פרסומת לכלכלה יהודית

סביב חג הפסח, כשהמושג “חירות” חוזר לשולחן הדיונים – לא רק בהגדה אלא גם בשאלות של זהות, כלכלה וחברה – יש מי שמנסה לטעון אותו במשמעות חדשה. בני קמפינסקי, פרסומאי, פובליציסט ויזם חרדי, לא מדבר על יציאה ממצרים במובן הסמלי בלבד, אלא על יציאה ממעגלים של תלות: כלכלית, מחשבתית ואפילו תודעתית.

“במקור התחלתי כפרסומאי, ומהר מאוד התחלתי לפרסם סטטוס שהפך להיות פופולרי,” הוא מספר. “אני כותב על הרבה מאוד נושאים שהמגזר החרדי פחות היה קשור אליהם – גם על נושאים כלכליים, על נושאים השקפתיים שקשורים לפרנסה, ועוסק בכל הקונסטרוקציה החרדית.”

קמפינסקי, עוד לא בן 30, הוא משפיען וואטסאפ שהפך את אלפי הצפיות בסטטוס שלו לכנסים ומיזמים של מאות בעלי עסקים בירושלים, בית שמש ועוד. אבל מאחורי הכתיבה והעשיה – יש תפיסה שלמה. תפיסה שמבקשת לשנות לא רק את מה שהחרדי עושה, אלא את האופן שבו הוא חושב על עצמו.

חירות כלכלית: לצאת ממעגל ה’שנור’

כשאני מעלה את שאלת הפרנסה והמבנה הכלכלי של המגזר, קמפינסקי לא מהסס לגעת בנקודה הרגישה ביותר.

“קודם כל, בנושא של השאלה המהותית של "האם באנו לעולם רק בשביל ללמוד תורה?" ממש לא. הפוך, הגמרא אומרת, 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים' - והרמב"ם פוסק באופן מאוד נחרץ שאסור להתפרנס מן הצדקה.”

המסר שלו חד: חירות אמיתית מתחילה ביכולת לעמוד על הרגליים. לא רק כיחיד – אלא כחברה. כשאני שואל אותו מה גרם לו להיכנס לתחום הכלכלי, הוא עונה: “קודם כל העוני בתוך המגזר החרדי. גבר חרדי מרוויח חצי מגבר חילוני, שזה בלתי נתפס… כל כך הרבה עמותות, כל כך הרבה ‘שנור’, כל כך הרבה אנשים שלא גומרים את החודש – זה לא נורמלי.”

אם מישהו בוחר לחיות חיי דחקות, זה דבר אחד - וכשציבור שלם מתחיל להתנהל כך, זה כבר משהו אחר לגמרי. קמפינסקי לא שולל קטגורית את מוסד הכולל או את סדר העדיפויות השונה, וגם לא מכריח אף אחד לראות את דעת הרמב"ם כפי שהוא רואה - אבל חשוב לו שתהיה אפשרות אחרת: “אני אומר לכולם - אין שום עבירה לעבוד.”

והאמירות הללו לא נשארות על הנייר - או, במקרה של קמפינסקי, על הסטטוס. "שיפצתי את המשרד ולקחתי הצעות מחיר לכל מיני דברים שקשורים לזה. פתאום אני מסתכל ואומר, רגע, אני רואה פה אנשים סביבי שלא עושים כלום עם עצמם, חלק מובטלים, חלק סתם מתבטלים… מה קורה לכם? קומו, תראו כמה כסף אפשר להרוויח".

בעקבות הסטטוסים שהעלה על כך הגיעה התעניינות באפשרויות ההכנסה, וקמפיסקי נענה לאתגר: "עשיתי הכשרות משמעותיות מאוד במגוון נושאים, כדי שחרדים יוכלו להיכנס לשוק העבודה בענף הבנייה, שהיה קצת זר להם", הוא מספר. "למעלה מ-150 בוגרים כבר סיימו את ההכשרה, ו-90% מתוכם השתלבו בשוק העבודה ומרוויחים הרבה מאוד כסף".

בנוסף, ממש בימים אלה, נערכת הכשרה של מתקיני מטבחים ונגרות. "זו עבודה שמצריכה מיומנות גבוהה. פתחנו הכשרה לאנשים עם ידיים טובות, כדי שיוכלו להתפרנס מהתחום הזה, וברוך ה' אנחנו רואים פירות בעמלנו".

בעקבות המלחמה שפרצה בשמחת תורה, מספר בני, נוצר חוסר בידים עובדות. המגזר הערבי נעשה פחות רלוונטי, והחרדים שנכנסים לוואקום הזה - מרוויחים. השינוי התודעתי מתחזק גם הוא, כשברור לעוד ועוד אנשים שאסור להשאיר את עבודת הכפיים לציבור עוין. "פרסמתי בסטטוס על העובדים הערבים בעוטף עזה, שאספו מודיעין עבור חמאס", משתף קמפינסקי. 

יש מי שחושב כי מנקודת מבט כלכלית, משתלם לקנות מערבים ולהעסיק אותם. אך קמפינסקי יוצא נגד התפיסה הזו בחריפות: "זה עצבן אותי מכמה היבטים: גם מפני שזה מכניס את הטרור לתוך השכונות היהודיות. גם מפני שזה עקום, כי בסוף לקנות בזול מחפיפניקים זה יוצא ביוקר, אבל בעיקר כי זה מטופש". למה מטופש? כאן השיחה מסתעפת, כשאנחנו נכנסים אל הנושא השני של השיחה: עבודה עברית.

לעצור את התלות בציבור עוין: עבודה עברית

אם יש תחום שבו קמפינסקי הופך את הרעיון של חירות למעשי במיוחד – זה הנושא של עבודה עברית. באחד המהלכים המשמעותיים בחייו, הוא ויתר על חלום אישי עמוק – הקמת קהילה חרדית בבנימין – רק משום שהתעקש על בנייה בעבודה עברית.

"מה שרציתי בתחילת הדרך, זה פשוט איכות חיים למגזר החרדי, בצורה שלא קיימת היום". משתף קמפינסקי. "חיפשתי בכמה מקומות, בדקתי, והמקום שנראה לי הכי מתאים היה אחד הישובים בבנימין".

ההתישבות בארץ ישראל קרובה מאוד לליבו, הוא מספר, כך שהבחירה בחבל בנימין היתה מרגשת במיוחד. עזרה לעם ישראל, חיבור לשטח ובית יפה ומרווח - מה שהיה חסר, זו רק קהילה.

כאן, פנה קמפינסקי לחברת בנייה גדולה בהצעה: לשווק עבורם בבלעדיות את הבתים החדשים שהם בונים בישוב. חברת הבנייה תרוויח פרסום, הוא ירוויח קהילה והקונים כולם ישדרגו את איכות החיים שלהם. עד כאן מעולה, אלא שיש קוץ באליה.

 "החלק הראשון של הפרוייקט, שכבר נבנה על ידי יזם אחר, בוצע על ידי פועלים ערבים" מספר קמפינסקי. "עם זה לא היה מה לעשות. אבל לגבי החלק השני, הבהרתי מההתחלה שאני מתנה את חתימת העסקה בעבודה עברית - או לכל הפחות לא עבודה ערבית. זה היה תנאי ברור מבחינתי".

המהלך התקדם, החוזה נכתב, ויום לפני החתימה ביצע קמפינסקי בירור אחרון ושאל: מה לגבי הסעיף על עבודה עברית? בשלב הזה נענה בהתנערות גורפת ובאמירה: 'אתה לא תגיד לנו מה לעשות'. קמפיסקי הבין כי אותה חברת בנייה, שעוסקת שנים רבות בבנייה ביהודה ושומרון, מעדיפה את החיסכון הכלכלי המיידי שבהעסקת עובדים ערבים על פני העסקת יהודים, ומשך את ידיו מהעסקה - ומהגשמת החלום שנראה קרוב כל כך.

כשאני שואל אותו על כך, אני שומע בעיקר תמיהה: איך יכול להיות, הוא אומר, שדווקא מי שאמור להבין אותו ולהזדהות עם הרצון שלו - לתמוך בהתיישבות בדרך המחזקת את אחיזתנו בארץ - מפנה עורף ברגע האחרון. 

הוא מזכיר את הבעייתיות הביטחונית בהעסקת עובדים מהרשות הפלסטינית, ומצביע על כך שהכסף המשולם להם יוצא מהמערכת הכלכלית שלנו ומגיע למגזר הערבי - כולל מחבלים, ורבים העויינים את היהודים באופן מובהק.

קמפינסקי עוצר את הדיון הבטחוני ומעלה שוב את הזוית הנוספת -  הכלכלה היהודית. לדבריו, ההעדפה של קבלנים להעסיק פועלים מהרשות הפלסטינית נובעת מיתרון תחרותי לא הוגן.

כתוצאה מההתנהלות הפרימיטיבית שמתקיימת מחוץ למערכת הישראלית, הוא מסביר כי אותם עובדים ערבים כמעט שאינם משלמים מיסים ואינם נתונים לפיקוח, ולכן עלויותיהם נמוכות באופן מלאכותי.

“העובדים היהודים משלמים מיסים למערכת שמיטיבה גם איתך” הוא אומר, “אבל אתה מוציא ממנה את הכסף למערכת פרימיטיבית מבחוץ, נהנה מזה בטווח הקצר ומזיק לעצמך בטווח הארוך - ביטחונית וכלכלית.”

נוסף על כך, הוא מתאר את המערכת הכלכלית המקבילה, זו של הציבור הערבי, כמקום שהכסף שלנו רק נכנס אליו - אך לא חוזר. "כלכלה היא משהו מחזורי", הוא מדגיש. "לא משנה אם אתה רופא שיניים, פסיכולוג או שרברב - בעל המקצוע שהזמנת לא יזמין אותך בחזרה. הכסף ששילמת לו ישאר אצלו, בניגוד למקרה מקביל עם עובד יהודי - אצלו הכסף יחזור אליך, ישירות או בעקיפין."

"בנושא של עבודה עברית יש את כל ההיבטים שאמורים להיות ברורים לכל יהודי, ובפרט לציבור הלאומי" אומר קמפינסקי . "אהבת ישראל, ביטחון, האחיזה שלנו כאן בארץ. הופתעתי והתאכזבתי לגלות שיש כאלה שזה לא עובר אצלם, דווקא מתוך בניית הישובים".

החלום ההתיישבותי נגנז בינתיים, אבל העקרונות שלו - חיבור לארץ ישראל ולעבודה עברית - ממשיכים להכות שורש. בקרב העוקבים שלו, מספר קמפינסקי, השינוי התודעתי לוקח זמן - אבל כבר מתחיל להתרחש: "בהתחלה אמרו לי: 'אבל זה יותר זול, מה אתה רוצה?' לאט לאט אנשים מבינים, ומגיעות תגובות של 'צודק, לא חשבתי על זה ככה אף פעם'. זה תהליך".

הקונסטרוקציה של החברה החרדית

התהליכים אותם רואה קמפיסקי, ומשתדל לעודד ולטפח, נוגעים מאוד למה שהוא מכנה "הקונסטרוקציה של החברה החרדית". הקונסטרוקציה הזו היא המערכת הלא כתובה של חוקים, כמו: חובה קדושה להתנגד לכל מה שקשור למדינה, עבודה היא אופציה לחלשים רוחנית, עבודת כפיים היא לערבים והעזרה לזולת היא רק דרך עמותות צדקה. 

“אני חושב שכולם מבינים שיש פה משהו שהוא לא טוב”, הוא אומר. העוני מטריד יותר ויותר אנשים, והמלחמה פוקחת עיניים בהקשר לציבור הערבי - מה שמעודד פתיחות לעבודות שונות, וגם רצון לקחת חלק בהגנה על הארץ.

אבל מה בקשר לחששות שמאחורי הקונסטרוקציה, כמו איבוד זהות או ירידה ברמה התורנית?

"בציבור היהודי, התכונה הבולטת זה השכל, ולא בהכרח הידיים", מודה קמפינסקי. אבל ביחס לעמדה שרואה בעבודת כפיים חולשה רוחנית או עזיבה של עולם התורה, קמפינסקי מזכיר את רבי יהושע - אב בית הדין שהיה פחמי, ואת אמרות חז"ל כ"פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות".

גם את "שמונה מעלות בצדקה", שמונה הרמב"ם, קמפינסקי מזכיר בשיחה מספר פעמים. "מַעֲלָה גְּדוֹלָה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה… עוֹשֶׂה עִמּוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ מַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת יָדוֹ עַד שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת לִשְׁאל". 

המעלה הגדולה הזו חורזת שלושה תחומים שהוא עוסק בהם  - כלכלה, עבודה, והעדפה של מסחר עם יהודים. זו הוכחה ניצחת, מבחינתו, שאין שום סתירה בין חיי תורה לחיי דרך ארץ ואפילו רווחה.

אבל החשיבה שמחפש קמפינסקי היא לא רק יציבות כלכלית: "אני נוגע גם בנושא של התיישבות", הוא אומר. "אני חושב שהציבור החרדי צריך להיכנס גם לנושא הזה בכל המובנים, גם במובן של התיישבות פיזית, גם במובן של לחזק את ההתיישבות בפעולות כמו לקנות מהתיישבות, לבוא לבקר שם ביקבים... יש שם עשיה מדהימה של יין, גם זה נושא שאני כותב עליו הרבה".

"הציבור החרדי לא צריך להשתלב"

בקשר לזהות החרדית, קמפינסקי מציג עמדה מפתיעה. "נוצר נרטיב", הוא טוען, "שחלק בתוך המגזר החרדי מנסים לייצר, כאילו אנחנו צריכים להתנגד למדינה ולהיות בנפרד". אבל גם את הנרטיב ההפוך, שמעלה על נס את "ההשתלבות בחברה הישראלית", קמפינסקי דוחה בתוקף.

"אני חושב שהמגזר החרדי לא צריך להשתלב בתוך הישראליות", הוא אומר. "המגזר החרדי הוא  המדינה, במובן זה שבסוף יש פה עם ישראל וכולנו זה עם ישראל". האם יש הסכמה או הזדהות עם כל חלקי המדינה וצורת הממשל? לא בהכרח. אבל לדברי קמפינסקי, "אפשר להסתכל על המדינה כמו על וועד בית".

"כשמישהו לא בסדר בוועד בית, ואפילו אם הוועד בית מקולקל ועושים דברים לא נכונים, אז הדרך היא לא לזרוק זבל בבניין כדי לדפוק את הוועד. אין פה גוף שהוא נפרד מאיתנו. אם אתה רוצה לתקן משהו, אז זה עלינו".

כדי לחדד את הדברים, הוא מוסיף הבהרה המתכתבת עם דימוי המדינה כוועד בית: "אני באמת מטיף לזה שהמדינה תתערב בחיים שלנו כמה שפחות, עם כמה שפחות מיסים וכמה שפחות שירותים, ותתן לקהילות ולאנשים להסתדר לבד", הוא מסביר. "אבל בסוף המדינה זה שלנו, ואנחנו צריכים לתת חלק בכל המובנים".

 מתודעת תלות לתודעת אחריות

כשהשיחה חוזרת לחששות החרדיים ממהלכים כאלה, קמפינסקי מוכן להסכים עם רבים מהם – אך חולק על דרך ההתמודדות. "נניח שאנחנו לא רוצים ללמוד ליבה, בסדר - מה אנחנו עושים בשביל לדאוג לילדים שלנו שיוכלו להתפרנס?" הוא תוהה, ומוסיף: "זה לא מעניין מה המדינה עושה, ומי אשם ומי לא. זה לא הנושא."
גם במובן הביטחוני הוא קורא לצורת חשיבה דומה: "איך אנחנו כמגזר החרדי, אם הצבא לא מתאים לנו, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשמור ולהגן על המדינה?" זה פשוט פיקוח נפש, הוא מזכיר. "בואו נסתכל על זה כמו 'שומרים', כמו 'איחוד הצלה', איך שאנחנו רוצים. נגיד שצה״ל באמת בעייתי. אבל אוקיי, מה כן?".

הראש הזה, של "מה כן", אומר גם שלא מחכים לעימות עם הצבא או הממשלה בשביל לפעול למען עם ישראל. הוא מזכיר את רבי אריה לוין, שהיה יהודי חרדי לכל דבר והקדיש את עצמו למען אסירי המחתרות.
"זה אמור לבוא מתוכנו. כמו שכתוב בתורה על יהודים שלא יכלו לעשות את קרבן פסח, הם באו ואמרו למה נגרע? למה לא מגיע לנו לקחת חלק בדבר המדהים הזה?"

זו אולי ההגדרה העמוקה ביותר של חירות בראיון הזה: לא רק לצאת ממשהו – אלא לבחור להיכנס. לקחת אחריות. להיות חלק. ובמובן הזה, נדמה שקמפינסקי לא מציע רק שינוי כלכלי – אלא יציאת מצרים מסוג אחר: יציאה מתודעת תלות, אל תודעת אחריות.