[פרק ד משנה א] בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי'.
ישנם שלשה מאמרי "איזהו חכם": "איזהו חכם הלומד מכל אדם", "איזהו חכם הרואה את הנולד"[א], "איזהו חכם המכיר את מקומו"[ב]. שלשה מאמרים אלו מכוונים כנגד שלשת ספירות ה'מוחין', חכמה בינה ודעת, דהיינו התכללות החב"ד בתוך החכמה עצמה, "איזהו חכם":
"הרואה את הנולד" כנגד החכמה עצמה. החכם רואה את כל הבריאה 'נולדת' ומתהווה מאין ליש ברגע זה ממש, כולל הוא עצמו[ג], "והחכמה מאין תמצא"[ד]. ראיית נולד זו מחדירה באדם את תכונת הבטול, פנימיות החכמה; "המכיר את מקומו" כנגד הבינה. ממד המקום שייך לבינה, "ואי זה מקום בינה"ד. יחסית, זהו שרש ה'יש' שבחכמה (לעומת החכמה עצמה שהיא 'מאין'), אבל זהו יש מתוקן הבטל לשרשו ויודע את מקומו; "הלומד מכל אדם" כנגד הדעת. הדעת היא הפנימיות של ספירת התפארת הכוללת רבוי גוונים, וכך הדעת קולטת את ריבוי הגוונים שיש ב"כל אדם".
באופן אחר, שלשה אלו מקבילים לשלשת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות:
"הרואה את הנולד" שייך לחג הפסח, בו עם ישראל נולד ונהיה לעם. ועוד, בתחילת שליחותו של משה נאמר לו "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה", ונמצא שביציאת מצרים היינו חכם הרואה את הנולד, את התכלית של מתן תורה שתיוולד מיציאת מצרים;
"הלומד מכל אדם" שייך לחג שבועות, בו מקבלים את התורה ולומדים אותה. לכל יהודי יש חלק בתורה, "עם תורתי בלבם", ישראל ראשי-תיבות יש ששים רבוא אותיות לתורה[ה] - ולכן החכם האמתי יודע שלא מספיק ללמוד רק מחכמים אלא יש ללמוד מכל יהודי את האות המיוחדת לו בתורה;
"המכיר את מקומו" שייך לחג הסוכות, חג האסיף בו התבואה נאספת אל מקומה. בכל ימי התשובה אנו נמצאים בתנועה של שיבה-חזרה, אבל רק בסוכות אנו נאספים ומגיעים ממש אל המקום, "זמן שמחתנו" שהרי "אין שמחה כהתרת הספקות" ומציאת המקום האמתי.
