הפתרון לבעיית הנשק הלא חוקי? במכון ריפמן מציעים: חיפוש מנהלי

בעיית הנשק במגזר הערבי מורכבת מכמה פנים - הפשיעה, ההברחות, ההכנות הלאומניות ל'יום הדין'. כאשר נתפסים עבריינים שעסקו באחד מהפנים האלו הם נענשים, אבל לכל ברור שהבעיה הגדולה של מאגר נשק בלתי חוקי ועצום בגודלו לא מתחילה לקבל טיפול. לעתים קרובות מציעים פעילים 'לעבור בית-בית' ולחפש נשק לא חוקי, אך מלבד בשעת מלחמה פנימית כוללת, לא סביר שדבר כזה יתרחש בפועל.

נסיון לתת מענה לאתגר הושם לאחרונה על השולחן מצד מכון ריפמן לפיתוח הנגב - שהוקם לפני ארבע שנים כדי לעסוק בבעיות הנגב. בשיחה עם חגי רזניק, מייסד וראש המכון, למדנו על הצעת החוק שחיברו לאחרונה במטרה לטפל בנושא הנשק הבלתי חוקי. על הדרך שמענו, מפי מי שניגש לשטח מתוך פתיחות ואהדה כלפי ההנהגה הבדואית, תובנות שהוא קיבל עם הזמן לגבי הזהות והמטרות של חלק מהארגונים שאמורים לייצג אותה.

"יסדתי את המכון כשהבנתי שיש ואקום", מספר רזניק, שגדל כילד-חוץ בקיבוץ רביבים ומאז נשאר בקיבוץ ושירת במגוון תפקידי ניהול, ביניהם מנכ"ל מועצת רמת הנגב, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ויו"ר הקרן לחיילים משוחררים במשרד הביטחון. "בראייתי יש מספר בעיות גדולות, והדברים תלויים זה בזה: חינוך חלקי או חינוך בעל מטען פלסטיני שמקבל הדור הצעיר, חוסר שילוב בחברה הישראלית, חוסר בכלי הסדרה ונשק. 

"כתבנו תוכניות מדיניות והצעות חוק לטיפול בבעיות האלו ועוד רבות נוספות, ואחד האדנים המרכזיים הוא פרק הנשק הלא חוקי. גם לפי הערכות המשטרה וגם לפי הערכות עצמאיות שלנו, בשיחות עם תושבים בכפרים מסוימים ואז הכפלה שיעורית לפי גודל האוכלוסיה כולה, יש כמאה אלף נשקים לא חוקיים אצל הבדואים בנגב. טיבו של נשק כזה שיצא משליטה. יש רציחות 'כלפי פנים', ולתפיסתנו המדינה צריכה לטפל גם בהן בכלים דרקוניים. ויש תרחיש אפשרי של 'היפוך קנים'". כאן רזניק עוצר כדי להעיר על הביטוי הנדוש שמערכת הבטחון משתמשת בו: "זה בהנחה כאילו היום הקנים האלה לא מופנים כלפינו. הרי מושב נבטים כבר היה במצור בימי 'שומר החומות'. ולא בדיוני שבהתפתחות דומה כיום יהיה לנו אירוע מאז'ורי"

ההצעה של מכון ריפמן, שאפשר לקרוא כאן, מבקשת לאפשר למשטרה לערוך חיפוש לא רק בבית מסוים על פי ראיות פרטניות, אלא לחפש בתא שטח מוגדר על פי הערכה מודיעינית. "החקיקה מאפשרת חלוקה לפוליגונים של כל המדינה. כל פוליגון יהיה בסדר גודל של ישוב או חלק ממנו ויכול להיות גם קטן מזה. ואז על הפוליגון הזה צריך הערכת מודיעין - לאו דווקא ידיעה", הוא מדגיש. "כיום הדין הוא דין ראייתי. אם אתה רוצה לתפוס שני רובים ואקדח אתה הולך לשופט עם ראיות כדי לקבל צו חיפוש. פשוט לא מעשי לנקות ככה כמויות נשק. וגם הזמן שההליך לוקח גורם שלפעמים הנשק יעלם בינתיים. כדי לסבר את האוזן, היום אפילו במבצע גדול תופסים 40 עד 60 פריטים. זה בכלל לא באותו קנה המידה של היקף הנשק הלא חוקי שצריך לתפוס. אז נלך במקום זה לחיפוש מנהלי ומעצר מנהלי, לא בדין ראייתי. אין פתרון אחר".

אחד החידושים החשובים באופן בו נכתבה הצעת החוק, חידוש שמבקיע דרך שעד היום נראתה חסומה, הוא ביטול האפשרות לטענה על אפליה לא מוצדקת כלפי הציבור הערבי. "השיטה הזו היא שוויונית, החיפוש הוא לפי הערכת מודיעין ולא לפי דת, לאום או מין. כמובן לא סוד שעיקר הכמות נמצא בחברה הערבית, שגם סובלת מזה בעצמה. אבל ההערכה תהיה רק לפי הפוליגון - ואז אם בביר הדאג' המודיעין אומר שיש נשק, ובכפר שמריהו יש גבינות מפונפנות - אז נשק מחפשים בביר הדאג'. אנחנו מעריכים שהחוק יעבור בבג"צ. כל תלמיד אזרחות יודע שכשהזכות לחיים ובטחון מתנגשת עם הזכות לפרטיות, היא גוברת. צביקה פוגל, ראש הועדה לבטחון לאומי, התחייב לקדם את החוק. אנחנו רוצים שזה יהיה בקווי היסוד לכל ממשלה - ודאי שכל המפלגות הציוניות אמורות לתמוך בזה, ואני מצדי הייתי מצפה גם לתמיכה מצד המפלגות הערביות, אבל לצערי יש שלילה לא עניינית מצדן".

בנושא הציפיות ממנהיגי הציבור הערבי, לרזניק יש מה לספר על האופן שבו עמדתו השתנתה עם השנים. "מההתחלה הפעילות שלנו היתה בתפיסה שאתה לומד מתוך העשייה, והיתה לנו הרבה מאוד עשייה בשטח. הנענו מאות פרויקטים בחברה הבדואית - שילוב בהייטק, מעונות יום לנשים שיצאו לעבוד ועוד. זה היה בשיתוף החברה הבדואית וארגוני חברה אזרחית שלהם. כשהתחלנו לפרסם מסמכי מדיניות, חלק מהארגונים האסלאמיסטיים ששמחו על הפעילות שלנו ועבדו אתנו 'התהפכו' עלינו. היה לנו קשר עם המועצה לכפרים בלתי-מוכרים, ולאט לאט הבנתי שיש זהות כמעט מוחלטת ביניהם ובין התנועה האסלאמית. לתנועה יש הגמוניה ברורה מאוד בשטח. צריך כעת לנפץ הגמוניה של שבעים שנה שהיא לא לטובת האוכלוסיה שהם מתיימרים לייצג."

"הם התנגדו לתכנית שהצגנו לגבי שלטון מקומי בנגב ורשות שתטפל בכל ההיבטים של האוכלוסיה הבדואית - גם הסדרה, גם הריסה, גם תכנון, גם חינוך. הרי המצב היום, שבו רשות הבדואים שאחראית על ההסדרה לא באמת יכולה להסדיר בעצמה, ומצליחה לפתור רק אחוזים בודדים מתביעות הבעלות שתוקעות את התכנון ביישובים הבדואים, הוא בלתי אפשרי. ובכל זאת, הם התנגדו מיד בלי שום ענייניות. רק הסתה. חלק מהעובדים הבדואים ברחו בעקבות זה, מחשש שיפגעו בהם. עדיין יש במכון עובדים בדואים, אבל אין אצלנו כיום שום קשר עם הארגונים המייצגים את החברה הבדואית. איני יכול אלא להסיק שהם מעוניינים בכאוס, או בשימור מעמדם. עלינו להקשיב לכל גורם, אבל אסור שעתיד הנגב - ומכאן עתיד המדינה היהודית - יהיה תלוי בקולות כאלו. אחריות הריבון לטפל בנגב. כי כמו שאמר בן גוריון, אם לא נעמוד על הנגב לא תעמוד תל אביב. אני מקווה שגם מצד הבדואים יקומו ארגונים שמאמינים במדינת ישראל, ולא שינציחו עליבות של אזרחי המדינה - בדואים ויהודים".