מורין אמיתי: הם מרגישים בעלי הבית

"הרבה פעמים אתה יכול לשמוע, וזה כאילו נשמע בצדק: "למה המשטרה לא עושה משהו?", אבל תחשוב ששוטר זה בעצם איש חוק. זו ההגדרה של שוטר – תפקידו לקיים את החוק, ומי לא כפוף לחוק? הצד השני". כך מגדירה מורין אמיתי, עמיתת מחקר במכון ארגמן וממיסדות ארגון "החמושות" את המלכוד בו נמצאות הרשויות.

אמיתי, העוסקת בשנים האחרונות בפשיעה בחברה הערבית, מתארת השתלטות ארוכת שנים של ארגוני פשע. הם מחלקים ביניהם טריטוריות, נלחמים עליהן וגם שולטים בפועל בכל מה שקורה בשטח. הדגמה חיה פורסמה כאן לאחרונה, כשהתברר כי ראש עיריית עארבה היה מעורב עד מעל לראשו בסכסוך בין שני ארגוני פשיעה.

הקשר שלה לעולם הזה, היא מספרת, החל עוד לפני שנולדה: "זה משהו שגדלתי עליו. לאבא שלי זכרונו לברכה היה עסק, הייתה לו פיצרייה במשך חמישים שנה. כשאמא שלי הייתה בהריון איתי, איזשהו קבלן רצה שאבא שלי יפנה את המקום. אבא שלי לא הסכים, אז הוא פשוט שלח ארגוני פשיעה, שלח אנשים ששרפו לאבא שלי את העסק, ואבא שלי נאלץ לזוז מהמקום".

פרוטקשן זו לא תופעה חדשה בארץ, אומרת אמיתי. עוד לפני קום המדינה כבר נשמעו עדויות על גביית פרוטקשן. מה שהשתנה, אלו ההיקפים והשיטה: "היום אנחנו שכללנו את זה, כי אנחנו כבר לא בעלי הבית". היא אומרת בפשטות."אנחנו חושבים, או אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו בעלי הבית, אנחנו כבר לא".

חוסר המורא של העבריינים מפני החוק וההיררכיה, מודגם היטב בעימות שתועד בין חבר הכנסת צבי סוכות לבין בני משפחת הייב מטובא-זנגרייה.  "טובא-זנגרייה זה לא סתם משפחות, זה גם השלטון המקומי, כולם שם נותנים גב אחד לשני. לא מעניין אותו שמדובר במחוקק בישראל", מסבירה אמיתי, "הם מבחינתם מעל החוק, והשליטה שלהם היא שליטה גיאוגרפית לכל דבר".

"חברי מועצה מנהלים זירות רצח"

אמיתי קושרת ישירות בין הפרוטקשן לבין חוסר המשילות הכללי במדינה, ובינו לבין השתלטות טריטוריאלית: "אם אנחנו לא נאבקים בבנייה בלתי חוקית, בהשתלטות של בדואים על קרקעות, אם אנחנו רק מתמרצים בגליל רק מגזר אחד לבנות ולהשתלט, ואת המגזר היהודי אנחנו חונקים – אנחנו מאפשרים להם לשלוט על יותר ויותר טריטוריות." 

אצל הבדואים, החלוקה הגיאוגרפית היא שבטית ועוברת עוד מתקופת המנדט. ברגע שמישהו פולש לשטח של שבט אחר, נרשמת עלייה מיידית באלימות. "גם בצפון, חלק גדול מהעלייה באלימות נובע ישירות ממאבקים טריטוריאליים של שליטה בין גורמים שנכנסו למקום שנמצא בשליטתו של מישהו אחר", היא מציינת.

היא דוחה בתוקף את הטיעון המושמע לעיתים קרובות, לפיו המדינה מפגינה אדישות מתוך גישה ש"נוח לה שערבים רוצחים ערבים". לדבריה, הטיפול המשטרתי כמעט בלתי אפשרי בשל שיתוף הפעולה הכללי בזירות הפשע: "חברי מועצה מנהלים זירות רצח וכולם משתפים פעולה עם כולם". דוגמה טרגית וחריפה לכך ניתנה לאחרונה כאשר אב ניסה לירות בילד אחר, ובטעות רצח את בתו בת השבע, והזירה טופלה על ידי המשפחה לפני הגעת השוטרים.

בעבר, פרסמה אמיתי יחד עם דן גפן – לשעבר ראש המטה של אמיר אוחנה בעת שכיהן כשר לביטחון פנים,   נייר מדיניות ראשון מסוגו בארץ בנושא הפרוטקשן, שכלל חמש המלצות מכיוונים שונים. "דן הגיע אליי מהניסיון שלו בשטח", היא משחזרת. "הוא שמע על הדברים וידע לזהות בעיה אמיתית שלא זכתה לשום התייחסות – לא מצד המחוקקים, לא מצד הממשלה, וגם לא מצד גופי המחקר שעוסקים בחברה הערבית, שפחות עניין אותם להראות את הצדדים השליליים הללו".

המצב בחברה הערבית, אומרת מורין, מכוון לפשיעה באופן טבעי: שיעורי בטלה גבוהים בקרב הנוער, כארבעים אחוזים ויותר. זהו מצב שמתוחזק באופן יזום, אומרת אמיתי, מכיוון שזה נוח מאוד "כשיש לך ברקע את כוח האדם הזה שנמצא שם, ובתוך שנייה אתה יכול להדליק אותו". 

הצעירים הללו מהווים כח עבודה זול למשפחות הפשע, מאגר של זעם ושיעמום להפגנות פוליטיות, וגם בסיס פורה לטרור פוטנציאלי. "היום הוא גובה פרוטקשן, מחר הוא עושה לינץ', וזה מאוד משרת אינטרסים פוליטיים מסוימים. זה חשש מאוד גדול. המהלך שקורה עכשיו, שנועד להכריז על וועדת המעקב של ערביי ישראל כהתאחדות בלתי מותרת, הוא מהלך מאוד חשוב בעניין הזה".

פרוטקשן: איפה הדרך החוצה?

אם מול פשע "סטנדרטי" קשה להתמודד, "בפרוטקשן על אחת כמה וכמה מאוד קשה, כי העבירה עצמה היא עמומה", אומרת אמיתי. השיטה כבר ידועה לכל: ארגון פשע מסתתר מאחורי חברת שמירה רשמית, כשבפועל, לא מתבצעת בשטח כל שמירה.

"חיילים" של הארגון מסתובבים בין העסקים ומסבירים לבעלים "בצורה נעימה" וללא איומים מפורשים כי כדאי להם לשלם, משום ש'באזור ישנן שרפות רבות ומסוכן להישאר בלי שמירה'. נוסף על כך, התופעה מוגדרת כ"עבירת חשיפה"-  עבירות בהן חשש של המתלונן ממה שיקרה לו כתוצאה מהעדות הוא גבוה.

כשאני שואל על הדרך להיחלץ מהבור, היא מציגה התקדמות משמעותית שחולל חבר הכנסת קרויזר – הכנסת עבירת הפרוטקשן לחוק.

"היתרון של החקיקה", אומרת אמיתי, "זה במצב שאתה יכול להגיע למשטרה ואתה מדווח על הצתה". במקרים רבים בעל העסק כלל לא מגיע כדי להיאבק בארגון הפשע: "הסיבה שאתה תגיע למשטרה להתלונן זה נטו בשביל לקבל את כספי הביטוח".

 ומה הבעיה? בעבר, כשעבירת הסחיטה כללה רק "סחיטה באיומים", במקרים רבים המשטרה היתה פוטרת את המתלונן בלא כלום: הרי הפושעים לא איימו, אפילו לא רמזו. רק הציעו, באופן ידידותי, לשלם לחברת השמירה שלהם.

במצב כזה, החקירה הייתה נעצרת במקום אחד: האם איימו עליך? הקורבן היה משיב שלא, ובזה היה מסתיים העניין. כך נוצר גם חוסר משמעותי במידע ובהבנה של התופעה: "כשאני ודן כתבנו את המסמך, רצינו לדעת כמה מתיקי הסחיטה זה סחיטת דמי חסות", היא מספרת,"בגלל שלא הייתה קיימת הקטגוריה, מרכז המחקר של הכנסת ביקש מהמשטרה, וישב שוטר שעבר על הארכיון מקרה מקרה כדי לקטלג". 

 היום, היא מסבירה, נשאלות שאלות נוספות: "'האם אתה חושב שמי שהצית מבקש ממך שמירה?' אז כאן אתה רואה אירוע של פרוטקשן, שאתה יכול לבנות סביבו , לחפש האם יש מסביב עוד אנשים שמשלמים". החוק החדש, היא מסבירה, הגדיר את התופעה כך: "'דורש או מקבל דבר שאינו מגיע לו כדין תוך ניצול מצוקה'".

לדבריה, כבר ניתן לראות שינוי בשטח. "נכון לאוגוסט 2025 הוגשו למעלה מעשרה תיקים על פרוטקשן מאז הכנסת העבירה לחוק, ויש 171 תיקים בחקירה", היא אומרת. "אלה מספרים מרשימים, וזו עבודה לא פשוטה של המשטרה, צריך להבין את זה".

אך לאחר התשבחות, מגיע סיוג משמעותי: "קרוב ל־80% מהתיקים נפתחו בצפון", אומרת אמיתי. לדבריה, הסיבה קשורה לכך שהתיקים מתגלים דרך עבירות נלוות: "בדרך כלל אתה עדיין מגיע לתיקים האלה תוך כדי עבירות מקבילות שכוללות איומים או הטלת אימה". היא מוסיפה: "בצפון האלימות שם יותר גבוהה. ארגוני הפשיעה בצפון הרבה יותר אלימים במובן הזה, הם גם ברצח".

הצעד הבא: חילוט והתארגנות אזרחית

לצד החקיקה, היא סבורה שצריך להרחיב את הכלים הכלכליים. "מבחינת חילוט – כמה רכבים חולטו וקצת כסף – צריך עוד לעשות. צריך לחזק את הכלי הזה". לדבריה, "לא רק לחלט, גם להקים קרן פיצויים לנפגעים ולארגונים שתומכים במאבק בפרוטקשן". בסופו של דבר, פרוטקשן הוא עבירה שנועדה לפגוע ברכוש - ויש להעביר את הנזק, במידת האפשר, מהקורבן לפושע.

אבל מבחינתה, השלב הבא נמצא בכלל במקום אחר – בהגנה על האזרחים עצמם.

"יש לנו בעיה מאוד חמורה בישראל, שהזכות להגנה עצמית היא לא זכות שמתייחסים אליה ברצינות", היא אומרת. "'זה תפקיד של המשטרה', אומרים לי. בסדר, אבל התפקיד של המשטרה מסתיים, השוטר לא יכול להיות בכל מקום".

לדבריה, המציאות בשטח יוצרת פער שקשה לגשר עליו: "אני אבוא עכשיו ואני אגיש תלונה על פרוטקשן, ואז אני אחזור הביתה, ואז יש לי כמה ימים עד שהדבר הזה יתחיל להתקדם – לא ימים, שבועות, חודשים, שנים. בזמן הזה השוטר יבוא אליי הביתה וישמור לי על המקום שלא ישרפו לי, שלא ירו לי על הבית? זה לא מסתדר".

מכאן היא מגיעה להצעה שלה: "השלב הבא שלנו זה באמת לחזק התארגנויות תחת החוק, שיעבדו תחת המשטרה, שיעבדו במקביל לרשויות המקומיות. לחזק את היכולת של האזרחים להתאגד". והתארגנויות כאלה, היא מספרת, כבר קיימות: "השומר החדש זה בדיוק מה שמפחית עבירות על רקע לאומני".

אמיתי מזכירה בהקשר הזה גם  את הניסיון להקים את "סיירת בראל" על ידי אלמוג כהן לפני כניסתו לפוליטיקה: "אזרחים שאומרים 'נמאס לנו לחיות באזור מוכה פשיעה, נמאס לנו שהילדים שלנו חיים בפחד, אנחנו רוצים לשלוט בשטח. סיירת בראל הייתה אמורה להיות זה, היא הייתה אמורה לעבוד עם המשטרה". 

הסיירת נועדה לענות על תחושת חוסר האונים של התושבים, שחיים כמעט כמו צמיתים, נתינים של אדון קשוח: "אם מישהו מחליט שאתה תשלם לו - אתה תשלם לו. אם מישהו מחליט שאתה לא עובר פה - אתה לא עובר פה. אי אפשר להמשיך לחיות ככה".

השלטונות נבהלו לבסוף, ושיתוף הפעולה של המשטרה עם הסיירת נגדע בתחילתו. אך היא מסכמת בסיפוק: "הם לא רצו את אלמוג כהן בסיירת בראל, הם קיבלו אותו כחבר כנסת". לדעתה, זהו הכיוון המרכזי שהמדינה צריכה לאמץ - ומלחמה בהתארגנות אזרחית היא עוול של ממש.

"יש פה סיפור של פגיעה בחופש הרצון של אזרחים", היא מחדדת. "מצד אחד יש לך ארגון פשיעה שבא ואומר לך "אתה תיתן לי את הכסף בניגוד לרצונך", מצד שני יש לך מדינה שבאה ואומרת "אני גם לא מאפשרת לך להגן על עצמך, כי אני החלטתי שאני לא סומכת עליך". ובסופו של דבר האמון בין המשטרה לאזרח, הוא מה שימנע באמת את פריחת הפשע.