'גישה נוחה לערבים בעלי מוטיבציה רדיקלית'

הנהלת הקרן הקיימת לישראל שלחה לאחרונה לתפוצת המנהלים שלה מחקר על הצתות היער בישראל, שפורסם ב-24'. לפי המחקר, שערכו פרופסור (ונצ"מ לשעבר) סימון פרי וד"ר שי עמרם מהאוניברסיטה העברית, טרור ההצתות נפרש באופן מאוד לא אחיד על פני יערות הארץ. מנתוני השנים 08'-22' (מלבד שנת 16', שבה הנתונים לא נאספו במסודר) עולה שמתוך 2297 שריפות החשודות כהצתה - יותר מרבע (639) נערכו בארבע יערות בלבד, ויותר מחצי (1206) בעשרה יערות. מספרם של כלל יערות קק"ל בישראל הוא 274, וברובם כלל לא היו הצתות.

יש לציין שכמעט 40% מהשריפות מוגדרות כפורצות מסיבה 'בלתי ידועה', כך שיתכן שהיו עוד הצתות רבות. אך כפי שמטעימים המחברים, האחוז הגבוה של ציוני סיבה בלתי ידועה מלמד שכאשר שריפה מסווגת כחשד להצתה - החשד מבוסס בהחלט.

המחקר, שפורסם ב'רשומות קרימינולוגיה בינלאומיות', ממוקד בדרכים למנוע הצתות, ולכן שאלותיו מכוונות בעיקר להתנהגות המציתים - האם הם חוזרים לאורך זמן לאותם יערות, האם היערות האלו אינם דווקא המקומות בהם הצתה תגרום לנזק הרב ביותר (מה שמלמד על העדפת המציתים למקומות המוכרים והנוחים מבחינתם על פני כמות הנזק הפוטנציאלי), והאם ליערות יש מאפיינים שגורמים לכך שפעולת ההצתה תהיה קלה יותר.

התשובה לכל השאלות חיובית: המחברים מסיקים ששריפות החשודות כפיגוע הצתה מרוכזות כאמור במספר קטן מהיערות בישראל, וזאת למרות שהן כילו בממוצע שטח קטן יותר מאשר ביערות שהוצתו פעמים מעטות בלבד.
לגבי שאלת המאפיינים שגרמו לבחירת המטרות האלו מצד המציתים, פרקי התוצאות והדיון במאמר מעניינים במיוחד. המחברים מציגים שני מאפיינים רלוונטיים. אחד הוא טכני לחלוטין - יערות אורן ותיקים, שקל יחסית להצית. השני אומר במפורש את מה שנדיר לשמוע במסדרונות האקדמיה, ולכן גם מרענן - היערות האלו קרובים מאוד לצירי תנועה המספקים גישה נוחה ל'ערבים בעלי מוטיבציה רדיקלית בפוטנציה'.

היכן נמצאים האזורים המועדים לטרור הצתות? שני היערות שסבלו יותר מכל הם מורדות נצרת וכפר החורש, ליד גוש ההתיישבות הערבי הגדול של נצרת-כפר כנא. בשניהם לא היתה אף שנה אחת שעברה ללא הצתה אחת לפחות. כפי שמציינים המחברים זהו אזור שבו גרים כ-200,000 ערבים, ושגם קרוב לציר 60 המחבר את הגוש ואת הגליל כולו עם צפון השומרון, ולכן עוברת בו תנועה ערה של ערבים - חוקית ובלתי חוקית.
שני היערות הנוספים המשלימים את הרביעיה ה'חמה' ביותר הם יער בן שמן ויער עציון, על ציר תנועת השב"חים (והעובדים החוקיים, עד תחילת מלחמת שמיני עצרת) מבנימין ומצפון הר חברון אל תוך ישראל הקטנה.

ששת היערות הנוספים ברשימת עשרת המועדים ביותר לטרור הצתות הם, לפי הסדר: הכ"ח (קולה), ירושלים, ציפורי, בית-קשת, אשתאול והל"ה. המחברים לא דנים בהם, אך אנו נוסיף כאן את ההקשר. מתוך הששה האלו הכ"ח והל"ה קרובים מצפון ומדרום, בהתאמה, ליערות בן-שמן ועציון, ונפגעים בדומה להם מתנועה קבועה של ערבים מיו"ש. יערות ציפורי ובית קשת מקיפים גם הם את גוש נצרת-כפר כנא, אך לא בצד דרום - ולכן הם פטורים יחסית ממעבר שב"חים וסובלים רק מקרבה לאזרחים ערבים 'שומרי חוק'. על יער ירושלים אין צורך להכביר מילים, כשהוא קרוב מאוד גם למאות אלפי ערבים אזרחי ישראל במזרח העיר, וגם לריכוזי הערבים בגוש עציון מדרום ובבנימין מצפון. מתוך העשיריה הפותחת, רק יער אשתאול לא מספק סיבה בולטת לריכוז ההצתות הגבוה בו.

נקודה מעניינת נוספת במחקר היא ציר הזמן. משנת 17' נרשמה נפילה ברורה במספרי ההצתות. במאמר מוסבר שלפי שיחות עם בעלי תפקידים בקק"ל, ישנן שתי סיבות אפשריות - בסתיו של 16' היה גל הצתות חריף כל כך, שאחריו אזורים רבים נותרו שרופים וממילא אין כמעט מה לשרוף בהם מחדש. סיבה אופטימית יותר היא הרחבה גדולה של הכלים הטכנולוגיים המאפשרים איתור מהיר של הצתה, מה שלכאורה מרתיע מציתים - היודעים שהם עלולים להתפס, ושגם אם יעלה בידם להצית ולברוח יתכן שלא יצליחו כמעט לגרום נזק.