אתמול למדנו שבשביל להגיע לתשובה אמיתית צריך לעשות שני דברים: אחד - לעורר רחמים על גלות השכינה והנשמה, והשני - לשבור את הלב. היום נלמד איך שוברים את הלב.
האפשרות הראשונה לשבור את הלב היא על ידי תעניות וסיגופים. כשאני מתענה אני מרגיש חלש והדבר גורם לי זעזוע מסוים - אני מבין שאני לא כל כך גיבור ולא כל כך יציב כמו שחשבתי, וממילא אני נשבר ונותן הרבה יותר חשיבות לה'.
אך, אומר לנו אדמו"ר הזקן, בדורנו עדיף למעט ואף להימנע מדרך זו, כיוון שאין לנו הרבה כח להתענות והחלישות יכולה לפגוע בבריאות ובעשיה השוטפת, ולכן צריך להתרכז באפשרות השניה.
האפשרות השניה היא להתחיל לחשוב מה עשיתי פה, איך על ידי החטא גרמתי לשכינה לגלות ממקומה ולרדת לתוך הקליפות, ואיך גם הנשמה שלי - במקום להיות מחוברת לקב"ה, עכשיו משועבדת לקליפות ומקבלת מהן שפע, שפע של טומאה ומוות. ועל זה אמרו חז"ל ש"הרשעים בחייהם קרויים מתים" כי הרשעים מקבלים את חיותם מהקליפות שהן מקום המוות. (גם הפסוק "לא המתים יהללו י"ה" מדבר על הרשעים (ולא על מתים רגילים) שמקבלים חיות ממקום המיתה, ולא יכולים לעשות תשובה ולהלל את ה' כיוון שכל הזמן יש להם מחשבות זרות ובלבולים).
