הלכות בכורות פרק ג
ג,אאין שוחטין את הבכור אלא על פי ממחה, שנתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות, ואמר לו, התר בכורות במומן; אפלו היה מום גדול וגלוי לכל, לא יתירו אלא ממחה שנטל רשות. וכל הבכורות אדם רואה, חוץ מבכור עצמו.
ג,באם אין שם ממחה, והיה המום מן המומין הגלויין המבהקין, כגון שנסמית עינו, או נקטעה ידו, או נשברה רגלו--הרי זה ישחט על פי שלושה בני הכנסת; וכן בכור שיצא לחוצה לארץ, ונפל בו מום מבהק--הרי זה נתר על פי שלושה בני הכנסת.
ג,גאין רואין את הבכור לישראל, עד שיהיה כוהן עמו--שמא יאמר לו הממחה מום הוא, ומתר לשחט עליו, וילך וישחטנו לעצמו, ולא יתננו לכוהן: שאף על פי שאינו חשוד לאכל קדשים בחוץ, חשוד הוא לגזל מתנות כהנה. לפיכך אם היה חכם, וידוע שהוא מדקדק על עצמו--רואין לו.
ג,דהיה המום גלוי לכל, כגון שנקטעה ידו או רגלו--הואיל והביאו לחכם הממחה, הרי זה בחזקת מדקדק על עצמו; לפיכך רואין לו, אף על פי שאין עמו כוהן.
ג,ה[ד] השוחט את הבכור, ואחר כך הראה את מומו--אף על פי שהוא מום גלוי, שאינו משתנה בשחיטה, כגון שנחתכה ידו או רגלו--הואיל ונשחט שלא על פי ממחה, הרי זה אסור; ויקבר כבכור שמת.
ג,ו[ה] בכור שהיתה לו ביצה אחת, ושני כיסין, ובדקו הממחה, והושיבוהו על חרגוזו ומעכו, ולא יצאת ביצה שניה, והתירו הממחה, ונשחט, ונמצאת השניה דבוקה בכסלים--הרי זה מתר, הואיל ומעכו; אבל אם לא נמעך--אף על פי שנשחט על פי ממחה, הרי זה יקבר.
ג,ז[ו] מי שאינו ממחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו--הרי זה יקבר, וישלם מביתו; וכמה משלם--רביע לדקה, ומחצה לגסה. ומפני מה לא ישלם כל דמיו, מפני שקנסו את בעל הבהמה, כדי שלא ישהה אותה, ולא יגדל בהמה דקה בארץ ישראל.
ג,ח[ז] הנוטל שכרו להיות רואה בכורות--אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה ממחה גדול, וידעו בו חכמים שאין כמותו, ופסקו לו שכר על הראיה והבקור, בין שנמצא מום בין שנמצא תמים. ולא יטל שכר על בהמה זו, חוץ מפעם אחת; ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה, כדי שלא יבוא לידי חשד.
ג,ט[ח] החשוד על הבכורות למכר אותן לשם חלין--אין לוקחין ממנו אפלו בשר צבאים, מפני שהוא דומה לבשר עגל. ואין לוקחין ממנו עורות שאינן עבודים, אפלו שלנקבה, שמא יחתך זכרותו, ויאמר עור נקבה הוא. ואין לוקחין ממנו צמר, אפלו מלבן; ואין צריך לומר, צואי.
ג,יאבל לוקחין ממנו טווי, ולבדין, ועורות עבודים--שאינו מעבד עור בכור תמים, מפני שהוא מפחד לשהותו אצלו, שמא ישמעו בו הדינין, ויקנסו אותו כפי רשעו.
ג,יא[ט] השוחט את הבכור ומכרו, ונודע שלא הראהו לממחה--מה שאכלו--אכלו, ויחזיר להם את הדמים; ומה שלא נאכל--יקבר, ויחזיר הדמים. וכן הדין במאכיל את הטרפה, כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר.
ג,יב[י] בכור שנמצא טרפה--אם תמים הוא, ונמצא טרפה אחר שהפשט--העור ישרף כמו שבארנו בהלכות פסולי המקדשין, והבשר יקבר. ואם במומו נשחט--הבשר יקבר, ויאותו הכוהנים בעורו: והוא, שנשחט על פי ממחה.
ג,יג[יא] הבכור שנאכל בשרו כהלכה, בין תמים בין בעל מום--כשם שמתר להנות בעורו, כך נהנין בגזתו; אבל כל צמר שנגזז ממנו כשהוא חי, אפלו נשר--הרי הוא אסור בהניה, אפלו נשר ממנו אחר שנפל בו מום. ואפלו לאחר שחיטתו, ואין צריך לומר אחר מיתתו--הרי אותו הצמר שנשר ממנו מחיים, באסורו עומד. וכן במעשר בהמה.
ג,ידוכבר בארנו בהלכות מעילה, שלא גזרו גזרה זו אלא על הבכור והמעשר בלבד, מפני שאינן באין לכפרה--שמא ישהה אותן אצלו, כדי לקח כל הצמר שינשר מהן. וכבר בארנו שמצוה לאכלו בשנתו, בין תמים בין בעל מום.
ג,טו[יב] בכור שהיה בו צמר מדבלל, ושחטו--את שהוא נראה עמו מן הגזה, מתר בהניה; ואת שאינו נראה עמו, והוא הצמר שעיקרו הפוך כלפי ראשו--אסור, שזה כמי שנשר מחיים. [יג] גזת בכור, אפלו בעל מום--שנתערבה בגזי חלין, אפלו אחת בכמה אלפים--הכל אסורים: הרי היא דבר חשוב, ומקדש בכל שהוא. האורג מלוא הסיט מצמר הבכור בבגד, ידלק: מצמר המקדשין, מקדש בכל שהוא.
