רבי ישראל אבוחצירא נולד בשנת תר"ן לאביו רבי מסעוד, בנו של רבי יעקב אבוחצירא בעל ה'אביר יעקב'. עוד בצעירותו הורגל בסיגופים, לא אכל בשר וצם פעמים רבות. בגיל 13 התחתן ונולדו לו מספר ילדים אשר המוכר בהם הוא ה'בבא מאיר'. לאחר שאשתו הראשונה נפטרה נשא רבי ישראל אישה אחרת אשר גם ממנה נולדו מספר ילדים. עם פטירתה, נישא רבי ישראל בשלישית עם הרבנית סימי אשר חיה עד היום, לאויש"ט. בגיל 18 החליף בראשות הישיבה את אביו שנפטר. בשנת תרפ"ב לערך עלה לארץ, אך חזר למרוקו למספר שנים. לאחר מכן עלה שנית ושב שוב למרוקו, בשנת תשכ"ד השתקע בארץ הקודש עד ליום פטירתו בד' שבט תשד"מ.
יום אחד הופיע לפני הבבא סאלי זי"ע בחור על כיסא גלגלים. הבחור ישב לפני הבבא סאלי וסיפר כי נפצע במלחמת יום הכיפורים, ולאחר סדרת ניתוחים נשאר מרותק לכיסא גלגלים כאשר רגל אחת כלל לא מתפקדת. מצב הרגל החל להתדרדר והיה חשש שיצטרכו לקטוע אותה. אותו בחור, שהיה רחוק מתורה ומצוות, החליט כמעשה של יאוש לנסוע לנתיבות אל הצדיק, ולראות אולי יש אמת בכל הסיפורים ששמע על הניסים שהוא מחולל.
שמע הבבא סאלי את סיפורו של הבחור, פנה אליו ושאל: "תפילין אתה מניח בכל יום?". "לא", ענה הבחור. "על השבת אתה שומר?" "לא", באה התשובה. "אם כן", התפלא הבבא סאלי, "תן תודה על כך שרגל אחת שלך בריאה! הרי את הכוח אנחנו מקבלים מאיתו יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאיתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל. ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, כל הטוב שיש לך הוא מתנת חינם".
כאשר שמע זאת הבחור פרץ בבכי מר שגרם להתרגשות אצל כל הנוכחים. לאחר שהשתררה דומיה בחדר, הישיר הרב את מבטו אל עיניו של הבחור ושאל: "אם אברכך ברפואה שלמה ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות?". "כן", ענה הבחור. "אם כן", אמר הרב, "תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך".
לאחר שנישק הבחור את ידיו של הרב, אמרו לו הנוכחים לנסות לקום על רגליו. להפתעתו הצליח לעמוד מלוא קומתו, ואף לצעוד כמה צעדים בלי עזרת איש. בעודו המום מהשינוי המיידי שחל במצבו ניסה להלך במהירות גדולה יותר, ועד מהרה מצא את עצמו ליד דלת דירתו של הרב. בקפיצה יצא מחוץ לבית, והחל לרוץ כשהוא פונה לעוברים ושבים בשאלה: "איפה יש באזור טלפון ציבורי?".
הטלפון הקרוב ביותר היה בישיבת הנגב, מרחק כמאתיים מטרים מבית הרב. לשם הגיע הבחור בריצה, ובהתרגשות גדולה דיבר עם בני משפחתו וסיפר להם את אשר קרהו בבית הבבא סאלי. בחורי הישיבה ששמעו בהשתאות את סיפורו התקשו להאמין למשמע אוזניהם, אך לאחר שחזר על הסיפור נתפסו לאווירת התעלות נפלאה, שילבו יד ביד ויצאו בריקוד-שמחה יחד עם הבחור להודות לקדוש ברוך הוא על הישועה הגדולה. מאוחר יותר הגיעו רבים לבית הרב והשתתפו בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס.
הבחור המאושר שמר את הבטחתו לבבא סאלי, ושינה באופן יסודי את אורחות חייו.
בסיפור משתקפים היטב אהבת ישראל הגדולה של הבבא סאלי, כח הברכה שלו, וגם האכפתיות הגדולה לשמירת התורה והמצוות של יהודים נוספים.
בהקשר זה מסופר, כי הבבא סאלי הגיע לארץ ישראל שלש פעמים עד שהשתקע בה. בפעם הראשונה שהה בארץ כשנה, וכשראה כי המצב הרוחני בארץ בתהליך התמוטטות של ממש חזר למרוקו. גם בפעם השניה בה הגיע הבבא סאלי לארץ לא נשאר בה מאותה הסיבה, וגם בפעם השלישית, הזדעזע הבבא סאלי ממצב החינוך בארץ ושקל לעזוב.
בפעם השניה שעלה ארצה עם משפחתו, שיתף הבבא סאלי בלבטיו את הרבי מליובאוויטש. הצדיק, שהעיד על עצמו כי מגיל חמש עשרה לא פתח ספר שאיננו מתאים לדרך הבעל שם טוב, ראה ברבי את ממשיך דרכו של הבעל שם טוב בדורנו ובקש לשמוע את חוות דעתו.
הרבי ענה לו במכתב ארוך ומופלא, מלא בשבחים מופלגים ובעניני קבלה עמוקים. במכתבו כינה את הבבא סאלי "איש כללי ומנהיג בישראל", וכתב לו שהרי הוא כמלך שאל לו לעזוב את עמו, שנמצא כאן בארץ ישראל. הרבי מגדיר את כחו ותפקידו המיוחדים של הבבא סאלי במלים: "חובת השעה לכבוש ביד חזקה את כל הדור הצעיר", ביטוי המדגים את הכח המשיחי אותו ייחס הרבי לבבא סאלי, שהרי אחד מיעודי המלך המשיח הוא "ויכוף כל ישראל לילך בה [בדרך התורה] ולחזק בדקה".
בהקשר המיוחד שלו, הביטוי "לכבוש ביד חזקה" פותח צוהר לעובדה מעניינת: בעולם המודרני, הפך המושג 'כפיה דתית' למושג שלילי הרחוק מה'חופש' לו המערב מטיף ומחנך. לעומת זאת, בקרב צבור שומעי לקחו של הבבא סאלי לא היה קיים כל כך החשש מכפיה, או הפחד משימוש ביראת העונש. זאת מתוך הכרה שהכפייה נועדה להתמודד עם הפרעות בלתי רצויות, מצד החברה או מצד היצר הרע (וכך אנו מבקשים מה' בכל יום – "וכוף את יצרנו להשתעבד לך").
בדרך החסידות, גם כפיה צריכה להתחולל בכיף, בסופו של דבר. בדרך לכך ניצבים שלושה שלבים, כדרך מורנו הבעל שם טוב לחלק את דרך התיקון להכנעה-הבדלה-המתקה:
במושגי ההלכה יש שתי אפשרויות של כפיה, העומדות כנגד שלבי ההכנעה וההבדלה: "כפיה בשוטים", "ביד חזקה" כפשוטו, ו"כפיה בדברים" ברמות שונות של שכנוע: ציווי, תוכחה או בקשה.
כפיה בשוטים מתבססת על הכנעה, מתוך הנחה שרצונו של האדם הוא טוב, ואת היצר הרע שאונסו צריך להכניע ביד חזקה (רמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ). כפיה בדברים מבוססת על שכנוע, הפועל פעולה של הבדלה והבחנה שכלית בין טוב לרע. הכפיה השלישית היא על דרך ביאור החסידות את מאמר חז"ל "כפה עליהם הר כגיגית" – הקדוש ברוך גילה לעם ישראל עוצמה כזו של אהבה, שבעל כרחם הם השיבו לו בהתמסרות של אהבה. זו כפיה שכל כולה המתקה.
בסיפור משתמש הבבא סאלי בכל האופנים הללו: הוא 'מכריח' את הבחור להבטיח לו כי ייטיב את דרכיו, מוכיח אותו בתוקף ומעורר את ליבו, והכל נטבל במתיקות שלבסוף, כשהוא נותן לו את ידו ומקימו באחת על רגליו. בזכות הצדיקים המתוקים והממתיקים, כובשי הלבבות ההולכים בדרך הבעל שם טוב, נזכה בקרוב לקיום יעוד הבריאה "מלאו את הארץ וכבשֻה" ולביאת המשיח תיכף ומיד ממש.
