בס"ד
היום לפני שבעים שנה – י"ז בכסלו תש"ח, 29 בנובמבר 47 – התקבלה ההחלטה בעצרת האומות-המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לא מזמן מלאו גם מאה שנה להצהרת בלפור, שבמידה רבה עמדה ברקע של החלטת האו"ם.
יש בהחלט חשיבות להסכמת האומות. אמנם ארץ ישראל ניתנה לנו מאת בורא העולם עוד כשאבות-אבותיהם של נציגי האומות לא ידעו בין ימינם לשמאלם. ובכל זאת, במקורותינו רואים שיש משמעות להכרה הבין-לאומית. הדוגמה המובהקת לכך היא הצהרת כורש שהחלה את שיבת ציון בימי הבית השני. כידוע, חז"ל אמרו שהקב"ה השביע את ישראל שלא למרוד באומות, אבל כאשר האומות עצמן נותנות רשות פקע תוקף השבועה – כפי שכתבו כמה מגדולי מישראל בדורות האחרונים. אבל לא על זה באתי לדבר כעת (הדברים ידועים ונכתב עליהם הרבה).
אומות העולם נתנו לנו, השאלה מה אנחנו לקחנו. השאלה הזו תלויה ועומדת עד היום, אפשר לומר: היום יותר מתמיד.
לכאורה העניין פשוט מאד: העם היהודי קיבל את האפשרות להקים מדינה משלו בארצו, נתנו את המפתחות בידינו.
נראה שבהתחלה אכן לקחנו את המפתחות. בהמשך להחלטת האומות, הוקמה "מועצת העם" כדי להכין את הקרקע למדינה שתקום. במועצת העם כל החברים היו יהודים - זה היה פשוט מאד, ולמה שיהיה אחרת? הרי אנחנו, היהודים, קיבלנו את המפתחות. אותם חברי מועצת העם הם שהכריזו על הקמת המדינה, ועדיין כולם יהודים.
נכון שהיה צריך להתייחס לאוכלוסיה הלא-יהודית בתוך המדינה. אפשר לחשוב על כיוונים שונים, אבל ברור שהמדינה היא שלנו, של העם היהודי, לא של אחרים, עם כל הכבוד, הם לא בעלי-הבית. ברור לכאורה...
אך בפועל, הגדרת הזהות של המדינה הלכה והסתבכה. זה התחיל כבר במגילת העצמאות, עם הניסוחים הלא מחייבים ולא בהירים שבה, והמשך בכך שלא נקבעה למדינה שום חוקה המעגנת בצורה ברורה את "תעודת הזהות" המתבקשת, ובכך שבבחירות למוסדות השלטון אין שום הבדל חוקתי בין יהודים ללא יהודים.
בתקופה הראשונה היה אפשר להתעלם מהנושא, כי סוף סוף "ברור לכולם" למי שייכת המדינה. מתן הזכויות השוות לכל סוגי האוכלוסיה לא התפרש בתודעה כוויתור על הבעלות, המדינה היא שלנו. אבל בעשורים האחרונים זה ממש לא כך. שוב ושוב קובע בית המשפט העליון, ומכפיף את מערכות השלטון לקביעתו, שאחמד ומוסטפא הם בעלי הבית כאן במידה שווה לגמרי לאברהם ויצחק. מדינת היהודים הפכה למדינת כל אזרחיה (את ההסבר המשפטי המפורט לעיוות שנוצר כאן היטיב להסביר ידידי עורך-הדין אורי ציפורי בנייר העמדה של התא המשפטי בדרך חיים).
"איזהו שוטה? המאבד מה שנותנים לו". לא נעים לומר, כנראה אנחנו שוטים מדופלמים. קיבלנו מדינה ואנחנו מאבדים אותה לדעת ומדעת.
אבל הבעיה איננה במקום שבו אנו נמצאים, איזו דרך-ללא-מוצא שנקלענו אליה בטעות. זו לא טעות אלא בעיה בשורש, ובעיה בשורש צריך לרפא מהשורש.
אין ברירה אלא לפתור את ה'פלונטר' שהותירו מייסדי המדינה. כיון שלא רצו לרמוס את זכויותיהם של לא-יהודים שהיו כאן בארץ, הם העניקו להם זכויות שוות לגמרי, מבלי לקבוע שום הגבלה, וכך הכניסו (מבלי משים) את פצצת הזמן המתקתקת שמאיימת היום על הריבונות היהודית בארץ. צריך, אם כן, להגדיר מחדש ובבירור מי כאן בעלי הבית.
אבל השורש האמתי נמצא בשלב קודם לזה. הדברים פשוטים: אנחנו לא נמצאים כאן מכוח של הסכמת האומות, מבלפור ועד האו"ם. הם אולי הסירו את המחסום שמנע זאת מאתנו, באמת תודה רבה, אבל הארץ שלנו מפני שהקב"ה נתן לנו אותה – הקב"ה שבחר בנו ונתן לנו את התורה, הקב"ה ששמו המפורש נפקד ממגילת העצמאות.
למעשה, גם הסכמת האומות נותנת מרחב גדול, שהרי הם באמת התכוונו לתת את המפתחות בידי העם היהודי. אבל כל עוד אנחנו מסתכלים רק על המנדט הבין-לאומי, הרי אין לנו חוט שדרה משלנו וקול-עלה-נדף של גחמות דמוקרטיות-כביכול הודף את מדינת היהודים לאבדון.
אחרי שבעים שנה, הגיע הזמן לרענן ולחדש. "בן שבעים לשיבה", הנה הגיעו ימי השיבה הלא-מחמיאים של התודעה הציונית שהביאה אותנו עד הלום. עכשיו עלינו לחזור אל נקודת המוצא ולהגדיר מחדש, על יסודות איתנים, את הזהות של מדינת היהודים.
*
התיקון מתחיל בעצם ההכרה ביסודות הנכונים, ובכך שצריך להתחיל מחדש ולא רק להמשיך את הקיים. בנוסף, ראוי לרדת עד למעשה ולהציע משהו ממשי. אכן, בתנועת דרך חיים אנו עוסקים בנושא, ואף גיבשנו הצעה מפורטת לחוקי יסוד שמהווים תשתית למדינה יהודית, אבל זה כבר חומר למאמר אחר.
יפה מאוד! 1 כ"ב כסלו תשע"ח 00:23 ירון זילכה