"יש שינוי - ולא לטובה"

בחודשים האחרונים נשמעו קולות של שינוי מדיניות בגבול המזרחי, בעקבות הפריצה של תופעת ההברחות לתודעה הציבורית. שינויים בהוראות הפתיחה באש, מכשול חכם ורחפנים הם חלק מהפתרונות שהוצגו. האם הם עוזרים? לפי הקולות העולים מהשטח, לא ממש.

ליאת אייזנר, תושבת קיבוץ אילות וממייסדות ארגון "שמות גבול", מתארת מציאות של החמרה מתמשכת: יותר הברחות, יותר רחפנים, יותר נשק – ופחות תחושת ביטחון.

לדבריה, מאז 7 באוקטובר לא חל כל שיפור ממשי במצב. "יש שינוי, אבל לא לטובה", היא אומרת. בשבועות האחרונים, מספרת אייזנר, אותרו רחפנים שנכשלו בדרכם, חלקם נשאו סמים וחלקם כלי נשק ארוכים. מי שמצא את הרחפנים הללו, לדבריה, לא היה הצבא. "אומרים שהמצב משתנה, אבל בשורה התחתונה – שום דבר לא השתנה בשטח".

אייזנר מתגוררת בקיבוץ אילות, הסמוך לעיר אילת ועל ציר 90, במרחק קצר ממעבר רבין לירדן. האזור כולו, לדבריה, מתאפיין בגבול ארוך, ברובו פתוח או מגודר בגדר מיושנת שאינה מותאמת למציאות הביטחונית. גם במקומות שבהם הוצבה גדר, מדובר באמצעי הפרדה בסיסיים, כאלה שניתן לעקוף בקלות - כמו גדר כבישים נמוכה. "כמעט כל הגבול פרוץ", היא אומרת. "גם איפה שיש גדר – היא לא רלוונטית".

אייזנר מזכירה כי בשנת 2024 דווח על כ־4,000 שוהים בלתי חוקיים שחצו את הגבול - והמספר לא כולל את אלפי העובדים הירדנים, החוצים את הגבול מדי יום באופן חוקי לעבוד באילת ובערבה. גם הם מהווים איום, היא אומרת, ומזכירה את צהלות השמחה שנשמעו מירדן במהלך המלחמה, כשהתפוצץ כטב"ם בעיר אילת. "מהאופוריה שאנחנו גרים על גבול של שלום, ושירדן היא מדינה שמשתפת איתנו פעולה והכול, התחלתי להיכנס קצת לרשתות החברתיות שלהם ונחרדתי".

"מבריחים נשק, והתחמושת מגיעה מאיתנו".

ההבנה שהיא חיה, למעשה, בגבול עוין - הובילה את אייזנר לפעול לחיזוק הגבול. אך במהלך השיחה מתברר כי הגבול הוא רק קצה הקרחון:  הגבול המזרחי אינו בעיה מקומית של הערבה בלבד, אלא צומת שמזין את כלל הזירות. "הברחות הנשק מממנות את איו״ש", היא אומרת, ומזהירה מפני התעלמות מתמשכת מהנגב ומהגבול הארוך והדליל באוכלוסייה.

אחד המאפיינים הבולטים של ההברחות, לטענתה, הוא סוג האמל"ח: כלי נשק כבדים, לא אקדחים לביטחון אישי ולא אמצעים "אזרחיים". "מי שקונה מא"ג - קונה אותו בשביל לכבוש ישוב, או להשתלט על בסיס צבאי" היא מזהירה. מבריחים נשק - אך לא תחמושת. את התחמושת, היא טוענת, מספק בפועל הצבא - שהשוד הפך אותו לספק תחמושת אמין ורווח לשוק השחור. 

המצב הזה, לדבריה, אינו תוצאה של היעדר מודיעין, אלא של כשל תפיסתי מתמשך. "אנחנו לא מטפלים בשורש", היא אומרת. "הפשיעה והטרור הולכים יחד, ואין טיפול שורשי באף אחד מהם". גם לאחר אירועי 7 באוקטובר, היא מוסיפה, לא חל שינוי עומק בתפיסה הביטחונית. "אומרים שיש שינוי, אבל איפה הכסף? איפה האימונים? איפה התגבור?".

לדבריה, מי שנמצא בקו הראשון הם התושבים עצמם. תשעה יישובים בחבל אילות, לאורך כביש 90, נשענים על כיתות כוננות אזרחיות, שלדבריה אינן מתוקצבות ואינן מצוידות בהתאם לאיום. "צריך לשנות את סיווג הישובים, זה קריטי". בבתים רבים אין ממ"דים, וחלק מהבנייה היא קלה, ללא יכולת הסתגרות ממושכת. "במקרה של חדירה, אומרים לנו להחזיק שעה. אנחנו לא יכולים להחזיק שעה", היא אומרת. "אנחנו צריכים להיחשב ליבה קדמית". תסמיןם נוסף של חוסר ההגנה הזה, הוא נתק מסוכן בין הרבש"צים לבין החטיבה. "במקום להתייחס אלינו כקו ההגנה הראשון, לתקשר איתנו ולתת לנו אמצעי הגנה, פשוט מפקירים אותנו".

"צבא ירדן מתאמן"? מרדימים אותנו

אייזנר מצביעה גם על הסתמכות בפועל על צבא ירדן כגורם המונע הידרדרות. "מי ששומר עלינו בפועל זה צבא ירדן", היא אומרת, ומביעה חשש כבד מהיום שבו הביטחון השברירי הזה יגמר. מיליציות מקומיות, חוליות פרוקסיז איראניים וגם צבא ירדן עצמו - כולם מתייצבים על הגבול, עוברים אותו ובודקים אותו שוב ושוב.

"אנשים מהבקעה שומעים קולות ירי על בסיס קבוע, ואמהות מודאגות מהאזור מקבלות הודעה 'מרגיעה': "צבא ירדן מתאמן על הגבול". היא מספרת. "היו בעבר אנשי ביטחון ירדנים שפעלו כנגד ישראל ועשו פיגועים, פניתי לצבא ואמרתי להם, חבר'ה, למה הם מתאמנים על הגבול? מי מאשר להם את זה? למה לא מפעילים לחצים דיפלומטיים?"

המצב מזכיר, לדבריה, את השאננות המסוכנת שלפני מלחמת שמחת תורה. גם אז הכילו קרבה מסוכנת של חמושים לגבול, התרגלו להפרעות תכופות ושכנעו שהכל בסדר. אבל בשורה התחתונה, לטענתה, הפער בין ההצהרות למציאות הולך ומעמיק. "יגידו לך שיש שינוי, שיש מודיעין, שיש טיפול – אבל בשטח לא השתנה כלום", היא אומרת. "מאז 7 באוקטובר ועד היום, המצב רק מחמיר".