- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
האם אנחנו רוצים לחזור ולשמור על דיני טומאה וטהרה? עד כמה אנחנו מזדהים עם הזהירות ממגע בכל דבר שאינו טהור?
בעצם השאלה יכולה להישאל על חלקים נוספים של שמירת המצוות. ניקח את דיני כשרות שבהם עסקנו בפרשה הקודמת: האמנם טוב לנו להיות כאלה שנשמרים ונזהרים בכל דבר שנכנס לפה – או שנח לנו להיות יותר 'חופשיים' ולאכול מכל הבא ליד?
צריך לעסוק כאן קצת במושג 'חופש' או 'חרות': אם אני מחליט להתנהג באופן 'חופשי' – פעמים רבות החופש הזה מבטא כניעה והשתעבדות לכוחות לא נעימים בנפש. אצלנו, כבני אדם, אין 'טבעיות יפה'. אם נראה מישהו מתנפל על אוכל ברעבתנות – זה לא יראה לנו 'חופשי' אלא בהמי.
אפשר לומר שיש לנו שעבוד בסיסי לרצון לחיות ולהתממש, או שעבוד לפחד מהמוות. ממילא יש לנו הרבה דחפים שמשעבדים אותנו, ואם נכנע להם הדמיון של 'חופש' יתפוגג, ונמצא את עצמנו כלואים ב'חיים' במובן הנמוך והלא יפה.
דיני טומאה וטהרה מבוססים על התרחקות ממוות. טומאת אדם מת היא החמורה היותר; צרעת היא מוות של מקום מסוים; בעלי חיים מטמאים במותם; וטומאת זב, קרי, נדה ויולדת קשורים לאיבוד של כוחות חיים.
דיני טומאה וטהרה הם שיא של מגמת התורה בכלל לשחרר אותנו מכבלי השעבוד למוות (אליו השתעבדנו בחטא עץ הדעת; ולכאורה יש קשר הדוק בין קללת חוה באותו חטא לבין טומאת יולדת שבה נפתחת הפרשה, ואכמ"ל), וכאשר נזכה לשמור אותם כראוי נהיה בני חורין אמיתיים, שמתייחסים לעולם כאל בעלי בית ולא כאל מקום שמשעבד ומחייב אותנו להיות חלק ממנו.
שנזכה להתכונן בימי הספירה היטב למתן תורה – "חרות על הלוחות – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
