- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
המושג "היום שאחרי" הפך לחלק בלתי נפרד מלקסיקון המלחמה. רוב הדיונים האסטרטגיים מתמקדים בשליטה בטחונית, העברת השלטון לגורם זר כן או לא אך מעטים אלה שמדברים על גבולות חדשים שהמלחמה הזאת מתווה גם בלי שהתכוונו לכך. בטח לא בגבול סוריה.
פרופ' עמוס עזריה, איש אקדמיה ופעיל התיישבות, מגיע לאולפן הקול היהודי עם תזה מפתיעה ומאתגרת: לטענתו, דווקא סוריה, הזירה המוזנחת בשיח הציבורי, היא כיום הזירה הבשלה ביותר לשינוי יסודי. הניתוח שהוא מציג מצביע על חלון הזדמנויות היסטורי ונדיר, כזה שעשוי - אם רק נשכיל לנצל אותו בזמן - לחסוך ממדינת ישראל את הדרך המדממת והקשה שעברנו מול רצועת עזה ולבנון.
"יש תנועות התיישבות לכל אחת מהחזיתות - עזה, לבנון והבשן (סוריה). כל תנועה יודעת להסביר בצדק למה המקום שלה הוא הכי חשוב כרגע. בעזה המלחמה התחילה וצריכה להסתיים שם, ובלבנון יש איום ביטחוני עצום מחיזבאללה. אבל אנחנו מתמקדים בחבל הבשן. יש כאן שילוב של העניין ההיסטורי - חזרנו לארץ אחרי הגלות ואנחנו רוצים להתיישב בכל מרחביה - יחד עם העניין הביטחוני. המציאות מוכיחה לנו שוב ושוב: ארץ ישראל היא שלנו, ואם לא נתיישב בה, יתיישבו בה אלה שדורשים רעתנו ולא שוכחים לרגע שהמטרה שלהם היא להעיף אותנו מכאן.
לפני שצוללים למפות ולקווי הגבול, צריך להבין מי האיש שמשרטט אותם. פרופ' עמוס עזריה הוא דמות מתעתעת: מצד אחד, חוקר מוערך באוניברסיטת אריאל, מומחה למדעי הנתונים ובינה מלאכותית שמנהל מחקרים וסטודנטים. מצד שני, הוא המנוע מאחורי החזון לכיבוש והתיישבות בחבל הבשן.
בשיחה איתו מתחדדת צורת חשיבה שהולכת ומתפתחת בפאתי האגף האמוני הפוליטי, אפשר לכנותה "משיחיות ריאלית". עזריה כמו דומיו לא מסתתר מאחורי טיעונים ביטחוניים בלבד; הוא מניח את האידיאולוגיה הדתית על השולחן. אולם, בניגוד לתפיסה הקדומה שמציגה משיחיות כמנותקת מהמציאות, נראה שעזריה וחבריו רואים בחזון התנ"כי כמסונכרן עם היתכנות פוליטית וצורך מבצעי. והרכיבים האלה של המציאות מתכתבים אחד עם השני. הנוסחה שלו פשוטה: הזכות קיימת על כל הארץ, אבל ה"ביצוע" נגזר מהמקום שבו הביטחון הישראלי קורס. כך, עבר הירדן וסיני פחות נמצאות על הפרק, ואילו סוריה (או "הבשן") הופכת ליעד המועדף.
אני חבר סגל באוניברסיטת אריאל, מלמד וחוקר בתחום הבינה המלאכותית, ויש לי גרנטים וסטודנטים. הפעילות הציבורית לא מחליפה את המחקר, היא מתקיימת במקביל. אבל בסוף, המוטיבציה לפעילות בחבל הבשן מגיעה מאותו מקום שורשי של השיבה לארץ ישראל. חזרנו לכאן אחרי הגלות כי זו הארץ שלנו, ואנחנו שואפים להתיישב בכל מרחביה.
זה שילוב של השניים, והם עובדים יחד. יש פסוקים מפורשים, אבל המציאות הביטחונית מוכיחה אותם פעם אחר פעם: אי אפשר להשאיר ואקום. אם אנחנו לא נתיישב בארץ שלנו, יתיישבו בה אלה שדורשים רעתנו. ראינו את זה בבירור בעזה - מסרנו אותה באוסלו, יצאנו מגוש קטיף, וקיבלנו ישות טרור שכל מטרתה להעיף אותנו מכאן. העניין הביטחוני הוא זה שמכוון אותנו היכן לפעול כרגע.
מבחינה ערכית והיסטורית, ודאי שיש לנו זיקה לכל ארץ ישראל ובפרט לעבר הירדן ולסיני, ואולי אפילו יותר מאשר לאזורים אחרים. אבל החזון שלנו קשוב למציאות. אנחנו מסתכלים איפה "בשלה העת". בעזה, למשל, עשינו רגרסיה וויתרנו, והמציאות התפוצצה לנו בפנים. בחבל הבשן, לעומת זאת, יש כרגע ואקום, יש איום, ויש הזדמנות. שם הדיבור הריאלי והחזון האידיאולוגי מתלכדים.
בשיח הישראלי רמת הגולן והבשן נתפסים לא פעם כ"שטח כבוש", רצועת ביטחון שנוספה למדינה כמעט בטעות, או קלף מיקוח עתידי. אבל עזריה מבקש לנער את האבק מעל ספרי ההיסטוריה וארכיוני הטאבו.
הוא מציג תמונה היסטורית רחבה: החל מהשורשים המקראיים העמוקים, דרך מרכזים תורניים ששגשגו בבשן בתקופת המשנה והתלמוד, ועד רכישות קרקע וניסיונות התיישבות ציוניים עוד בשלהי המאה ה-19. אך לצד ההיסטוריה של ההיאחזות, עזריה משרטט גם היסטוריה של נסיגות כואבות, כשהגדולה שבהן לשיטתו היא הוויתור על "כתר החרמון" וקוניטרה בהסכם 1974.
"הבשן נכבש כבר בתורה על ידי משה רבנו, והיה נחלת חצי שבט המנשה בבית ראשון" - נועץ עזריה את נקוד הפתיחה של הסיפור בגבול סוריה "גם בבית שני התקיימה שם קהילה יהודית מפוארת, במיוחד במקום שנקרא "נווה" (נאוה) - שם שנשתמר עד היום. היה מושג שנקרא "רבנן דנווה", רבני ארץ ישראל שישבו בבשן, ואפילו מדרש תנחומא נכתב שם".
אבל מהנקודה הזאת תנועת חלוצי הבשן מדלגת לראשית הציונות. פרסמנו כתבה רחבה בנושא אדמות קק"ל על אדמות סוריה שרשומים עד היום תחת בעלות יהודית. "מדובר על קרקעות בבשן שנקנו על ידי הברון רוטשילד, ועד היום הקרן הקיימת לישראל מחזיקה ב"קושאנים" (שטרות מכר) עליהן. לא מדובר רק על ניירת - לפני כ-130 שנה הוקמו שם יישובים יהודיים שהחזיקו מעמד כעשר שנים. כלומר, הזיקה הציונית למקום הזה הייתה קיימת תמיד".
אם נקפוץ ל-1967, מלחמת ששת הימים. התחושה היא שהגולן נכבש כמעט "על הדרך", בלי תכנון מוקדם.
"הגולן לא הופיע במפות של "ארץ ישראל השלמה", אפילו לא אצל אלה ששרו "שתי גדות לירדן". אבל ברגע שכבשנו אותו, מיד קרה משהו מעניין: חודש בלבד אחרי המלחמה, חברי הקיבוץ הכי "שמאלני", ממרום גולן, עלו והתיישבו בתוך קוניטרה. הם גרו שם במשך ארבע שנים. הייתה שם היאחזות ישראלית מלאה. זו הייתה הצלחה כבירה - שבירת גבולות סייקס-פיקו והתיישבות במקום שאיש לא חלם עליו".
אבל אז מגיעה מלחמת יום הכיפורים ב-73. אנחנו מעמיקים את האחיזה, מגיעים לטווח תותחים מדמשק, ובסוף - נסוגים. "ב-73 כבשנו שטח עצום נוסף, הגענו עד "כתר החרמון" - נקודה אסטרטגית ששולטת על כל המרחב. ואז הגיע הסכם הפרדת הכוחות של גולדה מאיר ב-1974. בהסכם הזה ויתרנו על השטחים החדשים, על כתר החרמון, וגם נסוגנו מקוניטרה שבה ישבנו מ-67.
"זו הייתה טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. ויתרנו על נכסים שכבשנו בדם, ולא קיבלנו כלום בתמורה מלבד שבויים. המושג הזה, של נסיגה טריטוריאלית תמורת שבויים, הוא רעיון מופרך שמדינת ישראל המציאה".
אחרי שהבנו את ההיסטוריה ואת המניעים, הגיע הזמן לפרוס את המפות. עזריה מגיע עם תוכנית סדורה, יומרנית למדי יש לומר, שמשנה לחלוטין את קו הגבול המוכר לנו. הוא לא מדבר על תיקוני גבול קוסמטיים, אלא על מהלך אסטרטגי שנועד ליצור מציאות חדשה בצפון, כזו שתחבר בין האינטרס הישראלי לבין אוכלוסיות מיעוטים באזור, ובראשם הדרוזים והכורדים.
במרכז התוכנית עומדים שני אזורים מרכזיים: "הר הבשן" (א-סווידא), המאוכלס ברובו בדרוזים, ומחוז דרעא, המפריד בינו לבין הגבול הישראלי הנוכחי. עזריה מזהיר מפני פתרונות ביניים של "מסדרונות צרים" ומציג תפיסה של שליטה ונוכחות מלאה. אבל מתברר שהתוכנית הזו, שנשמעת לרבים בישראל כדמיון פרוע, נתפסת בצד השני של הגבול כתרחיש ריאלי ומיידי, ואפילו זכתה שם לכינוי המצלצל: "מסדרון דוד".
כרגע צה"ל שולט באזור החיץ ולעיתים קצת מעבר לו. אבל החזון שלנו רחב הרבה יותר. "חבל הבשן" כולל את כל המרחב שמזרחית לנו. זה מתחיל ב"הר הבשן" (א-סווידא), המקום שבו יושבים הדרוזים, וממשיך למחוז דרעא שמפריד בינינו לבינם.
המטרה היא ליצור רצף טריטוריאלי שיגיע עד להר הבשן ויאפשר לנו גם לעזור לדרוזים. אני רואה מפות שמציעות כל מיני "מסדרונות" צרים לשם, ואני מתריע: מסדרון צר הוא מלכודת מוות. הוא יהיה מקור בלתי פוסק למתקפות. לכן, התוכנית שלי היא שונה: כל מחוז דרעא צריך להיות בשליטתנו המלאה, מלא בהתיישבות יהודית, ונקי מאוכלוסייה עוינת.
בצד השני זה נחשב לתרחיש הסביר ביותר. הערבים עצמם מפיצים מפות שמשרטטות בדיוק את קו הגבול הזה, וטוענים שאלו השאיפות של מדינת ישראל. חלקם מתריע מפני תוכנית יומרנית הרבה יותר מזו שאני מדבר עליה. שם יש מושג שאני עצמי לא הכרתי אלא מפיהם: "מסדרון דוד" - על שם כיבושי דוד המלך. זה שם שהם נותנים לתרחיש שאנחנו עדיין אפילו לא מכירים.
מבחינתם, זו תוכנית עבודה ישראלית קיימת: יצירת מסדרון שמתחיל בגולן ומגיע עד נהר הפרת כדי לחבור לכורדים, תוך ניתוק הציר השיעי. הם אפילו משוכנעים שיש בסיס אמריקאי בדרך שאנחנו אמורים לעבור דרכו.
זה גלוי לגמרי. אני עוקב אחרי ערוצי הטלגרם שלהם, אחרי השיח ברשתות. קיבלתי פנייה ישירה מאחד הכורדים ששאל אותי בשיא הרצינות: "מה קורה עם מסדרון דוד? למה אתם לא עושים את זה כבר?". מבחינתם זה המהלך המתבקש. הם רואים את הוואקום, הם רואים את האינטרסים המשותפים מול האסלאם הקיצוני, והם לא מבינים למה אנחנו מחכים.
אם יש נקודה שבה עזריה נשמע נחרץ במיוחד, היא כשהשיחה גולשת לדבר על השחקן המרכזי שתפס את קדמת הבמה בסוריה - אבו מוחמד אל-ג'ולאני. בקול היהודי פרסמנו לא מעט תחקירים החושפים את פרצופו האמיתי של מנהיג ארגון הטרור HTS, שמנסה לשווק את עצמו למערב בחליפה ועניבה כגורם מתון ופרגמטי.
גם עזריה לא קונה את התחפושת. "זאת אותה טעות שעשינו עם ערפאת. הדוגמה הכי "ג'ולאנית" בהיסטוריה שלנו היא יאסר ערפאת. רבין עשה איתו הסכם, העולם הריע, אבל לרגע אחד הוא לא זנח את השאיפות האסלאמיות להשמדת ישראל.
"ג'ולאני הוא בדיוק אותו דבר. כרגע נוח לו לשחק את המשחק הדיפלומטי, אבל תסתכל על האנשים סביבו. הם צועקים "חייבר חייבר יאהוד", הם מצהירים "אנחנו נגיע לאל-אקצא" ו"היהודים הם הבאים בתור". זו לא רק רטוריקה - זו תוכנית עבודה.
"כך גם בתוכם אנחנו מדברים על אלפי נרצחים. זה לא "עימות צבאי", זה טבח שיטתי במיעוטים. הוא והאנשים שלו שוחטים כל מי שלא כמוהם: את הדרוזים, את הנוצרים, את העלווים, ואת הכורדים. מי שחושב שאפשר לחתום על נייר עם אדם כזה ולקבל שקט, משלה את עצמו.
צבא ללא התיישבות לא יודע להחזיק מעמד לאורך זמן. ראינו את זה בלבנון. כשיש רק צבא, החיילים נמצאים שם בתחושה זמנית - הם "יוצאים וחוזרים". הם מתחילים לפחד לפתוח צירים בגלל מטענים, מסתגרים במוצבים, ובסוף נשחקים.
אבל מעבר לטקטיקה, יש עניין מהותי: הדבר הראשון שצבא צריך כדי להילחם ולנצח זה התחושה ש"זה שלנו". אם הוא מרגיש שהוא רק כובש זמני, הוא מתחיל להסס. ברגע שיש התיישבות, יש "בעלות". וחשוב מכך - יישובים אי אפשר לפנות בפקודה אחת באישון לילה. התיישבות היא העוגן שמונע נסיגה.
לכאורה זה לא עבד בעזה. גוש קטיף הייתה התיישבות מפוארת, ובכל זאת ספגנו טרור, ולבסוף גורשנו על ידי עצמנו.
להיפך. תחשוב מה היה קורה בגולן לולא ההתיישבות - מזמן היינו מחזירים אותו לאסד. לגבי עזה, הטעות לא הייתה ההתיישבות אלא הוויתור המדיני באוסלו והגירוש. יש לי גרף שמראה בבירור: כל נסיגה וויתור הובילו לזינוק במספר הנרצחים. הגירוש לא הביא ביטחון, הוא הביא קטסטרופה.
אתה מדבר במונחים מערביים על מציאות מזרח תיכונית שכבר מתרחשת. בסוריה, תנועת אוכלוסיות היא עניין שבשגרה. במחוז דרעא היו פעם מיליון תושבים, היום ההערכה היא שנשארו מאות אלפים בודדים, והרוב שומם.
וזה הרבה יותר פשוט מאשר בעזה. בעזה הבעיה היא שצריך למצוא מדינה שלישית שתקלוט אותם. בסוריה? זה עניין פנימי. לא צריך ויזות ולא דרכונים. אנחנו נכנסים עם טנקים, והאוכלוסייה העוינת פשוט בורחת צפונה לעומק סוריה, כמו שהם עשו פעמים רבות בעשור האחרון. הם ימצאו את מקומם בתוך המרחב הסורי העצום.
"חלוצי הבשן" עדיין לא הצליחו לתקוע יתד. בניגוד לנערי הגבעות ביהודה ושומרון, שמצליחים להקים מאחזים, לייצר "עובדות בשטח", ולעיתים אף לזכות בהכרה שבשתיקה, בגבול הצפון הסיפור שונה לחלוטין. צה"ל והמערכת הביטחונית מציבים מול עזריה ואנשיו קיר ברזל. כל ניסיון התיישבות נגדע באיבו, לרוב עוד לפני שהתחיל.
עזריה לא מתרגש: "מי שזוכר את ההיסטוריה של ההתיישבות יודע שככה זה תמיד מתחיל. קח את חומש ושאנור כדוגמה. לפני 20 שנה, אחרי הגירוש, זה היה נראה דמיוני לחזור לשם. היינו עולים, חוטפים מכות, ומפונים אחרי כמה שעות. לא נתנו לנו לישון שם לילה אחד במשך שנים. והיום? חומש פורחת, יש ישיבה, יש נוכחות קבועה. המאבק על הקרקע הוא ריצת מרתון. העובדה שכרגע הצבא חוסם אותנו אומרת שאנחנו בשלב ההתשה והפריצה התודעתית".
"לדעתי המצב בבשן הרבה יותר פשוט מאשר ביו"ש, גם ביטחונית וגם אופרטיבית. ביו"ש אתה מקים גבעה בלב אוכלוסייה עוינת, מוקף בכפרים פלסטיניים, וכל רגע נתון יכול לצאת מחבל עם סכין או רובה. לעומת זאת, באזורים שאנחנו מדברים עליהם בבשן - אותם שטחים שמעבר לגדר שצה"ל כבר שולט בהם - אין כלום. זה שטח ריק. אין שם כפרים, אין שם אוכלוסייה. החסם היחיד הוא החלטה פיקודית של צה"ל לא לתת לנו לעבור. ברגע שההחלטה הזו תשתנה, או שנצליח לשנות אותה מלמטה, ההתיישבות שם תהיה הרבה יותר בטוחה ופשוטה מאשר בלב השומרון".
"יש לנו גרעין של משפחות שמוכנות לעלות ברגע שיתאפשר, ומאות פעילים שמגיעים לסיורים ולניסיונות חצייה. אנחנו מתכננים להמשיך שוב ושוב. השיטה היא התמדה. אנחנו נגיע לגדר, נחצה אותה, נקים סוכה, יפנו אותנו - ונחזור שוב. בסוף, כמו שקרה בכל מפעל ההתיישבות הציוני, המציאות תנצח את הפקודות היבשות. כרגע אנחנו ב"שלב הכניסות", ובעזרת השם נגיע גם לשלב הלילות והיישובים".
אחד הקלפים החזקים ביותר בחפיסה של עזריה הוא הקלף הדמוגרפי. בניגוד לעזה או ליהודה ושומרון, שם האוכלוסייה עוינת ברובה המוחלט, ב"הר הבשן" (מחוז א-סווידא) יושבת לצד האוכלוסיה הסונית העויינת גם אוכלוסייה דרוזית גדולה ומבוססת. "אנחנו נמצאים בקשר רציף עם גורמים בתוך הר הבשן" מספר עזריה "אחד מאנשי הקשר שלנו שם עשה מעין סקר שטח: הוא שאל אנשים אקראיים ברחוב מה הם מעדיפים, והתשובה הייתה גורפת - הם רוצים שמדינת ישראל תגיע ותשלוט עליהם. האנשים שאנחנו בקשר איתם טוענים שמדובר ברוב מוחלט מהאוכלוסייה. צריך להבין את ההבדל: הדרוזים בגולן הישראלי יכלו להרשות לעצמם לשחק משחקי נאמנות לאסד כי הם נהנו מהגנה ישראלית. הדרוזים בבשן עומדים מול סכנת השמדה מיידית.
"זו לא "אהבת ציון" רומנטית, זו ברית הישרדות. הם רואים מה ג'ולאני ואנשיו עוללו למיעוטים אחרים - הטבח בכורדים, בנוצרים ובעלווים. הם מבינים שהם הבאים בתור. הייתה שם דוגמה מאלפת: בתחילת הדרך, אחד המנהיגים הדרוזים המקומיים ניסה לגשש ולכרות ברית עם ג'ולאני כדי להציל את עורו. מה קרה? הציבור יצא נגדו, והוא נאלץ לברוח מהר הבשן. העם שם הכריע שהוא לא מוכן לחיות תחת שלטון ג'יהאדיסטי. אבל, וזה "אבל" גדול - החלון הזה לא יהיה פתוח לנצח. הדרוזים הם פרגמטיים. הם הולכים עם החזק. כרגע הם מסתכלים עלינו בתקווה. אם מדינת ישראל תהיה חלשה, תהסס, ולא תנצל את שעת הכושר הזו להגיע אליהם - הם יבינו את הרמז. הם ייאלצו ליישר קו עם מי שישלוט בשטח, גם אם זה אומר להיכנע לג'ולאני. אם לא נפעל מהר, אנחנו נתחיל לשמוע משם קולות אחרים לגמרי".
התוכנית של "חלוצי הבשן" מניחה בפני מקבלי ההחלטות מראה הפוכה לקונספציה המוכרת: במקום להמתין לאיום שיתעצם או לחפש לגיטימציה בינלאומית שבוששת לבוא, עזריה מציע לחזור לארגז הכלים הציוני הישן - יוזמה, כיבוש והתיישבות. לשיטתו, דלת ההיסטוריה פתוחה כעת לרווחה - סוריה מפורקת, האויב טרם התבסס סופית והמיעוטים משוועים לעזרה. השאלה המרחפת מעל הראיון היא האם לדור של ה-7 באוקטובר יהיה את האומץ להיכנס דרך הדלת הזו ולשרטט את גבולות הביטחון של ישראל למאה השנים הבאות, או שמא נבחר שוב להמתין, ונוריש לילדינו מציאות מדממת ומורכבת הרבה יותר.
