בשבוע שעבר הוקמה ממשלה אחרי מו"מ קואליציוני ארוך ועיסוק תקשורתי מוגבר בדרישות של השותפות הקואליציוניות השונות.
תהליך זה נגרר לא מעט ל'סערות' תקשורתיות מלאכותיות שהתמקדו בעיקר בנושא בעלי הנטיות ההפוכות. אם בקמפיין תקשורתי נגד מפלגת נועם, או 'סערה' על הדרישה של נציגי מפלגת "הציונות הדתית" לתיקון חוק האפליה - דרישה שנבעה בין השאר לאחר המקרה שבו קנס בית המשפט בעל בית דפוס בבאר שבע שסירב להדפיס חומרים בעד אגודת הלהט"ב באומרו "יהודים אנחנו, איננו עסוקים בחומרי תועבה".
עם הקמת הממשלה נבחר יו"ר כנסת קבוע - אמיר אוחנה, לשעבר השר לבט"פ, שהזכיר בנאום את "בן זוגו" והכריז כי "הכנסת הזו לא תפגע באף משפחה". חלק מחברי הכנסת הדתיים חפו את פניהם. מנגד, לא מעט עיתונאים דתיים ציינו - תוך התרסה לתקשורת השמאל ועל רקע הסערות בשבועות הקודמים - כי זו ההוכחה לקבלה של ממשלת הימין את בעלי הנטיות ההפוכות.
יאיר שרקי - עיתונאי חובש כיפה מערוץ 12 - ציין ש"דוקא אוחנה, הפוליטיקאי הלהט״ב שהגיע הכי רחוק בישראל, שיודע להבטיח מעל הדוכן שזכויות הלהט"בים לא ייפגעו ומיד אחר כך חובש כיפה ומתפלל, הוא המהפכה עצמה". עמית סגל, גם הוא עיתונאי חובש כיפה, אמר כי חברי הכנסת הדתיים והחרדים שהצטרפו לבחירתו של אוחנה ליו"ר הכנסת "תרמו יותר ללגיטימציה של הלהט״בים, בקרב החרדים והחרד״לים, מאשר כל פעולותיהם במשך חייהם תרמו נגד. הבולטות של אוחנה ובן זוגו, ההתייחסות והמיקוד של הנושא, הופכים את המינוי למסר שאין מהדהד ממנו" פירשן סגל.
גם עמנואל שילה עורך עיתון "בשבע" תקף את השמאל: "לראשונה בתולדות המדינה התמנה ליו"ר הכנסת גבר שחי בזוגיות עם גבר. ועוד בקואליציה שמחציתה מפלגות דתיות וחרדיות. במקום לחגוג את זה במצעד גאווה מיוחד יצאו לחסום את איילון".
אלא שהעקיצות לשמאל הבליעו גם מציאות מורכבת מצד העולם הדתי שמצא את עצמו מתהדר במינוי יו"ר כנסת המייצג את מה שעל פי התורה הוא איסור ותועבה.
אין ספק שמדובר בסוגייה קשה ומורכבת ביותר. לא רק כי נושאי הדגל הפרוגרסיבי הפכו אותה לסוגיית דגל בוויכוח על מבנה החברה, ולא רק כי היא נוגעת בעצם הקיום, יצר החיים של האדם הנוגע בכל התחומים יחד - בנפש, בחברה, בדת ובבין אדם לחברו.
אלא כי היא משלבת את מצוקתו של הפרט מצד אחד והצורך לתת מענה תורני - מעשי ורעיוני לסוגייה הנוקבת הזו, ואופי החיים הציבורי מצד שני. במאבק על סולם ערכים, על משמעות המשפחה, והיחס שבין חייו האישיים של האדם לחלקו בתוך הכלל.
לאחר בחירתו של אוחנה ליו"ר הכנסת פרסם איתמר בן גביר – השר לביטחון לאומי מטעם מפלגת "עוצמה יהודית", תמונה משותפת שלו ושל אוחנה ובירך את אוחנה: "מזל טוב לחברי אמיר אוחנה איש גדול, עם לב גדול והאיש הנכון לתפקיד החשוב הזה".
בתגובה כתב ר' ברוך מרזל - ממייסדי עוצמה יהודית ותלמידו של הרב כהנא הי"ד, כי זהו חילול ה', וספג מתקפה שכללה טענות שונות ובתוכן הטענה כי זהו "קירוב לבבות", ולא "חילול השם".
לדעתי, למרות שמדובר בסוגיה מורכבת - ר' ברוך צודק שמדובר בחילול ה'.
ולמה? ישנו קו דק בין קירוב לבבות וקידוש ה' להיפוכו - חילול ה'. שהרי בשם ה"קירוב לבבות" ניתן להכשיר רעות חולות רבות. מצד שני דרך התורה 'דרכי נועם' - כפי שהנהיגו הצדיקים, היא לקרב גם חוטאים לתורת ישראל ובוודאי שלא לדחות בשתי ידיים.
אלא שהסייג לזה הוא כל עוד לא נותנים לגיטימציה וכל שכן תוקף לעברה. זה נכון על מחללי שבת, על עברות עריות אחרות ח"ו וגם על אותה עברה שהתורה קוראת "תועבה".
סוגיית הנטיות ההפוכות הפכה על ידיהם לסוגיית דגל במלחמת תרבות - כנגד תורת ישראל והיסודות שהיא מציבה. על ההבדל בין איש לאישה, על קדושת הברית, ועל ייעודו של האדם שבאים לידי ביטוי באיסור החמור, ובחומרה שמתבטאת כלפיו בתורה.
אל מול העקרונות ההפוכים שתרבות זו מציבה. מציאות זו - כמו בשעת "גזרת השמד", מחייבת את שומרי התורה והמצוות לעמוד איתנים ולהגיד את דבר ה', דווקא בעידן שבו יש לחץ אדיר חברתי ותרבותי.
ועדיין, דווקא בתוך 'מלחמת תרבות' זאת צריך להפריד בין ה'חוטאים' ל'חטאים'. בין היחס לאנשים עצמם, לבין הדיון הרעיוני, שבו אסור לזוז מילימטר מ'זאת התורה לא תהא מוחלפת'.
ומה כאן? לענ"ד אין הבדל בין שת"פ עם מחלל שבת, לשת"פ עם עושה עברה אחרת (כל עוד לא מדובר בדגל מצידו). אם זה מותר גם זה מותר, ואם זה אסור זה גם אסור. אלא שכאן יש משהו אחר: כאשר אדם בתפקיד רשמי במדינה המכנה את עצמה 'מדינת ישראל', בנאום רשמי מציג עברה כדבר טוב, זה מחייב מחאה עפ"י הלכה. בדיוק כפי שאם היה עומד על הבמה ואומר שהוא נוסע בשבת. ועצם העובדה שעל חילול שבת הייתה קמה מחאה, וכאן לא בגלל אותה 'רגישות' מלמדת על הבעיה.
בנוסף, את הפרסום הזה צריך להכניס להקשר - וההקשר הוא אותה מתקפה שהיתה בשבועות האחרונים נגד אותם ה'חשוכים' כביכול שנאמנים לדרך שבה התורה מתייחסת לתופעה כ'תועבה'.
וכאשר אדם עומד למבחן האם גם הוא מאותם 'חשוכים' והסאב טקסט שלו הוא ש'אני לא מהחשוכים' - זה חילול השם. כאשר נציגים של מפלגה דתית מיח"צנים את עצמם בעובדה שהם לא מה"חשוכים", ואז באים פרשנים שונים ומסבירים שזאת ההוכחה שהמהפכה הלהטבי"ת ניצחה (חס ושלום), ושהנה - גם הדתיים מבינים שצריך "להתקדם" וש"איש הישר בעיניו יעשה", זה יוצר מצב של חילול השם.
לכן, אם במבחן המציאות נקבע הרושם שיש לגיטימציה לעבירה, ולא רק זה אלא שממילא מי שאומר אחרת, מי שמוחה, מי שאומר את דבר ה' - הוא חשוך ורע ח"ו - זהו חילול השם.
דווקא אצל אוחנה הדבר שונה 2 י"ד טבת תשפ"ג 19:30 משה
חילול או נירמול? 1 ט' טבת תשפ"ג 16:24 משה זלמן
למשה זלמן: בל לדבר עליהם בצורה כזו י' טבת תשפ"ג 23:19 אפרת