מי יישאר מאחורי הגדר?

לפעמים, החלטה שנראית על פניה כטקטית ופיזית בלבד, טומנת בחובה כוח לעצב תודעה שלמה, תפיסת ביטחון, וגישת מאבק ארוכת שנים. כזו היא סוגיית גידור היישובים. במבט ראשון, גדר היא אמצעי אבטחה טריוויאלי. אך במבט מעמיק יותר, גדר היא אמירה: היא מגדירה היכן מסתיים המרחב "שלנו" ומתחיל המרחב של "האחר", והיא מכתיבה האם פנינו מופנות החוצה אל השטח, או פנימה אל תוך הבועה המוגנת. 

ביהודה ושומרון, סוגיית הגדרות חוללה לאורך השנים ויכוח עז ויצרי של ממש שקרע את ההתיישבות מבפנים. אך באופן מפתיע, ייתכן שלהכרעה ההיסטורית באותו פולמוס יש השלכות עמוקות דווקא על אזור אחר לגמרי – הגליל. אמנם בגליל, הנתון תחת ריבונות ישראלית מלאה, לא מדובר על "גדרות תיל" במובן הביטחוני הקלאסי של יו"ש, אך התפיסה ההתיישבותית הבורגנית, זו שמתכנסת בתוך תחומי היישוב ומותירה את המרחב שסביבו "ריק", מתפקדת למעשה כגדר תודעתית לכל דבר. ייתכן שזוהי אחת הסיבות המרכזיות לכך שתוכנית המצפים המפורסמת, שהוקמה לפני עשרות שנים כדי "לייהד את הגליל", הצליחה אולי להקים יישובים קהילתיים פורחים, אך התקשתה לשנות באופן דרמטי את פני המרחב כולו. כדי להבין את המנגנון הזה, עלינו לחזור אחורה, אל הרי השומרון, ולצלול אל אחד הוויכוחים הנוקבים ביותר שידעה ההתיישבות.

פולמוס הגדרות ביו"ש: מגן פיזי או ויתור על המרחב?

בימיה הראשונים של ההתיישבות ביהודה ושומרון, התמונה הייתה שונה בתכלית מזו המוכרת לנו כיום. יישובים הוקמו בלב השטח, אך הם לא הסתכמו בקו הבתים האחרון. סביב כל יישוב השתרע מרחב עצום שהמתיישבים ראו בו חלק טבעי מסביבת חייהם. אלא שעם פרוץ האינתיפאדות והתגברות פיגועי הטרור, החל לחץ עצום – הן מצד הצבא והן מצד חלקים בהתיישבות עצמה – להסתגר. הפתרון המיידי והאינסטינקטיבי נראה ברור: למתוח גדר סביב היישובים.

בעוד שהגישה הממסדית, ואף חלק מהנהגת המתנחלים, ראתה בגדר הכרח ביטחוני המייצר קו הגנה ברור, קמה תנועת נגד חריפה שהתנגדה לגידור מכל וכל, מתוך תפיסת עולם שלימה שסברה שהמחיר שהגדר גובה גבוה בהרבה מהתועלת שהיא מביאה. 

הטענה הראשונה והמיידית הייתה גיאוגרפית. יישוב שמסתגר מאחורי גדר, מוותר הלכה למעשה על שטחים נרחבים. לעיתים קרובות מדובר בשטחים שנמצאים ממש בתוך ה"קו הכחול" (תוכנית המתאר) של היישוב, אך נותרו מחוץ לגדר מסיבות טופוגרפיות או תקציביות, ובוודאי שמוותרים על "השטחים האפורים" שסביב. בוואקום שנוצר, הערבים זיהו את ההזדמנות והחלו להשתלט על אותן קרקעות שנותרו מעבר לגדר.

אבל הטיעון המרכזי של מתנגדי הגדרות היה באופן מפתיע דווקא בטחוני – מבחינתם הגדר פוגעת בביטחון. התפיסה קבעה שברגע שיש גדר, האויב יכול להתקרב עד אליה באין מפריע. הוא יכול לקיים סיורים, לאסוף מודיעין, להתאמן ולהיערך, כשהמכשול היחיד שעומד בינו לבין בתי היישוב הוא אותה גדר שניתן לחצות ברגע אחד. במצב ללא גדר, מרחב ההגנה הוא גמיש ואקטיבי: התושבים והצבא יוצאים אל השטח, מסיירים בו, והחיכוך עם האויב מתבצע הרחק מקו הבתים.

אבל מעבר לטקטיקה, היה כאן ויכוח על תפיסת עולם. מתנגדי הגדרות התעקשו שאמצעי ביטחון לא צריכים להפריע לשגרת חייהם של היהודים ולחופש התנועה שלהם אל המרחב. התפיסה הייתה שיש למנוע את הטרור באמצעות הרתעה ונוכחות, ולא באמצעות התמגנות שמשדרת פחד והסתגרות.

מ"יצרני ביטחון" ל"צרכני ביטחון"

אחת הנגזרות האקטואליות של הוויכוח הישן הזה מתגלעת סביב הויכוח המתוקשר על מימון יחידות ההגמ"ר. למעשה זה ויכוח על מערכת היחסים בין הצבא להתיישבות.  במקור, רעיון ההגמ"ר (הגנה מרחבית) שטבע יגאל אלון, קבע שההתיישבות עצמה היא מרכיב ביטחוני. האנשים חיים את השטח, מכירים את השבילים, ומהווים בעצמם נדבך במערך ההגנה. אלא שיישובי יו"ש שהסתגרו בגדרות הפכו דומים יותר לשכונות פרווריות ופחות ליישובי ספר ביטחוניים. השמאל החל לטעון, ובצדק מבחינתו, שההתיישבות הזו היא "צרכנית ביטחון" – כזו שדורשת עוד ועוד גדודים, פלוגות וכיתות כוננות שישמרו על הגדרות שלה. התפיסה המגננתית גרמה לצבא להציב את השמירה סביב היהודים, במקום להציב את השמירה והמצור סביב כפרי האויב. המרחב היהודי הסתיים, מבחינת הצבא והמתיישבים כאחד, בבית האחרון של היישוב, היכן שעובר "שביל הביטחון".

אבל מבחינת מתנגדי הגדרות לא רק שהמשאבים שהצבא השקיע סביב המיגון היו מיותרים, במובנים רבים , מבחינת תפיסת העולם הזאת החלישו את ההרתעה. מערכת היחסים הייתה מבחינתם אמורה להיות כזאת - על השגרה הבטחונית אחראים המתיישבים באמצעות יחידות ההגנה המרחבית היישוביות והצבא נועד כדי לטפל באירועי קיצון כלפי הערבים ובעיקר לפעול בכפרים עצמם. 

כאמור רוב היישובים, בסופו של דבר, נכנעו למציאות והוקפו בגדרות, אך קומץ יישובים סירב לוותר. יצהר ובת עין נותרו ללא גדר כלל, וכך כמובן גם קדומים, כתוצאה ממאבקה חסר הפשרות של דניאלה וייס. יישובים נוספים, כדוגמת אלון מורה, שילה ושבות רחל, בחרו במודל ביניים: הם נשארו ללא גדר היקפית, אך שילבו רכיבי ביטחון נקודתיים אחרים. 

יישובים אלו היו החלוצים ששמרו על הגחלת, עד שבימינו אנו הצטרפו אליהם עשרות רבות של גבעות, חוות ויישובים צעירים שהוסדרו, והפכו את המגורים ללא גדר לאידיאולוגיה התיישבותית ולעובדה מוגמרת בשטח. אך כפי שנראה בהמשך, הזרעים שנזרעו באותו מאבק, נבטו שנים מאוחר יותר ויצרו תפנית דרמטית שמאתגרת את כל מה שחשבנו על התיישבות, החזקת מרחב וביטחון. 

מבחן התוצאה ומודל החוות

עשרות שנים לאחר מכן, נראה שתופעת החוות שהתעצמה באופן דרמתי, יצרה בלי שהתכוונה לכך הכרעה למעשה בוויכוח הזה. החוות, בעצם מהותן אימצו מראשיתן את גישת מתנגדי הגדרות, אך הפעם לא כפשרה או כמאבק בדיעבד – אלא כאידיאולוגיה מובנית שלכתחילה.

החוות החדשות בחרו באופן מודע שלא להקיף את עצמן בגדרות, ולעיתים אף סירבו לקבל אמצעי מיגון אחרים שהוצעו להן על ידי הממסד הביטחוני, מתוך הבנה שכל אמצעי כזה הוא מגבלה. התפיסה שעמדה בבסיסן הייתה חזרה לשורשים של רעיון ה"הגמ"ר" (הגנה מרחבית) שטבע יגאל אלון: ההתיישבות אינה רק מקום מגורים שזקוק לשמירה, אלא היא-היא חומת המגן. תושבי החוות אינם מסתגרים פנימה, אלא חיים את השטח, עם הפנים החוצה. הם רועי צאן, הם מכירים כל ואדי ושביל, והם נמצאים בתנועה מתמדת במרחב.

החלקים בשמאל שניהלו וויכוח ביושרה הפנימו אט אט שטענת "צרכנית הביטחון" כלפי ההתיישבות ככזאת ששואבת כוחות מהצבא - נפלה. 

המציאות ביו"ש ביררה שבאופן אירוני, דווקא התפיסה ה"מסוכנת" כביכול של מגורים ללא גדר, היא זו שחוסכת סד"כ (כוח אדם צבאי) יקר. התושבים שמכירים את השטח מחזיקים אותו בעצמם בשגרה, והצבא אינו נדרש לרתק גדודים שלמים למשימות שמירה סטטיות על גדרות ברזל. במציאות של מלחמה רב-זירתית, שבה הצבא זקוק לכל חייל סדיר בלבנון או בעזה, החוות הוכיחו שנוכחות אזרחית אקטיבית יעילה פי כמה מעמדת שמירה מבוצרת.

אפקט היפוך המגמה: כשהאויב מתחיל להתמגן

ואז החלה לצוץ גם תופעה לא צפויה כתגובה לתפיסת החוות שניתן לכנותה "אפקט היפוך המגמה". ברגע שהיהודים הסירו את הגדרות התודעתיות והפיזיות והפסיקו להגדיר את קצה היישוב כקצה המרחב שלהם, המשוואה התהפכה.

ככל שהחוות התרבו והפגינו נוכחות חסרת פחד בשטח, החלו להגיע דיווחים, שחלקם סוקרו ב"קול היהודי", על כך שדווקא הערבים הם אלה שמתחילים לגדר את עצמם. תחושת הביטחון העצמי והאקטיביות היהודית דחקו את האויב לעמדת מגננה. הערבי, שהחל להפנים שהנוכחות היהודית יכולה להגיע עד פתח ביתו באין מפריע (שכן אין גדר שתעצור אותו), הוא זה שהחל להרגיש צורך להתמגן.

יתרה מכך, האפקט השפיע גם על פריסת כוחות הצבא. במקום התפיסה המסורתית שבה הצבא מקיף את היישוב היהודי כדי להגן עליו מפני הסביבה העוינת, נוצרה מציאות שבה הצבא מוצא את עצמו לא פעם שומר על הכפרים הערביים כדי למנוע את החיכוך, או כפי שהגדירו זאת בשטח: "אם הערבים הם הבעיה, שהצבא ישמור עליהם בתוך הכפר, ולא יגביל אותנו".

דניאלה וייס והמאבק הממסדי: שרפרף פלסטיק, קאטר, ורמטכ"ל אחד

חזרנו אל מי שהייתה ממובילות ההתנגדות לגדרות מהעליה לשומרון בתשל״ו – דניאלה וייס, לשעבר ראש מועצת קדומים. בשיחה איתה היא חושפת שורה של סיפורים מרתקים שממחישים כיצד המאבק על התודעה המרחבית התנהל פיזית, לעיתים גם באישון לילה.

הסיפור מתחיל אי שם סביב שנת 1980. קדומים הייתה אז יישוב קטן בן כמאה דונמים בלבד (לעומת כ-10,000 דונם ו-14 שכונות כיום). אל היישוב הגיעה ידיעה כי מערכת הביטחון מתכוונת להקיף אותו בגדר. וייס, שכיהנה אז כיושבת ראש המזכירות, סירבה לקבל את רוע הגזירה. בחג השבועות, סביב קריאת פרשת "שלח" העוסקת בחטא המרגלים, היא לקחה את חברי המזכירות ונסעה לביתו של הרמטכ"ל דאז, רפאל (רפול) איתן, בתל עדשים.

"הבאנו לרפול את חומש במדבר במתנה", משחזרת וייס, "ואמרנו לו שבאנו לשומרון בשביל להיות עם חופשי בארצו, ולא מגודרים. ציטטנו לו את רש"י על המרגלים: 'אם במחנים הם יושבים - גיבורים הם... ואם בעיר בצורה, במבצרים - הם פחדנים'. רפול קיבל אותנו במאור פנים ואמר: 'יהודים מבקשים שלא תהיה גדר? לא תהיה גדר'". בו במקום, כך מתארת וייס, הרים הרמטכ"ל טלפון לאלוף פיקוד המרכז דאז, משה לוי ("מוישה וחצי"), והורה לו לבטל את הגידור סביב קדומים.

הקבוצה חזרה הביתה שמחה וטובת לב, אלא שבצבא כמו בצבא, הפקודות לא תמיד מחלחלות מהר לשטח. באותו לילה התעוררו תושבי קדומים לקול הלמות פטישים. חיילים החלו לתקוע בזנ"טים (עמודי ברזל) סביב השכונה הקטנה. וייס לא היססה: "הערתי את הנשים מהיישוב, יצאנו החוצה, ופשוט עקרנו את הבזנ"טים. התחיל עימות עם החיילים, אבל אז הם עצרו, ביררו, וגילו שרפול אכן נתן הוראה לא לגדר".

הניצחון בקדומים הפך לנקודת זינוק למסע שכנוע רחב. וייס, יחד עם הרב עוזי שרבף מחברון, עברו מיישוב ליישוב וניהלו מסע הסברה במטרה לשכנע את התושבים להצביע נגד הצבת גדרות. בחלק מהמקומות הטיעון נפל על אוזניים קשובות, ובאחרים בחרו להסתגר. כשהיישוב עתניאל הצביע בעד גידור, וייס הטיחה בהם אזהרה נבואית: "אמרתי להם - אתם גם רומסים את האידיאולוגיה של 'עם חופשי', וגם תאכלו את הדגים המסריחים – כי לא יהיה כסף לגמור את הגדר. זה יהיה גם בושה וגם סכנה". מנגד, היו מקרים שבהם רפול עצמו שלח נציגי יישובים שביקשו גדר (כמו במקרה של אבני חפץ) ישירות אל דניאלה וייס, כדי שתסביר להם מדוע הם טועים.

גם שנים מאוחר יותר, כשכיהנה כראש מועצה, גורמי הביטחון ניסו שוב ושוב לגדר את קדומים מתחת לאפה. בשלב הזה, המאבק ההצהרתי הפך לפעולות גרילה של אישה אחת. "היה לי שרפרף פלסטיק וקאטר קבועים באוטו", היא מספרת. "לקדומים צפון הם חשבו שאני לא אשים לב ששמים גדרות בגלל המרחק. הייתי נוסעת בלילות, מוציאה את השרפרף, עומדת עליו וחותכת את הגדרות. לימים קבלן סיפר לי כמה הם שמחו שאני חותכת, כי זה נתן להם עוד הרבה פרנסה".

שיא ההתנגשות הממסדית הגיע מול פרויקט הענק "קשת צבעים" בהובלת דני תרזה, שנועד לתקצב גידור מסיבי ומשוכלל לכל יישובי יו"ש. לאחר שתרזה עבר והחתים את כל ראשי הרשויות, הוא הגיע אל וייס. הוא פרס בפניה מפות לגידור קדומים בעלות דמיונית של 350 מיליון שקלים, והבטיח כבישים עוקפים ובקרה חכמה. וייס לא רק שסירבה לחתום, אלא דרשה להכניס לפרוטוקול הפגישה משפט שהשאיר את תרזה המום: "אני הולכת כראש מועצה להילחם בגדרות גם אם חיי יהיו תלויים בזה. אני לא מדברת על מסירות נפש, אני מדברת על חיים".

הגליל: גדרות שקופות של בורגנות

הפולמוס על גדרות היישובים, שהסעיר את יהודה ושומרון, נראה במבט ראשון מנותק מהמציאות בגליל. אחרי הכל, הגליל נמצא בתוך גבולות הקו הירוק, תחת ריבונות ישראלית מוכרת, והמאבק שם מעולם לא התנהל סביב גדרות תיל ביטחוניות או "שבילי ביטחון" צבאיים. אולם, שיחה עם גורם ותיק ומעורב מאוד בהתיישבות בגליל, השופכת אור על המציאות המורכבת מאחורי הקלעים, חושפת כי הדינמיקה התודעתית – ואף הפיזית – דומה להפליא.

אותו גורם מציג ניתוח נוקב שמאתגר את תפיסת ההתיישבות המקובלת בצפון. לדבריו, יישובי המצפים המוכרים בגליל – אלו שהוקמו בקול תרועה לפני עשרות שנים כדי "לייהד את הגליל" ולשנות את המאזן הדמוגרפי – כשלו במשימתם האסטרטגית, לא בגלל היעדר כוונות טובות, אלא בגלל תפיסת ההתיישבות שעמדה בבסיסם.

"תשאל את עצמך," הוא מאתגר, "האם הקמת יישוב כמו מצפה נטופה, שמונה כמה עשרות או מאות משפחות, עצר את האירוע האסטרטגי בגליל התחתון? התשובה היא ממש לא. הפוך. יישובים שמקימים 100 בתים עם גגות אדומים ומקיפים אותם בגדר – אין להם שום ערך התיישבותי." הגורם מצביע על האבסורד שבו יהודים חיים מאחורי גדר, יוצאים בבוקר לעבודה בהייטק, בעוד עובדים מהכפרים הסמוכים נכנסים ליישוב כדי לעבוד בו. מחוץ לאותה גדר, השטחים הפתוחים נשלטים לחלוטין על ידי גורמים שאינם יהודים. "לשים צלקת של 100 וילות שאנשים יגורו בהן ויקיפו אותן בגדר – זה משדר חולשה, לא ריבונות," הוא חורץ.

כאן נעוץ הדמיון העמוק לוויכוח ההיסטורי ביו"ש: גם בגליל, היישוב הבורגני המגודר (פיזית או תודעתית) הופך ל"צרכן ביטחון" ומוותר על המרחב. המתיישב בגליל, על פי רוב, אינו חי את השטח; הוא מתגורר בו. הווילה, הגינה והחיים הקהילתיים מסתיימים בגבולות היישוב, בעוד ההרים, הוואדיות והשטחים הפתוחים מופקרים. "אין שום הצדקה להרחיב את ההתיישבות על בסיס וילות ואנשים שרוצים איכות חיים," טוען הגורם. "זה לא מביא ישועה."

האלטרנטיבה שהוא מציע שואבת השראה ישירה מ"אפקט היפוך המגמה" ביהודה ושומרון – מודל החוות החקלאיות. ההשוואה שהוא עורך בין יישוב קהילתי מגודר לבין רועה צאן בודד, מטלטלת. "מה שעשה את השינוי בהתיישבות, זה החוות," הוא מסביר ומביא כדוגמה את אזור נחל ארבל. "שנים הגבול שם היה לכאורה עם יישוב יהודי, אבל בפועל מי ששלט בשטח היו בדואים. היום, יש שם רועה יהודי אחד שמחזיק ומתפעל 12 אלף דונם! אדם אחד!". המסקנה שלו ברורה: כדי לתפוס קרקע ולשדר כוח וריבונות, נדרשת אחיזה אקטיבית בשטח, ולא הסתגרות מאחורי גדרות. "ראינו מה קורה ביו"ש – כשיורד לשטח נער עם חמור ו-20 עזים, זה מייצר הרבה יותר הרתעה מסיור ממוגן. מי שרוצה באמת התיישבות – שיהיה קרוב לאדמה. מי שרוצה חיי נוחות, שיגור בעיר גדולה כמו נוף הגליל, שם גם תהיה לו משמעות דמוגרפית רבה יותר מאשר ביישוב קטן ומבודד."

דבריו של הגורם משקפים ביקורת עמוקה לא רק על צורת ההתיישבות, אלא גם על גישת המאבק הממסדית, שלתפיסתו מסתמכת יותר מדי על החלטות דרגים ופוליטיקה ופחות על נאמנות פשוטה וחיבור לקרקע. המאבק על הארץ, הוא מדגיש, אינו מנוצח רק באמצעות תקציבים וכוח, אלא באמצעות נוכחות בלתי מתפשרת בשטח, נוכחות שמסרבת להיות מוגבלת או מגודרת.

מעבר לדמוגרפיה: האם הגליל זקוק לשבירת קונספציה?

לקראת סוף שיחתנו, הפנינו לדניאלה וייס שאלה מתבקשת: האם, במבט לאחור, הסוגיה הזו של מאבק בגדרות רלוונטית גם לגליל? האם הגיע הזמן להעתיק את רוח המאבק מול "קשת צבעים" צפונה, ולהיאבק על אופי הנוכחות היהודית שם? "חד משמעית כן", פוסקת וייס. "התיישבות שמקיפה את עצמה בגדר – פיזית או מנטלית – מפקירה בסופו של דבר את המרחב שנותר בחוץ".

כאן אנו מגיעים אל מה שעשוי להיות הנקודה המפוספסת ביותר בסיפור של הגליל. במשך עשורים, השיח הציבורי, הפוליטי וההתיישבותי סביב עתיד הצפון ממוקד כמעט בבלעדיות במילה אחת: דמוגרפיה. החשש התמידי מאובדן הרוב היהודי הוא זה שהוליד את תוכנית המצפים בשנות ה-80, והוא זה שמניע גם היום קמפיינים הקוראים למשפחות לעבור צפונה. אלא שההתמקדות הכמעט-אובססיבית במספרים ובמאזן דמוגרפי, יצרה אשליה שנוכחות אנושית גרידא – גם אם היא מסוגרת מאחורי גדר של יישוב קהילתי קטן ופסטורלי – שוות ערך לריבונות.

מבט אל יהודה ושומרון מוכיח שהמציאות מורכבת בהרבה. אין ספק שלדמוגרפיה יש משקל קריטי; יש לה משמעות מדינית עצומה בבלימת נסיגות, בסיכול הסכמים פוליטיים, במניעת פינויים וביצירת עוגן חברתי חזק. עם זאת, כפי שהתברר בפולמוס הגדרות, בכל הנוגע לביטחון, הרתעה ושליטה אקטיבית בשטח, הדמוגרפיה אינה נקודת הבוחן המכריעה. יישוב בורגני, מטופח ומגודר, עשוי למנות מאות ואלפי תושבים שיעצימו את המספרים בסטטיסטיקה של משרד הפנים, אך אם תושביו מנותקים מסביבתם, הם נותרים בגדר "צרכני ביטחון" פסיביים במרחב הציבורי.

את התשובה המעשית לקונספציה הזו, וייס ותנועת "נחלה" שבראשותה מיישמות בימים אלה ממש דרך נקודת ההתיישבות רמת ארבל. "היפוך המגמה המופלא שהתרחש ביהודה ושומרון סולל למעשה את הדרך לחזון הגדול של ייהוד הגליל", היא מסבירה. 

רמת ארבל ציינה לאחרונה ארבע שנים להקמתה, ועבור וייס מדובר בהרבה מעבר לעוד נקודה במפה: "החלוציות של המתיישבים ברמת ארבל מקרינה על האווירה כולה בגליל, ומאפיינת כל כך את ההתיישבות ביהודה ושומרון". מול הקולות הממסדיים שמייעצים להם שוב ושוב להסתפק בקיים ו"לעבות את הערים", הם בוחרים בדרך הפוכה. "אנחנו מתעקשים להיכנס למרחבים", היא מבהירה, "כי זו כל תפיסת העולם שצריך לתקן. ההעתקה השקטה של ההצלחה מיהודה ושומרון אל הגליל, היא זו שתהפוך את חזון ייהוד הגליל ממילים למציאות".

ייתכן שהאתגר האמיתי של הגליל, אם כן, אינו רק למשוך אליו עוד תושבים, אלא אולי הגיעה העת לשבור את הקונספציה המגודרת. להפסיק לראות במרחב הפתוח סביבה שיש להתגונן מפניה או "לנסוע דרכה", ולהתחיל לראות בה מגרש ביתי שיש להחזיק בו – בתודעה ובמעשה.