הניתוח של חייו

עבור ד"ר אליהו בכור, כירורג כללי במרכז הרפואי רבין (בתי החולים בילינסון והשרון), חדר הניתוח הוא המקום הטבעי ביותר בעולם – ממש כמו בית. בין המכשירים המצפצפים, האורות החזקים והחלוקים הירוקים, הוא רגיל להיות זה שעומד שעות ארוכות, נאבק על חייהם של אחרים ומשתתף בניתוחים מורכבים.

אבל בבוקר ההוא, הכל נראה אחרת. הפעם, הוא נכנס אל חדר הניתוח מהצד השני - שכוב על מיטת המנותח, מובל אל תחת לאלומת האור הגדולה. הוא לא שכב שם בגלל בעיה רפואית פתאומית, אלא מתוך בחירה חופשית וצלולה לחלוטין: הבחירה לוותר על איבר מגופו כדי להעניק חיים לאדם זר. "במהלך ההכשרה אנחנו משתתפים ועושים ניתוחים של השתלות", הוא משחזר. "ושם בעצם נחשפתי בפעם הראשונה להשתלות ותרומות כליה, ותרומות אלטרואיסטיות. לראות את השינוי שזה עשה... זה ככה קצת הדליק לי איזשהו ניצוץ קטן בלב".

אבל צלילה לסיפור חייו, מגלה שהחיבור העמוק לעולם התרומות לא התחיל רק במסדרונות הסטריליים. שני מקרים מכוננים עתידים היו להשפיע עמוקות על ד"ר בכור, הרבה לפני שגמלה בליבו ההחלטה לחצות את הקווים אל צדו השני של שולחן הניתוחים.

השכנה והחבר מהסיירת: הזרעים שנטמנו

הזרע הראשון ניטע קרוב מאוד לבית, כאשר חברה טובה וגם שכנה, נזקקה להשתלה. "יצא לי ללוות אותה לפני ואחרי", נזכר ד"ר בכור, "ולראות את השינוי שזה עשה לחיים שלה ואת התקווה שזה נתן לה ולמשפחה ולילדים והנכדים שלה".

אבל האירוע שטלטל אותו באמת התרחש לפני קרוב לעשור. "היה לנו חבר מהצוות, בעורב גולני, שהוא היה חייל בודד שהגיע מארצות הברית", הוא מספר. "יום אחד, ככה מתוך שלווה שלמה, הוא מודיע לנו בקבוצת הוואטסאפ של הצוות שהוא הולך לשים קץ לחייו בשווייץ כי גילו לו אי ספיקת כליות והוא בדיאליזה, והוא לא יכול לחיות ככה, ואין לו טעם לחיים. הוא קנה כרטיס טיסה, ורק שלח הודעה להיפרד".

באותו רגע התעוררה רוח הצוות. "כל הצוות התגייס, התאגדנו כולנו סביבו במשמרות, מאז לא נתנו לו להישאר לבד". דרך עמותת 'מתנת חיים' נמצא די מהר תורם. התוצאה הייתה לא פחות מנס גלוי: "מאז, לא רק שהוא השתקם הוא נהפך לאדם יותר שלם ממה שהיה לפני. הקים סטארטאפ שעובד בכל העולם... ממש עשה מהפך. הוא התקדם ארבעה צעדים קדימה".

הדיסוננס הבלתי נתפס הזה בין אדם השקוע בייאוש מוחלט ששלח הודעת פרידה, לבין האדם שהמשך חייו יצרו עוד כל כך הרבה טוב וברכה - טלטל את ד"ר בכור. פתאום לכל הצלת חיים התגלתה משמעות נוספת - רחבה הרבה יותר מההצלה הפרטית. 

ההחלטה בשמיים ושלווה בחדר הניתוח

ההחלטה לתרום כליה כאמור לא נפלה ביום אחד, אבל המלחמה גרמה להכרעה: "היא שמה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הכליה השמאלית שלי" הוא אומר בחיוך". 

כשפרצה המלחמה, שהה ד"ר בכור בטורונטו במסגרת התמחות. "איך שהתחילה המלחמה טסנו לארץ עם עוד הרבה הרבה רופאים ביחד איתי. רופאים, ורופאות, וכל מי שישראלי פשוט עזב את הכל בחו"ל וטס לארץ ללא נודע, ולמלחמה כי זה הארץ שלו וזה האחים שלו", הוא משחזר. "שם בטיסה הזאת אני זוכר שאמרתי 'טוב, זהו. הבנתי. אני בעזרת ה' אעזור במלחמה כמה שאני יכול, אסיים את ההתמחות הזאת, אחזור לארץ ואתרום כליה'. הבטחתי לעצמי את זה בתור איזושהי מתנה לגיל 40".

איך הגיבו הקולגות? "הרבה אמרו לי 'אני לא הייתי עושה את זה', אבל 'כל הכבוד לך'. אתה יודע, זה כאילו גם נותן איזושהי גושפנקא כזאת שאתה יודע 'הנה כירורג שבעצמו עושה השתלות תורם כליה', אז כנראה שזה בסדר".

ומה לגבי הפחד רגע לפני ההרדמה? "כולם מניחים שאמור להיות פחד", אומר ד"ר בכור "אני הלכתי להרדמה עם חיוך... שמע, הבית שלי זה חדר ניתוח. אני חי שם ולכן הלב שלי היה שלם. גם כשמגלגלים אותך על המיטה ודוקרים אותך ומזריקים לך... לא היה ברוך ה' אפילו שנייה אחת של הרהור או חרדה או פחד. שלווה מוחלטת".

חיים בהמתנה: המשמעות של קריסת מערכות

כדי להבין עד כמה דרמטית היא תרומת כליה, מסביר ד"ר בכור במילים פשוטות מה קורה כשהמערכת קורסת: "זה קורה הרבה פעמים לאנשים צעירים בני שלושים פלוס, ארבעים פלוס, שממש משום מקום באמצע החיים פתאום הכליות שלהם לא עובדות. ובשנייה שאדם מתחיל טיפול בדיאליזה, תוחלת החיים שלו מתקצרת משמעותית. לבן אדם בן 80 זה בסדר, לבן אדם בן 40 זה לא בסדר".

"מעבר לזה, איכות החיים שלו נפגעת דרמטית", הוא מתאר מציאות יומיומית כואבת. "תדמיין 3 פעמים בשבוע ללכת לשבת כמה שעות במכונה, שאחרי האירוע הזה הגוף מותש לגמרי, הוא פשוט רוצה לישון יממה אחר כך. אתה לא יכול לעבוד, אתה לא יכול לתפקד כחלק ממשפחה. המעגלים החברתיים נפגעים מסביבו, המשפחה, הילדים, ההורים, האחים. בסוף אנשים לא מתפקדים, הם מהווים לצערם ולצער כולנו נטל... נתמכים ב-100%".

מול הבור השחור הזה, הניתוח הוא גלגל הצלה של ממש. "זה פשוט מדהים לראות איך אפשר לעזור בניתוח של שעה וחצי לשנות מסלול חיים של ממש מיקרוקוסמוס שלם. אתה נותן לו להיות אבא, ואח, ובעל או אישה... ולחזור לשגרה".

לוותר על איבר: התמודדות עם פחדים והחלמה

עבור רובנו, ויתור על איבר מרגיש לא טבעי. ד"ר בכור מסתכל על זה אחרת: "אם אתה חושב על זה בשיקול קר לחלוטין... אני אומר: לי יש שתי כליות, אני צריך אחת, נכון?". הוא גם מזכיר ש"יש אנשים שנולדים עם כליה אחת והם לא יודעים את זה בכלל, חיים כל החיים שלהם עם כליה אחת והכל בסדר".

לדבריו, המערכת לא לוקחת סיכונים על התורמים. "צריך לוודא שאתה בריא לא ב-99% אלא ב-100%, כי בסוף אתה עושה ניתוח שהוא לא נצרך לך, לא לטובתך. אז רוצים לוודא שאתה לא תנזק ממנו עד כמה שאפשר". ואיך נראים החיים אחרי? "מעבר לאי נוחות קלה סביב הניתוח עצמו, אין השפעה על החיים... מידי פעם אנשים מזכירים לי שתרמתי כליה אז אני נזכר 'וואלה נכון, היה נחמד'".

המפגש פנים אל פנים והחיים החדשים

כשנכנס לתהליך דרך 'מתנת חיים', ד"ר בכור ביקש דבר פשוט: "אמרתי 'לא יודע למי לתרום, לא משנה, למי שצריך את הכליה'". הוא יועד לאדם בערך בגילו, נשוי ואב לילד. "היינו אמורים להיפגש רק ביום של התרומה עצמה, עד אז אפילו לא ידעתי מה השם שלו. פתאום לראות בעיניים את הבן אדם שאתה הולך לתרום לו, אז זה היה מאוד מרגש. אשתי ואשתו, ובכי וחיבוקים והכל".

"הניתוח הוא רגע עוצמתי אבל הוא מאוד קצר... מה שיותר מיוחד בעיניי זה מה שקורה אחר כך", הוא מסכם. "אתה רואה בן אדם שחזר לחיים. עושה פעילות גופנית, לא נזקק לדיאליזה. אני בטוח שהוא אבא יותר טוב, ובעל יותר טוב פשוט כי אין לו את המחלה הכרונית הנוראית הזאת שמעיבה על החיים שלו".

"בקצה זה אח שלך, בן עם ישראל, שיושב וסובל... ואתה במעשה שהוא באמת לא מסוכן, אתה משפיע בצורה שאי אפשר לדמיין בכלל. אתה מוציא בן אדם מהבור הכי עמוק שאפשר, לחיים רגילים. אנחנו מתפללים כל בוקר ומודים בפרוטרוט על כל דבר קטן... על שמתירים אותנו ועל הלבוש, ועל האוכל ועל הכל. אבל יש אנשים שלא יכולים להודות כי אין להם את זה. ואתה בצעד באמת קטן, יכול להפוך לגמרי חיים של אנשים".