בין מנסור לעבאס: הרטוריקה הכפולה של רע"מ

בכתבה שפרסמה שירית אביטן כהן בעיתון "ישראל היום" הוצג מחקר של ד"ר שמעון עוז, ראש מערך המחקר במכון ריפמן לפיתוח הנגב. על פי המחקר,  מאחורי התדמית הציבורית המתונה והאזרחית שמציג יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, מתקיים במקביל שיח אחר – בעל מאפיינים דתיים, לאומיים ולעומתיים יותר – המופנה אל הציבור הערבי־בדואי.

לפי המחקר, אין מדובר בסתירה בין שני הקווים אלא בשתי שכבות של אותה אסטרטגיה פוליטית: כלפי הציבור היהודי והמערכת הפוליטית בישראל – מסרים של תקציבים, תשתיות, רווחה ושותפות אזרחית; וכלפי פנים – שפה הנשענת על מושגים בעלי משמעות דתית ולאומית עמוקה.

ד"ר עוז מסביר כי במשך שנים הצליח מנסור עבאס למצב את עצמו כפוליטיקאי פרגמטי, כזה שמוכן להשתלב בקואליציות ולהתמקד בצרכים אזרחיים של החברה הערבית. אלא שלטענתו, כאשר בוחנים לאורך זמן נאומים, פרסומים ותכנים בערבית של אנשי רע"מ והתנועה האסלאמית בנגב – מתקבלת תמונה מורכבת יותר.

לפי המחקר, בעוד שבעברית עבאס מתמקד בדרישות לעצירת הריסות בתים, להסדרת ההתיישבות הבדואית ולחיזוק שירותים ציבוריים – בערבית מופיעים שוב ושוב מונחים כמו "נכבה", "צומוד", "חזית" ו"מאבק מתמשך". עוז רואה בכך ביטוי לבניית תודעה לאומית־פלסטינית והצגת המאבק על הקרקע וההתיישבות כחלק ממאבק רחב יותר.

הדבר נכון במיוחד בנגב – אזור שבו מתנהלים במשך שנים עימותים סביב בנייה בלתי חוקית, הסדרת יישובים בדואיים, הריסות מבנים ומאבקים על קרקעות. לפי עוז, בתוך המרחב הזה התנועה האסלאמית הצליחה לבסס לעצמה אחיזה ציבורית לא רק דרך מסרים אידיאולוגיים אלא באמצעות פעילות חברתית מתמשכת.

לטענתו, המדינה יצרה לאורך השנים חלל – בין אם בשל היעדר נוכחות מספקת ובין אם בשל חוסר הצלחה בבניית אמון – והתנועה האסלאמית נכנסה אליו. היא פעלה במתן סיוע קהילתי, בליווי תושבים ובארגון פעילויות חברתיות, ובתוך אותה פעילות הושרש, לפי המחקר, גם שיח דתי שמעניק משמעות רחבה ותוקף למאבקים.

השיח הדתי של רע"מ

אחד מפרקי המחקר מוקדש לניתוח שיטתי של מושגים שחוזרים בפרסומי התנועה.

המושג הראשון הוא "רבאט" – מושג שמקורו במסורת האסלאמית ומתאר התייצבות ושמירה בחזית. לפי עוז, בשיח של חמאס ותנועות דומות הוא קיבל משמעות של עמידה מתמשכת מול ישראל במרחבים הנתפסים כאזורי עימות.

המושג השני הוא "צומוד" – שפירושו עמידה איתנה. בשיח הלאומי הפלסטיני הוא מזוהה עם היצמדות לקרקע והתמדה גם תחת לחץ.

המושג השלישי הוא "צבר" – סבלנות והתמדה תוך נכונות לשאת מחיר לאורך זמן.

עוז טוען כי שלושת המונחים אינם מופיעים באופן מקרי או פיוטי, אלא כחלק ממערכת מושגים שמעצבת תפיסה קולקטיבית של מאבק.

בהמשך המחקר הוא מבקש לערער גם על ההבחנה המקובלת בין הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית – שהוצא מחוץ לחוק – לבין הפלג הדרומי, שבתוכו פועלת רע"מ.

לטענתו, אף שיש הבדל משמעותי בשיטות הפעולה וביחס להשתתפות בפוליטיקה הישראלית, שני הפלגים נשענים על אותה מסגרת רעיונית רחבה, המכונה "וסטיה" – תפיסת "דרך האמצע" באסלאם. עוז מציין כי לאורך שנים אחד ההוגים הבולטים המזוהים עם גישה זו היה השייח' הקטארי יוסוף אל־קרדאווי, שתמך בפיגועי התאבדות ונחשב לבעל השפעה רעיונית על חמאס ועל גורמים נוספים בתנועה האסלאמית.

לדבריו, ההבדל בין הפלגים אינו בשאיפות אלא בטקטיקה: הפלג הדרומי בחר להשתלב בזירה הפוליטית הישראלית ולהשתמש בכלים פרלמנטריים כדי לצבור השפעה, תקציבים והכרה.

עוז מגדיר זאת באמצעות מושג שהוא שואל מהספרות המחקרית – "כוחו של החלש". כלומר, ניצול הזדמנויות פוליטיות כדי לקדם מטרות ציבוריות, מבלי לוותר על מסגרת רעיונית קיימת.

בנגב מתקיימים בשנים האחרונות "מחנות רבאט וצומוד" עליהם כתבנו בעבר כאן בקול היהודי. לפי המחקר, עצם הבחירה בשמות האלה אינה ניטרלית: היא ממסגרת את ההתיישבות והמאבק על הקרקע כעמידה בחזית.

במחנה האחרון שהוזכר במחקר, שנערך באמצע חודש מאי, הובאו התבטאויות של דמויות המזוהות עם המאבק בנגב. בין היתר צוטט יו"ר המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, עטיה אל־אעסם, שאמר כי מדובר ב"אדמת רבאט" וכי האחיזה בה תימשך לאורך זמן.

גם ח"כ ואליד אל־הואשלה מרע"מ הוזכר במחקר בעקבות אמירות שבהן נעשה שימוש במונח "נכבה" בהקשר של הריסות מבנים.

עוז טוען כי כשלעצמן אלו אינן בהכרח קריאות לאלימות – אך הן עשויות, בתנאים של הסלמה, לקבל משמעות רדיקלית יותר.

לדבריו, בנגב קיימים שלושה תנאים שעלולים להפוך שיח כזה לרגיש במיוחד: ראשית, מאבק הקרקעות החריף והמתמשך בכפרים הבלתי מוכרים; שנית, רמות גבוהות של הזדהות לאומית־פלסטינית בקרב צעירים בדואים; ושלישית, הימצאותם של כלי נשק בלתי חוקיים באזור.

בהקשר הזה מציג עוז דוגמה נוספת מצפון הארץ.

לדבריו, רק לאחרונה הוכר השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, כדמות סמכות דתית ("מרג'ע") בקרב שתי קבוצות פשיעה מוסלמיות. עוז רואה בכך המחשה לפוטנציאל ההשפעה שיכול להיות לדמויות דתיות גם מחוץ למערכת הפוליטית הרשמית.

המשמעות היא שכאשר נוצרת סמכות ציבורית רחבה, קיימת אפשרות – לפחות תיאורטית – להשפיע מאות חמושים באזור.

"אני לא מקבל את הטענה על התמתנות"

"אני רואה דווקא בשנה וחצי האחרונות שההתבטאויות מחריפות ככל שמתגבר הלחץ מצד הממשלה הנוכחית ביחס להריסות הבתים", אומר ד"ר עוז לשירית אביטן כהן. "בממד העמוק יותר, אני לא מקבל את הטענה על התמתנות - היא אולי נכונה כלפי חוץ, אבל בראייתי כחוקר אין באמת התמתנות. יש אולי ריכוך של העטיפה. התנועה האסלאמית, הפלג הדרומי הוא אסלאם שמרני ומה שהם רוצים בסוף הוא מדינת הלכה, יש שיגידו בעוד שנה - ויש שיגידו בעוד 100 שנה". 

לדבריו, לא מדובר בשינוי של האידיאולוגיה אלא בהתאמה של סגנון הדיבור לקהלים שונים.

הוא מצטט בהקשר זה נאום של עבאס לאחר הריסת בתים בכפר אל־סר, שבו דיבר על "מערכה" מתמשכת, על הצורך "לשלהב" את ערביי הנגב ועל מאבק פוליטי ארוך.

עוז מפרש את הדברים כחלק מהיגיון של "הלכת מיעוטים" – תפיסה שלפיה כאשר מוסלמים הם מיעוט, הם רשאים לנקוט גמישות פוליטית ולהשתלב במערכת קיימת כדי לקדם את יעדיהם.

אחת הנקודות שעוז מדגיש היא מה שהוא מכנה "שליח בלשון עמו".

הוא מזכיר כי בעבר נשאל עבאס כיצד הוא מצליח לדבר בשפה כה מתונה מול הציבור היהודי, והשיב בציטוט מהקוראן שלפיו שליח צריך לדבר בשפת עמו כדי שיבינו אותו.

עוז רואה בכך לא רק שליטה בעברית או תקשורת טובה, אלא תפיסה של התאמת המסר לקהל היעד.

בסיכום המחקר הוא מגיע למסקנה רחבה: לטענתו, מנסור עבאס הוא פוליטיקאי מיומן במיוחד בשימוש במרחבי שיח שונים – כזה שמסוגל להעביר מסרים מתונים כלפי חוץ, תוך שמירה על שפה ורעיונות שמדברים לקהל אחר מבפנים.

גם חגי רזניק, ראש מכון ריפמן לפיתוח הנגב, התייחס לממצאים וטען כי מדינת ישראל נדרשת לגבש מחדש מדיניות ברורה ורציפה בנגב. לדבריו, כאשר המדינה אינה מייצרת נוכחות אפקטיבית לאורך זמן – נוצרים חללים שאליהם נכנסים שחקנים אחרים.

פניות לתגובה נשלחו ממערכת "היום" לרע"מ, למנסור עבאס ולח"כ ואליד אל־הואשלה – אך עד מועד הפרסום בעיתון לא נמסרה תגובה.