגיע אז לא מוכן לקרבות אפשרה לערפאת לנצל את המהומות שיזם כמנוף לחץ לכניעה של ממשלת הימין וחזרה למסלול הסכם אוסלו ולשיתוק מול ההכנות להפיכת הר הבית לבסיס טרור.
30 שנה אחרי, הקונספציה של התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, אך החשש מהיפוך קנים כבר אינו רק מול מכמה אלפי שוטירם חמושים, אלא מול גדודים מאורגנים ומאומנים. האם הפעם צה"ל מוכן לתרחיש?
