מדברים בהר: בדרך האויב: מסע בספרו של הרב בני לאו

בפרק השבועי של "מדברים בהר" השיחה נפתחת באזכור הפיגוע הכואב שבו נרצח נתנאל (נתי) שוקרון הי"ד, תושב עלי זהב, בעת שהיה בדרכו שטבל במעיין באזור נווה צוף בערב יום כיפור. המחבל, שהגיע מהכפר בידו הסמוך לגבעת זאב, יצא מבית בעל זיקה מובהקת לתשתיות חמאס (כולל מעורבות משפחתית בחטיפת נחשון וקסמן הי"ד).

גרונר ובן שחר מזהירים מפני תופעה של "נרמול" האיום. לטענתם, התפיסה הביטחונית המנסה להגדיר פיגועים מסוג זה כ"פיגוע בודד" מתעלמת מסביבה רחבה של עשרות ומאות אלפי שונאים בעלי פוטנציאל לביצוע פיגוע בכל רגע נתון. השניים מבקרים את מערכת הביטחון והקבינט על היעדר פעולה התקפית נחושה ונחרצת ביהודה ושומרון, הדומה לזו המבוצעת בעזה, ומדגישים כי הסתמכות על הגנה וסגירת צירים בלבד אינה מעניקה מענה אמיתי לתושבים.

ביקורת על מסעו של הרב בני לאו: עיוות תמונת המצב בכפרים

חלקו המרכזי של הפרק מוקדש לניתוח ספרו של הרב בני לאו, המפרט מסע שערך ביהודה ושומרון ובמפגשים עם תושבים ערבים. בן שחר וגרונר עוברים נקודה אחר נקודה ומציגים את העובדות שהושמטו או עוותו בספר:

קריות: בספר מתאר הרב לאו תחושת בושה מול רכב שטח ("רנג'ר") של נער יהודי המסייר באזור המעיין, ורואה בכך "עליונות יהודית". בן שחר וגרונר מציינים מנגד כי הכפר קריות מהווה חממה לפעילות חבלה, כפי שבא לידי ביטוי אף במעצרים של המשטרה שבהם נחשפו אמצעי לחימה ודגלי חמאס בכפר.

מעראג'את: הספר מתאר בחיוב בית ספר שהוקם עבור הבדואים באזור. גרונר מבהיר כי מדובר בבנייה בלתי חוקית המהווה חלק מתוכנית עבודה אסטרטגית של הרשות הפלסטינית לתפיסת שטחי C. בנוסף, בבית הספר מועברים תכני הסתה והאדרת מחבלים (כדוגמת חאדר עדנאן), תוך ניצול התושבים המקומיים למאבק פוליטי.

טייבה: בספר נטען כי דלדול האוכלוסייה הנוצרית באזור אינו קורה "רק בגלל היהודים". השניים תוקפים אמירה זו ומזכירים כי הנוצרים באזור נרדפו, נסחטו ונורו על ידי הרוב המוסלמי ברשות הפלסטינית. בנוסף, הם מציינים כיצד אירוע שריפה באזור נוצל להטלת עלילת דם על יהודים, בעוד שבפועל מדובר היה באירוע פנימי ובפעולות כיבוי שביצעו תושבים יהודים.

חווארה וסילוואן: גרונר ובן שחר מצביעים על אמפתיה שמופגנת בספר כלפי תושבי חווארה וסילוואן, תוך התעלמות ממאות פיגועים, מעשי רצח, חגיגות תמיכה בטרור וקיומן של חוליות מרצחים שפגעו באזרחים יהודים לאורך השנים.

טוואני (דרום הר חברון): הספר מציג את הכפר טוואני כסמל למאבק בדרכי שלום. מנגד מציגים אלחנן ומנחם את פואד אל-עמור, מראשי הפעילים בכפר, שהביע תמיכה גלויה בפיגועים קשים (כגון הפיגוע בדיזנגוף), ומזכירים את מעורבותם של ארגוני שמאל אנרכיסטיים (כגון ISM) ואת הנשק הבלתי חוקי שנחשף במרחב.

שורש הכאב: היחס ללוחם ולגיבור בצלאל טליה

הנקודה הכואבת והסוערת ביותר בדיון נוגעת להדרתו ולסילופו של סיפור הגבורה של בצלאל טליה, מפקד ובעל חוות טליה בדרום הר חברון. בספרו, מבקר הרב לאו את בצלאל טליה על מילוי תפקידו הצבאי באזור ומאשים אותו ב"זיהום עבודת הצבא" בשל החיכוך עם השכנים הערבים.

מנחם בן שחר מציג בדמע ובזעזוע את המציאות שמאחורי הדברים: בבוקר ה-7 באוקטובר, עם פרוץ הטבח בעוטף עזה, קפץ בצלאל טליה יחד עם אחיו ידידיה, תחת אש גיהנום, אל קיבוצי העוטף (עין השלושה וחולית) כדי להילחם במחבלים ולהציל חיים. בצלאל נלחם במשך שעות ארוכות וחילץ תושבים רבים, תוך שהוא מחפש את אמו, מרסל טליה הי"ד, ששהתה בקיבוץ עין השלושה. מרסל נרצחה על ידי המחבלים כשהיא מחזיקה בידיה ממתקים שהביאה לנכדיה.

בן שחר וגרונר מביעים זעזוע עמוק מכך שהספר בוחר להכפיש קצין ולוחם שקפץ למסור את נפשו למען תושבי העוטף, תוך התעלמות מוחלטת מגבורתו ומאסונו האישי, והפיכתו לנאשם ב"זיהום הצבא".

מיום כיפור לסוכות: מניקיון כפיים לעשייה אקטיבית

בסיום הפרק עוברים מנחם ואלחנן לעסוק במעבר הרוחני מיום הכיפורים לחג הסוכות. הם דנים במאמר חז"ל על סוכות כ"ראשון למניין עוונות", ומסבירים כי הימים שבין יום כיפור לסוכות מתאפיינים בעשייה אינטנסיבית של מצוות – בניית הסוכה, הכנת הסכך והצטיידות בארבעת המינים.

המסר המסיים את הפרק קורא לציבור לא לשקוע בחטא או ברפיון, אלא למלא את הזמן בעשייה חיובית, בלימוד תורה, בגמילות חסדים ובחיזוק האחיזה בארץ ישראל. בסיום השיחה מאחלים השניים למאזינים חג סוכות שמח ומלא באור, מתוך אמונה וביטחון בצדקת הדרך.