Listen to "כשהאש מפסיקה – סכנת הדו קיום מתגברת" on Spreaker.
בעוד כמה ימים ישוכו קולות הפיצוצים, וישוב להציף אותנו הצונאמי של דיבורי שוויון, 'כולנו בני אדם' אשליית הדו קיום, ועוד.
אחת לשלוש שנים בממוצע, מתפרצת האיבה של ערביי ישראל באלימות, כולם מופתעים בכל פעם מחדש, ואז שוכחים עד הפעם הבאה.
מאיר אטינגר מנתח את התופעה הזו, למה נח לנו לשכוח? וכיצד נכון להתמודד עם זה.
לא לחשוב על הרוקח – כרוצח. ממש לא, באמת יכול להיות שהוא אדם נחמד. אך הוא מזדהה עם השאיפות הלאומיות שלו. וזה די לגיטימי מצידו. הוא ערבי, זה הלאום שלו ולכן הוא חולם על המולדת הפלסטינית ללא יהודים. חלום רחוק אבל קיים. ולכן הוא גם תומך בחיילי החמאס. הם אחים שלו.
כאשר מביטים במבט מפוכח, מבינים שיש אויב, וכל מי ששייך לאויב הוא שייך לאויב ואין שום קשר בין זה לבין העובדה שהוא אדם נחמד. זה ממש לא סותר. הסכנה בכך שערביי ישראל הם אויב, היא לא בזה שהרוקח ידקור יהודי, או יתן לו תרופות מוות. ממש לא. הוא אולי רוקח מקצועי מאוד, אבל הוא חלק מהאויב הקולקטיבי. זו הסכנה האמיתית בתלות בהם, תלות של עם ישראל באויבים שלו.
המצב בארץ ישראל הוא רגוע ככל שהאויב יותר כנוע. כאשר הערבי - המזדהה באופן טבעי עם השאיפות הלאומיות - מבין שעם ישראל חזק, ואין סיכוי למרוד בו, הוא עסוק בחיי היום יום שלו ללא חריגות. כאשר אחת לכמה שנים מתעורר הנרטיב הלאומי הערבי, ברור כי כל נהג וכל רוקח שותף לפעילויות האלו. אין זה אומר שהם רוצחים, אלא שהם שייכים לעמם.
ישנם ערבים ש'חצו את הקוים' ומאמינים בתורת ישראל, עברו להזדהות עם הנרטיב היהודי של הסיפור. כלומר אין זאת רק החלטה לשמור שבע מצוות בני נח, אלא אמונה באמת בתורת ישראל. ישנם כאלו היום, אך לא רבים, ואיתם אפשר אולי לדבר על דו קיום.
