על השולחן: מפת הקנים של הרשות הפלסטינית

כשמדברים על הרשות הפלסטינית, רובנו מדמיינים את יו"ר הרשות דורש מדינה באו"ם, או מתפלמסים על סיום הסכמי אוסלו וביטול תפיסת שטחי A, B ו-C. ואולם, התשתית הצבאית האמיתית של הרשות הפלסטינית, זו שבפועל מכינה את הקרקע וממתינה לרגע הנכון, חומקת מן העין הציבורית.

את תמונת המצב שלפניכם הרכבנו בפינצטה מתוך איסוף מודיעין גלוי. זהו פאזל נתונים שנאסף מתוך עבודת נמלים של איתור מוקטעות ומרכזים שלטוניים, והצלבת פרסומים רשמיים, סרטונים ומידע שפורסם ברשתות החברתיות על ידי הכוחות הפלסטיניים עצמם.

חייבים להניח שהמידע הגלוי הזה נמצא גם אי שם בידי צה"ל והמערכת הביטחונית. ובכל זאת, התמונה שנוצרת כשמחברים את כל חלקי הפסיפס הזה יחד היא בלתי נתפסת. קשה להבין כיצד הדרג המדיני והמערכת הצבאית מאפשרים לתשתית כזו, להמשיך לפעול ולהתעצם אפילו יום אחד קדימה.

תמונת סדר הכוחות (הסד"כ) בלתי נתפסת: מדובר בכוח המוערך בעשרות אלפי לוחמים במנגנונים השונים. במוקד הכוח הצבאי ניצבים עשרה גדודי "הביטחון הלאומי" – תשעה גדודים מרחביים הפרוסים בשטח, בתוספת "גדוד 101" המשמש ככוח עתודה מיוחד העובר ממקום למקום. ההערכה היא שמדובר בכ8000 לוחמים. מעבר לכך, פרוסות בשטח מעל 60 נקודות ותחנות משטרה שגם בהן יושבים כוחות חמושים.

בעוד שהרשות וגורמים בינלאומיים מציגים את כלל הכוחות כגופי משטרה פנימיים שנועדו לאכוף סדר ולפזר הפגנות, בפועל מפעילה הרשות מנגנון שמתפקד כצבא לכל דבר ועניין, המאורגן בגדודים ומאומן היטב.

התשתית הזו, שמונחת לחלוטין מול העיניים שלנו, מעולם לא חוברה במלואה לכדי תמונה אחת שקופה וברורה עבור הציבור הישראלי. 

צבא תחת מסווה: מהם באמת גדודי "הביטחון הלאומי"?

ברשות הפלסטינית פועלים כיום מספר מנגנונים שונים – מורשת מימי יאסר ערפאת, שהקים ארגונים רבים במטרה לשמר את שליטתו המוחלטת בשטח. מול הקהילה הבינלאומית, הרשות מקפידה להציג את הכוחות הללו כגופי שיטור פנימיים שנועדו לשמור על הסדר הציבורי. אולם, בתוך המערכת הפלסטינית פנימה, מנגנון "הביטחון הלאומי" (אחד מתוך מספר מנגנונים הקיימים) נתפס ומתפקד כצבא לכל דבר ועניין.

התהליך הזה לא התרחש ביום אחד. לאחר האינתיפאדה השנייה, בניסיון לייצב את שלטון הרשות הפלסטינית מול גורמים עוינים מבית, הגיע לאזור הגנרל האמריקני קית' דייטון. התוכנית שהוביל החלה לאמן את גדודי הביטחון הלאומי מחזור אחר מחזור, וכך, באופן הדרגתי, הכוחות הללו תפסו אחיזה נרחבת יותר ויותר בשטח.

כיום, האימונים שלהם רחוקים מלהיות רק תרגילי שיטור מקומיים - בסיס ההכשרות הייעודי נמצא במחנה נועיימה הסמוך ליריחו. אך על פי הנתונים שאספנו, להכשרת הכוחות ישנה היסטוריה בינלאומית ענפה. תחקירים של "הקול היהודי" כבר חשפו את אימוני פעילי מנגנוני הביטחון במדינות שונות, ובהם אימונים המתקיימים בתוך שטחי הרשות, אימונים הנערכים בירדן במשך שנים, ואימונים במדינות נוספות. תחקיר הדגל של הקול היהודי חשף בעבר קיומם של אימונים ייחודיים שהכוחות עברו בפקיסטן. מהתחקיר הנוכחי עולה שרוב מפקדי הגדודים עברו הכשרות פרטיות באלג'יר. 

מבחינת הייעוד הרשמי והיומיומי, כוחות הביטחון הלאומי מבצעים משימות המזכירות באופיין את אלו של משמר הגבול (מג"ב) הישראלי, כגון פיזור הפגנות או התערבות במוקדים שבהם המשטרה הרגילה אינה מצליחה להתמודד (כפי שקרה מול התארגנויות הטרור בג'נין). אך המבנה הארגוני שלהם מסגיר את ייעודם הצבאי: הם לא מאורגנים כתחנות שיטור, אלא כעשרה גדודים מובהקים. 

לצידו של הכוח הצבאי הזה, פועלת המשטרה הפלסטינית הרגילה. מדובר בכוחות שאמונים על משימות אזרחיות יומיומיות בדומה ל"משטרה כחולה", והם פרוסים בעשרות תחנות ברחבי יהודה ושומרון. בכל תחנת משטרה כזו משרתים בדרך כלל בין 15 ל-40 שוטרים חמושים, שעברו הכשרה צבאית מופחתת מזו של גדודי הביטחון הלאומי. עם זאת, אסור לטעות באופיים האזרחי לכאורה: גם השוטרים הללו חמושים היטב, וביום פקודה הם צפויים להוות חלק בלתי נפרד ממערך הלחימה שיופנה נגדנו. כדי להבין את התמונה המלאה של פריסת הנשק הזו, בכתבה השנייה שנפרסם נתמקד בפריסתן של נקודות השיטור הללו, שהפכו גם הן ליעדים שצה"ל נמנע מלהיכנס אליהם בשגרה. אף אחד לא באמת יודע אפילו מה סדר גודל האמל"ח שנמצא בכל תחנה כזאת. 

משרשרת הפיקוד ועד לגדר של אריאל 

בראשית שנת 2026 התחולל חילופי גברי בצמרת הביטחון הלאומי הפלסטיני: נידאל אבו דוח'אן סיים את תפקידו, ואת הפיקוד על הכוחות קיבל אלוף אלעבד אבראהים עבד א-סלאם ח'ליל. תחתיו פועלת מפקדה מאורגנת היטב הכוללת מפקח כללי (ג'האד ג'ראח), סגן מפקד (חאפז ריפאעי), ומנהלי מחלקות ייעודיות – מיחסי ציבור וקשרים בינלאומיים, דרך רפואה ותמיכה פסיכולוגית, ועד למחלקת "פיתוח ובינה מלאכותית".

תחת פיקוד זה, הפריסה המבצעית בשטח נשענת על תשעה גדודים מרחביים וגדוד עתודה מיוחד אחד. 

הנה כמה דוגמאות מרכזיות

בסיס רש"פ 350 מטר מהעיר אריאל - הדוגמה המוחשית ביותר למושג "מרחק נגיעה" נמצאת בסלפית. מפקדת האזור, תחת פיקודו של מפקד המחוז אל"ם אחמד אלבאז, חולשת על בסיס הביטחון הלאומי הממוקם במרחק בלתי נתפס של כ-340 מטרים בלבד מן הגדר של העיר הישראלית אריאל. 

מהמקפצה: גדוד ג'נין ממוקם על חורבות גרעין הנח"ל שננטש - בג'נין, העיר שהפכה למוקד טרור מרכזי, מחזיק הביטחון הלאומי – תחת פיקודו של מפקד האזור מוניר אבו כשכ – בשתי נקודות מרכזיות: האחת במוקטעה ברחוב חיפה בעיר, והשנייה במחנה "חורש סעדה". מחנה חורש סעדה הוא בסיס גדול, מבוצר ומרשים במיוחד, שנושא גם משמעות סמלית מצמררת: הוא הוקם ויושב פיזית על חורבותיה של היאחזות נח"ל ישראלית.

עיר הבה"דים הפלסטינית: יריחו (הגדוד ה-9) יריחו אינה רק מפקדה אזורית, אלא מתחם צבאי רחב ידיים המהווה את אחד ממוקדי הכוח הבולטים של הרשות. תחת פיקודו של מפקד האזור מתעב אל-עטאונה, פועלים במרחב למעשה שני בסיסים מרכזיים: בסיס נועיימה ובסיס מחנה אימונים. 

בסיס נועיימה (שהוקם ב-2008), שבו ככל הנראה יושב הגדוד התשיעי שעליו מפקד חמזה דרעהמה, ממוקם קרוב מאוד ליישובים הישראליים מבואות יריחו ונעמה. 

בסמוך אליו, פועל מרכז האימונים הראשי של הביטחון הלאומי, שעליו מפקד סא"ל זאפר עבד א-ראזק. מחנה אימונים זה הוא מתחם גדול במיוחד, שניצב בקרבה מטרידה ומסוכנת לכביש 90 – עובדה שניתן לראות היטב בצילומי האוויר. הבסיסים ביריחו, בדומה למחנה בטובאס (הגדוד ה-2), מתאפיינים בחזות של מחנות צבא מרשימים וגדולים. 

בלב האוכלוסייה: מפקדות הערים בשאר הערים המרכזיות ביהודה ושומרון, גדודי הביטחון הלאומי התמקמו ממש בלב המרחב האורבני, לרוב בתוך מתחמי המוקטעה. כך הדבר בחברון (הגדוד ה-1) הממוקם במוקטעה המקומית בפיקודו של ג'מאל מצראוה (או אסיה), וכך גם בשכם (הגדוד ה-5 במחנה ג'נייד והמוקטעה), בבית לחם (הגדוד ה-6), ובטול כרם (הגדוד ה-7). המוקטעה ברמאללה מאכלסת את הגדוד ה-8, שעליו מפקד אחמד ג'אבר אלחרוב – קצין שעבר אימונים צבאיים באלג'יר, עדות נוספת לאיכות ההכשרה של הכוחות הללו. נוסף על אלו, פועל באזור קלקיליה "גדוד מקומי", וישנה גם שלוחה המוגדרת כפיקוד אזור ירושלים תחת איסמעיל צלאח א-דין.

הכוח הנודד: גדוד 101 לצד התשתיות הקבועות, הרשות מפעילה את הגדוד המיוחד 101. זהו כוח תגבור ועתודה מיוחד שאינו מרותק לגזרה אחת, אלא עובר ממקום למקום ומגזרה לגזרה בהתאם לצורך המבצעי. יחידה זו תועדה עם רובי צלפים, מקלעים ומשוריינים ואף טילי נ"ט. על פי ההערכות, בסיס האם של הכוח הנייד הזה נמצא ככל הנראה גם הוא במחנה נועיימה שביריחו. שמו של הגדוד – המהדהד באופן אירוני את שמה של יחידת הקומנדו ההיסטורית של צה"ל, יחידה 101 – אינו משאיר מקום לספק באשר לייעודו ולתפיסה העצמית של מקימיו.

הכירו את המפקדים שצה"ל יילחם מולם 

כדי להשלים את התמונה, אי אפשר להתעלם מהאנשים שאוחזים בהגה הפיקוד. בעוד שהרשות הפלסטינית מנסה לשוות לכוחות הללו תדמית מתונה, מי שרק מעוניין צריך רק לרפרף על הפרופיל של מפקדי הגדודים והפרסומים שלהם ברשתות החברתיות כדי להבין עם מי יש לנו עסק. 

ראשית, ההכשרה הצבאית: לא מדובר בשוטרי מקוף. חלק ניכר ממפקדי הגדודים, ובהם אחמד ג'אבר אלחרוב (מפקד הגדוד ה-8 ברמאללה), עברו אימונים צבאיים מקצועיים במדינות זרות, כדוגמת אלג'יריה.

שנית, האידיאולוגיה והתמיכה בטרור: קציני "הביטחון הלאומי" אינם מסתירים את עמדותיהם. חומרי הגלם שאספנו מתוך דפי הפייסבוק הרשמיים והאישיים של המפקדים חושפים אהדה גלויה למחבלים. הדוגמה הבולטת ביותר היא של אחמד אבו אלגיאב, מפקד הגדוד ה-2 בטובאס. בחשבונו הגלוי הוא מפרסם פוסטים המהללים "שהידים" ואסירים ביטחוניים, כולל כרזות ותמונות המפארות אימהות של מחבלים שחוסלו על ידי כוחותינו.

להתעורר למציאות של מחר בבוקר

ברשת לא מתפרסם כיום מידע עדכני על סד"כ הכוחות המדויק של מנגנוני הרשות הפלסטינית. הנתונים הזמינים נשענים על מחקרים והערכות מלפני כעשור, וסביר להניח שמאז הכוח הזה רק צמח והתעצם משמעותית.

חייבים להניח שצה"ל והשב"כ מכירים היטב את הנתונים והמיקומים הללו, אך כדי שמדינת ישראל על הדרג הצבאי והמדיני תשנה את הגישה ותפעל, הציבור חייב להיחשף למשמעותם ולהתחיל לדבר על כך. אין אפשרות לדבר על שבירת קונספציה כל עוד המפה הזאת קיימת.