- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
אחת המשימות המשמעותיות ביותר של צה"ל בשגרה ובמלחמה היא החזקת השטח ביהודה ושומרון, כשגם במהלך התמרון בלבנון ובעזה, מוקצים כוחות גדולים כדי לשמור על ישובים ולהחזיק את השטח שסביבם. המצב הזה מכביד על חיילי המילואים ועל התקציב, עולה בזמן אימונים וביכולת של צה"ל להשאיר כוחות בעתודה.
מאז תחילת המלחמה צה"ל חיזק משמעותית את מערך ההגנה המרחבית - הגמ"ר, באימונים, ימי מילואים ציוד חדש ואפילו טיפ טיפה נשק כבד יותר מרובי M-16. למרות שמדובר פעמים רבות בלוחמים מעולים, שעוברים אימונים ומכירים את השטח יותר טוב מכל חייל אחר, צה"ל נמנע מלתת להם סמכויות ופעילויות מחוץ לגדר הישוב.
מאז ומעולם התנהל בישראל דיון על הקשר שבין התיישבות לביטחון. מאז ימי חומה ומגדל ומלחמת העצמאות ההתיישבות נתפסה לא רק כמפעל אזרחי לאומי אלא גם כחלק ממערך ההגנה של המדינה. יישובים שהוקמו לאורך הגבולות איישו שטחים ריקים, יצרו נוכחות קבועה במרחב והעניקו לצה"ל נקודות אחיזה בשטח.
מתוך ניסיון מלחמת העצמאות התגבשה בישראל תפיסת ההגנה המרחבית. יגאל אלון ואחרים זיהו שיישובים שהצליחו להחזיק מעמד מול התקפות האויב לא רק הגנו על עצמם, אלא עיכבו את התקדמות הכוחות התוקפים ואפשרו לצה"ל זמן יקר להתארגנות. מכאן צמחה התפיסה שלפיה ההתיישבות איננה רק נכס שיש להגן עליו, אלא חלק ממערך ההגנה עצמו.
על בסיס תפיסה זו הוקמו מערכי ההגנה המרחבית, להם היה תפקיד כפול: בשגרה - לספק ביטחון שוטף במרחב, ובחירום - לבלום חדירה של כוחות אויב עד להגעת כוחות הצבא הסדירים והמילואים. הרמטכ"ל חיים לסקוב הגדיר את ייעודה של ההגמ"ר בפשטות: שחרור כוח צבאי מקסימלי למשימות התקפיות.
בשנותיה הראשונות של המדינה השתלבה תפיסה זו במציאות ההתיישבותית. רבים מהיישובים היו יישובי ספר, אוכלוסייתם הייתה צעירה ומגויסת, והקשר בין ההתיישבות לבין הביטחון היה חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים.
אולם במהלך השנים השתנתה המציאות. הגבולות הפכו שקטים יותר, הוקמו מסגרות ייעודיות כמו משמר הגבול, ואחריות רבה יותר לביטחון השוטף עברה לכוחות צבא ומשטרה. במקביל השתנתה גם ההתיישבות עצמה. שיעור העוסקים בחקלאות ירד, האוכלוסייה גדלה והפכה מגוונת יותר, והקשר הישיר בין היישוב לבין משימות ההגנה המרחבית הלך ונחלש, וההגמ"ר התמסמס עד שהגיע למצב שלמעשה בתחילת המלחמה הוא היה מערך רשמי בלבד, בלי שום כוח רציני.
גם ביהודה ושומרון התפתח מודל שונה מזה שדמיינו אבות תפיסת ההגנה המרחבית. בעוד שחלק מההתיישבות ראתה בעצמה ממשיכה של מסורת יישובי הספר, בפועל האחריות הביטחונית במרחב נשענה במידה רבה על כוחות צה"ל. כתוצאה מכך נדרש הצבא להקדיש חלק משמעותי ממשאביו למשימות ביטחון שוטף, אבטחת צירים והגנת יישובים.
כך נוצר בהדרגה פער בין התפיסה המקורית לבין המציאות. במקום שמערך ההתיישבות ישחרר כוח צבאי למשימות התקפיות, חלק ניכר מהכוח הצבאי הוקצה להגנת המרחב עצמו.
אירועי 7 באוקטובר החזירו לדיון הציבורי שאלות שנדמה היה שנשכחו: מהו תפקידה של ההתיישבות במערך ההגנה הלאומי? כיצד נכון לחלק את האחריות בין הצבא לבין התושבים? והאם ניתן לחזור למודל שבו ההתיישבות מהווה מכפיל כוח ביטחוני ולא רק יעד להגנה?
אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בלחימה בטרור הוא היכרות עם המרחב, אבל גדוד חי"ר מתמרן שמוצב בגזרה מסויימת מגיע בדרך כלל לחודשים ספורים לכל גיזרה. הלוחמים לומדים את הצירים, הכפרים והשטח, ובדיוק כשהידע מתחיל להבשיל הם מוחלפים.
לעומתם, אנשי ההגמ"ר חיים במרחב במשך שנים ולעיתים עשרות שנים. הם מכירים כל דרך עפר, כל מעבר, כל נקודת תצפית, כל שינוי חריג בנוף האנושי והפיזי. הם יודעים לזהות רכב זר שנכנס לאזור. הם מבחינים בתנועה חריגה בצירים. הם מכירים את השגרה ולכן גם מסוגלים לזהות במהירות חריגה ממנה.
במרחב שבו ההתראה המוקדמת היא פעמים רבות ההבדל בין סיכול פיגוע לבין אסון, מדובר ביתרון מבצעי עצום. למרות הרצון הטוב, אי אפשר להעביר במצגת או בתדריך את הידע שנצבר במשך חודשים ארוכים של פעילות בשטח, ולעומת זאת, מערך ההגמ"ר מייצר רציפות מבצעית. הידע נשמר במרחב ולא מתחלף אחת לכמה חודשים.
ישראל ניצבת כיום בפני אתגרי כוח אדם חסרי תקדים. בין עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון והזירות הנוספות, צה"ל נאלץ להחזיק כוחות עצומים בפריסה רחבה באופן קבוע.
כל חייל סדיר או מילואימניק שמופנה למשימות ביטחון שוטף הוא חייל שלא מתאמן למלחמה ולא נמצא בכוננות. העברת חלק ממשימות האחיזה במרחב לכוחות הגמ"ר תאפשר לצמצם בצורה משמעותית את מספר החיילים הסדירים והמילואימניקים הנדרשים ביהודה ושומרון. התוצאה תהיה צבא גדול וחזק יותר שממוקד במשימות הכרעה.
היתרון הוא לא רק מבצעי אלא גם תקציבי. החזקת גדודים שלמים בגזרה כרוכה בעלויות עצומות שהעברת המשימות להגמ"ר יכולה לחסוך. משכורות, ימי מילואים, הסעות, דלק, לוגיסטיקה, מגורים, תשתיות ומעטפת פיקודית.
כאשר הכוח הפועל במרחב מתגורר בו מלכתחילה, חלק גדול מהעלויות הללו נעלם. אין צורך להביא את החיילים מרחוק, ואין צורך להקים עבורם בסיסים גדולים. קשה לדעת בלי מחקר רציני מה יהיו המשמעויות הכלכליות, אבל מדובר ככל הנראה בחיסכון משמעותי.
בנוסף, מלחמת חרבות ברזל המחישה את השחיקה האדירה במערך המילואים. הלוחמים צברו מאות ימי מילואים בתקופה קצרה יחסית. רבים מהם נאלצו לעזוב משפחות, עסקים ומקומות עבודה לתקופות ממושכות.
מדינת ישראל לא יכולה לבנות את ביטחונה על שחיקה בלתי פוסקת של אותם אנשים.
ככל שיותר משימות ביטחון שוטף יועברו להגמ"ר, כך ניתן יהיה להפחית את העומס על מערך המילואים ולשמר אותו למלחמות ולמצבי חירום אמיתיים.
שני האירועים המכוננים ביותר בתחום הביטחון הפנים-ישראלי בעשורים האחרונים מובילים לאותה מסקנה.
באינתיפאדה השנייה התברר שוב ושוב כי מי שנמצא במקום ומכיר את השטח מגיב מהר יותר ומדויק יותר.
גם ב-7.10 ביישובים רבים היו אלה כיתות הכוננות, הרבש"צים ואנשי הביטחון המקומיים שהחזיקו מעמד בשעות הראשונות ומנעו אסונות גדולים עוד יותר. רק השבוע נהרג לוחם ההגמ"ר חיים קלומיטי הי"ד בפיגוע הירי בשרון.
הלקח ברור: הכוח הראשון בזירה הוא הכוח החשוב ביותר. גם צה"ל מבין את זה, וכיתות הכוננות וההגמ"ר בישובים גדלו משמעותית כשהמשימה העומדת בפניהם היא להחזיק מספר ימים ללא סיוע במקרה חירום, זאת לעומת המצב לפני ה-7.10, אז צה"ל אסף מהם את הנשקים ככל שיכל.
לצורך כך, הכוח המקומי צריך להיות חזק יותר, מאומן יותר ומקצועי יותר. כלומר, לא כיתת כוננות אלא כוח לוחם עם נסיון קרבי, ציוד לחימה ושליטה בשטח.
כדי שהמודל יצליח יש צורך בשינוי עמוק. הגמ"ר לא יכול להישאר במתכונת של כיתת כוננות מורחבת. נדרשים סטנדרטים חדשים שכוללים אימונים רציניים ותכופים, מבחני כשירות תקופתיים, משמעת צבאית, פיקוח מקצועי, שרשרת פיקוד מסודרת וכמובן אמצעי לחימה וציוד ברמה גבוהה.
במילים אחרות: כוח מקומי, אך מקצועי. לא התנדבות מזדמנת אלא מסגרת מבצעית מלאה, שיש לו סמכות לא רק על הישוב שלו, אלא גם על השטחים והכפרים שבאזור.
כדי שזה יקרה צריך לשים לב שההגמ"ר לא הופך ליחידה שאליה מתגייסים מטעמי פרנסה כדי לקבל יממ"ים. המטרה היא לבנות כוח שמבוסס על אנשים החיים במרחב ורואים בהגנתו שליחות אישית וציבורית. לכן נכון לקבוע מנגנון שימנע את התופעה: תקרת שכר ברורה, משימות משמעותיות ורמה מבצעית גבוהה.
כך ניתן לשמור על היתרון הכלכלי של המודל ולמנוע מצב שבו ההגמ"ר יהפוך למערכת יקרה שאיבדה את יתרונותיה המקוריים.
למעשה, הרעיון אינו חדש כלל. התפיסה של כוח מקומי המגן על המרחב הייתה אבן יסוד בביטחון הישראלי מראשית הציונות. ארגון "השומר", ארגון "ההגנה", יישובי חומה ומגדל ומערך ההגנה המרחבית של שנות המדינה הראשונות – כולם נשענו על אותה הנחת יסוד: הכוח הטוב ביותר להגנת השטח הוא הכוח שחי בו.
דוד בן-גוריון ביטא את הרעיון הזה באמירה המפורסמת שלו "במקום שבו תעבור המחרשה היהודית – שם יעבור גבול המדינה."
במציאות של יהודה ושומרון ניתן להרחיב את העיקרון: לא רק להחזיק מעמד עד להגעת הצבא, אלא להיות הכוח הקבוע שמחזיק את השטח.
מדובר ברעיון מורכב, שמחייב שליטה ביטחונית מלאה בשטח, וקשה לשרטט מראש כל פרט בו, אבל הוא בהחלט אפשרי. אם מדינת ישראל תחליט שהיא רוצה באמת לתת שליטה ביטחונית להגמ"ר, ניתן להתחיל מהר מאוד בהעברת סמכויות, והעברת אחריות ומשימות מהחטיבות הלוחמות לכוחות ההגמ"ר באופן מדורג, כשכוחות נוספים עדיין נשארים בגזרה כדי לגבות במקרה הצורך.
בעתיד, ובכפוף לחופש מבצעי שינתן לכוחות המקומיים, אפשר גם להגיע למצב שההגמ"ר הוא זה שתופס את השטח לבד דרך קבע, וצה"ל מתמקד בכוננות ובאימונים, וכמובן בפעילות התקפית והכרעה איפה שצריך.
המטרה הסופית היא לא פחות צבא, אלא צבא יעיל יותר, פחות גדודים בשמירה על צירים, ויותר גדודים מאומנים למלחמה. פחות שחיקת מילואים, ויותר מוכנות לאומית. פחות כוח שמגיע מבחוץ, ויותר כוח שמכיר כל גבעה, כל ציר וכל איום, ויש לו גם את הסמכות לפעול נגדם בשטח.
בסופו של דבר, ביהודה ושומרון אין מחסור באנשים שמכירים את השטח. השאלה היא האם מדינת ישראל תהיה מוכנה לבנות סביבם את תפיסת הביטחון של המחר.
