בין איראן ליו"ש: מיכאל בן ארי על שורש האתגר הבטחוני

כשמתבוננים באויבים השונים העומדים מולנו, קשה להימנע מההשוואה המטרידה בין איראן ליו"ש: בעוד מול האיום האיראני הושקעו שנים של חשיבה ומודיעין, ותפיסת היוזמה והקדמת הרפואה למכה שולטת בכיפה - מול עזה של טרום המלחמה (ויש שיאמרו גם של היום), ומול ערביי יו"ש - המערכת מהססת וגוררת רגליים.

מה גורם לפער הזה? או בלשון הרווחת היום: מה יוצר ומתדלק את הקונספציה?

כדי לענות על השאלה הזו שוחחנו עם מיכאל בן ארי, שהראיון איתו מתקיים על רקע כתב האישום שהוגש נגדו, שלהתמודדות מולו מוקדש חלק נכבד מזמנו. "שש שנים הפרקליטות רודפת אחרי", אמר פעם. "ואני הולך למסגר את כתב האישום ולתלות אותו בחדר העבודה שלי. כתב האישום הזה מוכיח עד כמה הזהרתי והתרעתי".

הטענה המרכזית שהוא מבקש להציב אינה נוגעת רק לעצמו, אלא לשאלה רחבה יותר: האם ישנם דברים שאי אפשר לומר – גם כאשר הם נוגעים לביטחון המדינה - וממילא מסורסת יכולת העשיה? או שיש להביט בפני האמת ולדבר אודותיה, גם כשהיא לא פוליטיקלי קורקט? "אני הולך למשפט הזה בגו זקוף", הוא מוסיף, "ואני הולך להגיד בצורה הברורה ביותר – מילאתי את חובתי".

ועדת אור כמקרה מייצג

כדי להסביר את תפיסתו, בן ארי חוזר לנקודת יסוד מבחינתו: אירועי אוקטובר 2000 ודו"ח ועדת אור.

"באלול תש"ס ערבי ישראל הצטרפו לאינתיפאדה... ועשו פרעות מצפון לדרום", הוא מתאר. "מדינת ישראל הקימה ועדת חקירה ממלכתית... והיא עשתה חקירה מאוד מאוד יסודית".

אלא שבעיניו, כבר בשלב הראשון של הדו"ח מתגלה בעיה עמוקה יותר מהאירועים עצמם. "הם מראש אומרים שמדובר במשהו שהם לא יודעים להגדיר אותו… לפעמים הם מכונים ערבים-ישראלים, לפעמים המיעוט הערבי, פלסטינים, מוסלמים", הוא מציין. "אי אפשר להגדיר".

מכאן, לדבריו, מתחילה אותה דואליות – מערכת יחסים שאינה מוכרעת. "ברגע שאתה אומר שאנחנו ערבים ישראלים, אתה רואה אותם כחלק מהחברה שלנו... וכשאתה אומר שהם פלסטינים – מדובר בקבוצה אחרת".

העמימות הזו, לטענתו, אינה רק סמנטית. היא משפיעה על כל המדיניות. בן ארי מצביע על נקודה נוספת מתוך הדו"ח: "הם מגדירים את ערביי ישראל כאוכלוסייה ילידה", הוא אומר. "זה אומר – הם ילידי המקום, אנחנו המהגרים. זאת אומרת, יש פה כבר הבעת עמדה חמורה ביותר".

 "הדו"ח אומר בעצמו שמדובר בעימות בין שתי תנועות לאומיות", מדגיש בן ארי. "אבל אז לוקחים את זה למקומות אחרים". הוא מצטט את הדו"ח האומר במפורש כי " ככל שמתחזקת התודעה הלאומית, כך גוברת בקרבם המודעות לבעיה זו המלווה את עצם הקמת המדינה". המשפט הערבי האומר "עצמאותם היא אסוננו" מומחש כאן בחדות - אך גם כאשר הדו"ח מזהה את אופי הסכסוך, הוא ממהר להטיל את האשמה דווקא על המדינה.

“האלימות משתלמת” – ומה המדינה לומדת מזה?

אחת הדוגמאות המרכזיות של בן ארי נוגעת לאופן שבו המדינה מגיבה לאירועים אלימים. "התברר כי במקרים רבים השיגו ההפגנות האלימות את מטרותיהן", הוא מצטט את דו"ח הוועדה. "הריסת בתים התבטלה... המשטרה נסוגה מן הזירה". המסקנה שלו חדה: "מדינת ישראל בהתנהלות שלה, ליבתה את האלימות. היא זאת שאמרה – האלימות משתלמת". התהליך הזה יצר דינמיקה שמזינה את עצמה. "מאירוע לאירוע ירד סף ההתנגדות להפרת החוק", הוא אומר. "השימוש בעימות כמעט הפך לנורמה".

מנגד, ההסבר הרשמי שאותו מציגים בדו"ח ממשיך להתמקד בתחושת אפליה וקיפוח – הסבר שלדבריו אינו תואם את המציאות בשטח - שמוצגת בדו"ח הועדה עצמו. מהם הפתרונות? עוד תקציבים, עוד אפליה מתקנת, והתנצלות בלתי פוסקת מול עבריינות וטרור.

מכאן מגיע בן ארי לליבת הראיון: הפער בין התנהלות המדינה מול אויבים חיצוניים לבין ההתנהלות בתוך גבולותיה. "הסיבה הראשונה היא תחושת האשמה, הנחיתות המוסרית", הוא אומר. אם האוכלוסיה העויינת היא "ילידית" ואנו ה"כובשים" - הרי שאין לנו שום אפשרות לתבוע מהם דבר מה. "הדבר השני והמשמעותי – שלמדינת ישראל אין פתרון. אין פתרון".

לדבריו, כאשר אין פתרון מוסכם – מתפתחת נטייה להכחיש את עצם קיומה של הבעיה."בואו נהיה לארג'ים איתם, בואו ניתן להם, בואו נעניק להם העדפה מתקנת", הוא אומר. "לא בגלל שהם באמת מקופחים – אלא כי אנחנו חושבים שנרכוש אותם".

פתרון שלא רוצים לדבר עליו

כאשר נשאל מדוע אין פתרון, בן ארי אינו מתחמק. "הפתרון היחיד הוא הגירה, הוא גירוש", הוא אומר. "כמו שחשבו בראשית הציונות". לדבריו, עצם העובדה שהאפשרות הזו אינה נידונה ברצינות יוצרת מצב של קיפאון.

"המדינה מפחדת מהפתרון", הוא מוסיף. "ובגלל זה היא הולכת לכיוונים אחרים". כך, לטענתו, נוצר מעגל: וואקום מוסרי מוביל להיעדר פתרון, היעדר פתרון מוביל להכחשה, ההכחשה מובילה למדיניות רכה – כשהמציאות בשטח ממשיכה להתפתח.

בסופו של דבר, המאבק איננו רק משפטי אלא רעיוני. בעיני בן ארי, היכולת לומר את הדברים כהווייתם – גם כשהם קשים או לא תקינים פוליטית – היא המפתח לשבירת מחסומי ההכחשה. רק שם, הוא סבור, מתחילה האפשרות להתבונן במציאות נכוחה ולגבש דרך התמודדות ברורה.