סיור בעקבות גיבורים בשכונת אבו תור בירושלים

קבוצת עמיתים לטיולים משתפת בסיכום נוסף של טיול בארץ ישראל. הפעם בשכונת אבו תור בירושלים.

 

התמונות צולמו על ידי זאב רוטקוף

סיכום הסיור כמו שכתב עו"ד איתי קצב:

סיור עם דורון אורן לאבו תור – כו' אלול התשע"ח

שלהי השנה וההכנות לראש השנה לא הרתיעו כמאה עמיתים שהתכנסו במתחם התחנה הראשונה בירושלים לסיור עומק בשכונת אבו תור בהדרכת דורון אורן.

אנו מתחילים בגבעת התנ"ך שם דורון מנצל את גובהה ומיקומה של הגבעה והיותה חלק מקו פרשת המים לסיור פנורמי בן 360 מעלות שיועיל להבנת חשיבות מיקומה של אבו תור.

כבונוס נוסף אנו זוכים לראות בתוככי ירושלים את מבשרי הסתיו, החצבים שפורחים על הגבעה בשפעה רבה.

רח׳ עין רוגל 4

כאן מדבר דורון על שני בתים. ביתם של יהושע ושרה ברוכי, וביתו של שלמה באום. שלמה באום (סגן מפקד יחידת ה-101) התאהב בחורבה כאן ובא לגור כאן בשנות ה 50. הוא מספר שבכל יום עברו כאן רק 2 מכוניות, תנובה והלחם.

יום אחד הוא שמע דפיקות ממזרח. הוא ירד וראה ערבים שחצו את הגבול מירדן וכרתו אצלו עצים. הוא לקח מטאטא וצעק לערבים "ידיים למעלה" הם נבהלו וסיפרו לכולם על השד מאבו טור.

המשפחה שלו עדיין גרה בבית הזה. מש׳ באום רצו לבנות קומה שניה , החלו לבנות, אך לא קיבלו אישור, ולכן נשאר כך המשולש הבולט מעל לגדר האבן.

יהושע ברוכי התגנב לארץ בשנות ה 30 ובהמשך עבר להתגורר בקיבוץ טירת צבי. היה חסיד בויאן והפך למוכתר של הקיבוץ, ובהמשך למוכתר המוכתרים של עמק בית שאן. עסק בקניית קרקעות והוועד הערבי העליון הוציא נגדו חוזה.

פעמיים ניסו להתנקש בחייו והוא עזב את הארץ ואת אשתו עם 4 הילדים, ועסק בטיפול בפליטי השואה באירופה.

גיסו של ברוכי נהרג במהלך מלחמת העצמאות ואחותו מתה מסרטן כמה חודשים אח"כ והותירו 4 ילדים יתומים. ברוכי ואשתו אימצו את הילדים.

בשנות החמישים עד תחילת שנות ה-60 גרו בבית זה ברחוב עין רוגל 4, עת היה ראש המועצה הדתית בים'.

תצפית בית מיחא

ארגון מיחא הוא ארגון שפירוש שמו: מחנכי ילדים חירשים אילמים. הוא הוקם בשנות ה 50 מתוך רצון לטפל בילדים כאלה כבר מגיל צעיר.

הבית משמש גם את האוכ׳ הערבית וגם את האוכ׳ היהודית.

מהגג, אנו צופים צפונה ודורון מתחיל להסביר באופן כרונולוגי את גלגולה של אבו תור.

אבו תור התחילה להבנות באופן אינטנסיבי בסוף המאה ה 19. באותו שלב החלה גם התיישבות יהודית בשם בית יוסף במזרח ההר.

במהלך פרעות תרפ״ט היהודים נוטשים וכל ההר הופך ערבי. ב 48 ההגנה כובשת את צידו המערבי של ההר. רק ב 67 ישראל ע"י החטיבה הירושלמית כבשה גם את החלק המזרחי.

כשאנו רוצים לבדוק את גבולות ההתפשטות של ירושלים בעת העתיקה, נעשה זאת גם על ידי מציאת הקברים. ואנחנו נמצאים בתוך הנקרופוליס של ירושלים בבית הראשון וגם בבית השני ולכן אנו יודעים שירושלים לא הגיעה לכאן.

דורון מספר כי באחד הבתים בשכונה הסמוכים לנו, בעל הבית לא נגע במערת קבורה הנמצאת שם והותיר אותה כאלמנט עיצובי במרכז הבית שלו. אנו נמצאים על הגבול בין יהודה ובנימין לפי ספר יהושע.

בימי בית שני עדיין קוברים כאן ואחד מהנקברים הוא חנניה בן נדבאי כהן גדול. אנו יודעים זאת לפי תיאור תוואי המצור של טיטוס הנמצא בכתבי יוספוס פלוויוס.

מוג׳יר א דין, ההסטוריון בן המאה ה 15 מתאר את הגבעה ומביא אגדה על אחמד אל-קודסי המצביא המוסלמי בתקופת צאלח א-דין (כובש הארץ מידי הצלבנים) אשר נהג לרכב על שור, ואף נכנס בשערי ירושלים כשהוא רכוב עליו. על הצטיינותו קיבל את השטח הזה,  ומאז קיבלה הגבעה את שמה.

דורון מחלק את מפת קונרד שיק מ 1894, על פיה נצעד בהמשך הסיור. אפשר לראות את פסי הרכבת במערב, ומצפון להם את שכונת מונטיפיורי. לפי המפה כבר היתה כאן על הגבעה התיישבות ב-1894. במפה המקום מופיע כהר העצה הרעה, או ג'בל אבו תור. לפי המפה יש כאן 10 בניינים.

בשנת 1894 היתה כבר קיימת שכונת בית יוסף, על פי המפה. מס' 17 לפי מקרא המפה זה בית יוסף.

רח׳ ישי 3

לפי המפה של קונרד שיק הבית הזה היה כבר.

תימוכין לכך אנו מוצאים באדריכלות, הבית בנוי בסגנון הנפוץ בסוף התקופה העות׳מנית. יש כאן את סמל הסהר, חלונות מודגשים, וריצ׳רץ׳ בצידי הבית.

הבית של פרופ׳ אלי וסבינה שביד, ישי 11

אלי הוא זוכה פרס ישראל למחשבת ישראל.

באבו תור בתחילת דרכה גרה האליטה הערבית הירושלמית. הבית הזה היה שייך למש׳ דג׳אני.

בשנות החמישים היו כאן מלא בתים יפהפיים נטושים. סבינה שביד מספרת בסרטון שדורון צירף שהגבול עבר ברחוב עשהאל והבית היה מוזנח. אבל היא ואלי התאהבו במקום והרגישו את החלוציות בשכונת הספר.

גן אלי סבג

לפי המפה, ליד 777 יש סימן של סהר. כנראה שהקבר אותו מסמנת המפה הוא קברו של אבו תור והוא כנראה ממוקם היום בחצרה של מש׳ הרצברג.

שכונת בית יוסף היתה שני בתים מאורכים והיא תוכננה כקומפלקס שיכיל 50 דירות.

בתקופת היציאה מן החומות יש להבחין בשלושה סוגי שכונות. אגודות, פילנתרופים ומסחריות (ביוזמת נדל"ניסטים(.

שכונת בית יוסף הוקמה על ידי היזמים פרוטיגר, קנסטרום ויוסף נבון (שעל שמו קרויה). הבעיה עם השכונות המסחריות שברגע יש תסבוכת אין מישהו שמוסר את נפשו לפתור את הבעיות.

רק 27 דירות נבנו ומתוכם רק 15 דירות נקנו על ידי יהודים.

במאורעות תרפ״ט אף יהודי מבית יוסף לא נפגע. הערבים המקומיים הגנו על היהודים, אבל מסתבר שהיהודים נטשו אותה מיד אחר כך, כי הדיווחים עליה מפסיקים אחרי מאורעות אלו.

מעבר לגינה יש את בית נחמיה כהן. החייל המעוטר בצה״ל.

הוא נהרג בעזה בששת הימים.

הבית היום הוא מבנה עירוני לעידוד שירות משמעותי בצה"ל.

אנו עוקפים את החומה ומגיעים לפינת חמד עם נוף יפהפה בחצר הכנסייה הביזנטית.

הכנסייה חרבה אבל עדיין ניתן לראות את האפסיס וחלק מן הקירות.

מצד צפון מתחת לגדר התיל ישנו מבנה של הכנסיה היוונית יחסית חדש-מלפני מאה שנים.

מצד דרום ניתן לראות את שרידי הכנסיה ביזנטית ומתחתינו יש קריפטה ביזנטית. לא ידוע למה שימשה.

כנראה שעל המנזר הזה מוג׳יר א דין סיפר.

כל השטח החשוף היה שייך לכנסיה היוונית-אורתודוקסית.

לפני חמש שנים הכנסיה מכרה את השטח ליזמים יהודים תמורת 30 מיליון דולר.

הערת הכותב: על הכנסיה עצמה לא יבנו כי היא שטח מקודש אבל יבנו על שאר השטח ויפנו את הבתים שיש כאן ואת ביהכנ״ס. זו בניה קלה משנות השמונים שנבנתה על נכסי נפקדים לפני שהקרקע הועברה לכנסיה.

רח׳ נחשון 10

אחרי תרפ״ט עדיין גרו בשכונת אבו-תור יהודים באופן ספורדי כדוגמת מרטין בובר.

בתקופת המנדט קרו בשכונה שלושה תהליכים מעניינים. א) עזיבת היהודים את "בית יוסף"

ב) בתקופת המנדט החלה התיישבות על דרך חברון. לדוגמא הבית הזה שמולנו שנבנה בשנת 35. כתוב בספרות ערביות וסגנון הבניה הוא מהמנדט. כדאי לשים לב שבמפה משנת 32 אין כמעט בתים על דרך חברון.

ג) תהליך נוסף שאפשר לראות במפה. משנת 46 מתרחשת בניה צפופה מחוץ לתחום המוניציפלי של ירושלים לכוון מזרח. לעומת הבתים היפים עם הגינות העשירות יש בניה צפופה במורדות המזרחיים.

מי שבא לגור כאן היו ערבים מחברון, בסוף שנות ה 30 וה 40.

ישנה סברה שהערבים הללו היו מתומכי חאג׳ אמין שבאו כדי לתמוך במאבק החוסייניים-נשאשיביים.

קצה רחוב נחשון

במלחמת העצמאות שלוש השכונות הדרומיות רמת רחל, תלפיות ומקור חיים היו מנותקות על ידי בקעה, קטמון, ואבו טור.

30.12.47 הותקפה שיירה ליד בית הדפוס הממשלתי.

8.1.48 משוריין ממקור חיים מותקף מאבו טור.

ועוד ועוד אירועים.

ערביי אבו תור שנמצאים על דרך חברון חוסמים את הדרך דרומה, עד כדי כך שבשלב מסויים הבריטים מאבטחים את האוטובוסים היהודים.

במאי 48 כל תמונת המצב בירושלים השתנתה.

קטמון נכבשה בתחילת מאי. ובאמצע מאי נערך בירושלים מבצע קלשון להשתלטות על שטחים בריטיים, צירי תנועה ושטחים נוספים. 5 הימים העיקריים של מבצע קלשון הם בין:

14.5.48 המועד בו הבריטים עוזבים,

19.5.48 שבו הלגיון הירדני נכנס ללחימה.

באמצע מאי ידיעות מודיעין אומרות שערביי אבו טור מתחילים לברוח.

ההגנה מחליטה להשתלט על אבו טור.

הלוחמים תופסים את מחנה אלנבי ויורדים צפונה על דרך חברון. הלחימה לא קשה מידי ויש לנו רק הרוג אחד על הכיבוש של החלק המערבי, דן סליצן.

אנשי ההגנה מספרים שהלוחמים נגדם לא היו מנוסים מידי. לדוגמא זרקו עליהם רימונים עם ניצרות.

כוחות ההגנה משתלטים על החלק המערבי ועל הפסגה ועוצרים. אנו לא יודעים למה.

יש סברה שהם לא רצו לרדת לשטח הנחות. יש סברה שהם לא רצו לרדת לשטחים של החברוניים הצפופים.

בכל מקרה נוצר מצב של אבו תור מחולקת לשנים.

30.11.48 החלוקה של דיין וא-תל.

בדצמבר 49 האו״ם החליט שירושלים אמורה להיות בינלאומית. בתגובה מכריז בן גוריון על העברת משרדי הממשלה לירושלים, (תהליך שלמעשה החל כבר כמה חודשים לפני כן והתגבר),

גם הכנסת עוברת לירושלים.

המשמעות המעשית שאלפי הפקידים עוברים גם לירושלים.

רבים מהם משתכנים  באבו תור, סמוך לדרך חברון.  על קו הגבול עצמו ישכנו בהמשך את העולים החדשים.

בית גאון-הקצה הדרומי של רחוב עשהאל

את ההסכם להפסקת אש בין א- תל לדיין חתמו בארמון הנציב בסוף נובמבר 1948.

על בסיס העמדות שורטט קו הפסקת האש, וכמה חודשים לאחר מכן בעת חתימת הסכמי שביתת הנשק קו זה התקבע כקו הגבול.

כאן היתה עמדת לולב. בהמשך היו עוד עמדות, כמו עמדת אריה שבהמשך הרחוב.

בצד שמאל יהודים ובצד ימין ערבים.

וזהו המצב ברחוב עשהאל עד היום.

יש חריגות כמו הבית של יהורם גאון שנבנה אחרי 67.

רח׳ עשהאל 11

מצד מערב גר מאיר אפשטיין ומצד מזרח חאג׳ איסמעיל. זהו שיקוף של המצב במשך 19 שנים.

אנחנו על קו הגבול ובאמצע הרחוב היתה גדר תיל.

בשנים הראשונות אפילו גדר לא היתה. היחסים בין הצדדים היו טובים ואפילו החיילים תיקשרו טוב ביניהם.

דורון מציגה תמונה של חייל ירדני מעביר קפה לחייל ישראלי.

במשך ה 19 שנים היו 80 הרוגים ישראליים לאורך הקו העירוני. אבל באבו תור היו יחסית מעט מאוד תקריות אש.

דורון מספר על פרשת בית השימוש של אבו תור.

בשטח ההפקר אף אחד לא אמור היה לגור. אבל בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות גם יהודים וגם וערבים נכנסו. בשנת 1951 החליטו שמי שתפס שטח תפס, ולא יפנו אותו.

בשנות ה 60 פלוני יהודי שגר בשטח ההפקר ביקש לשפץ את השירותים שלו, אך לא קיבל אישור כי הוא גר בשטח ההפקר.

כישראלי בריא הזקוק לנקביו ושואף להתחדש בכל שיטות ההגיינה המודרנית הוא בנה את השירותים בכל מקרה.

הירדנים כעסו על הפרת הסכמי שביתת הנשק. ובגלל השירותים הדרגים הגבוהים בישראל נדרשו לעניין, לשכת הרמטכ"ל התעסקה בשירותים של פלוני!!

קצה רחוב עשהאל

מעלינו השטח של המנזר.

5.6.67. תחילת מלחמת ששת הימים.

מי שתופס את הקו העירוני בשבועות ההמתנה זו החטיבה הירושלמית. חטיבה ענקית, אוגדה. והרוב שלה תושבי ירושלים.

החיילים בעמדת הבית הבודד ליד ארמון הנציב מזהים חיילים ירדנים בארמון הנציב.

צה״ל מבין שהירדנים החלו במהלך קרקעי וניתן אישור לחטיבה הירושלמית לנוע.

הם כובשים תוך יום אחד את ארמון הנציב ועוד מקומות כדוגמת מוצב הנקניק ומוצב הפעמון.

6.6.67 נחום ברוכי, מ״פ בחטיבה 10 נלחם על הרכסים הצפוניים של ירושלים.

ב-6.6. ניתנת פקודה לכבוש את אבו תור המזרחית.

המג״ד של גדוד 163 של החטיבה הירושלמית מיכאל פייקס מתכנן 4 ראשים, ארבע פלוגות שנעות וכובשות ממערב למזרח.

זה היה קרב חסר מזל מתחילתו. איך שהגיעו לדרך חברון נפל עליהם פגז על האוטובוס ו 4 הרוגים.

פלוגה ג' הדרומית ביותר יוצאת מעמדת לולב. 4 חיילים ראשונים נהרגים על ידי צלף. עולה חייל עם בזוקה לגג עמדת לולב הערבית להוריד את הצלף, ונהרג גם הוא.

פלוגה ה' מסתערת מזרחה לעבר בית המחלקה הירדנית. זוהי למעשה חלק משכונת בית יוסף ההיסטורית. הם נתקלים בגדר נוספת שלא ידעו על קיומה. אין להם בונגלור ולכן מישהו שוכב על הגדר ועוברים עליו. הם חשופים לעמדה ירדנית בהר ציון שמורידה בהם פצועים עד שהם מפעילים מיסוך עשן.

המג"ד פייקס נע מאחור אך בסמוך לחיילים שלו. הוא נתקל בחוליה ירדנית שנלכדה בתוך הכוחות המסתערים ונהרג. בסה״כ נהרגו כאן 17 איש ועשרות פצועים.

 

רח׳ עין רוגל 11

המבנה המערבי של בית יוסף - בית המחלקה הירדנית. במקביל לבניין הזה מלמטה ישנו הבניין השני.

 

האנדרטה לחטיבת ירושלים

שני הבנים של פייקס נהרגו גם, אחד במלחמת יום הכיפורים והשני בתאונת טיפוס בהרי האלפים.

על שמו של מיכאל פייקס - רחוב המפקד.

האמא, ארנונה לא רצתה לעלות לקברים וכך גם כיוונה את בנותיה. העיקרון שלה היה להמשיך קדימה ולא להתעסק עם העבר.

זו משפחה למודת אסונות, לפני כ- 10 שנים הבת הקטנה תמר יצרה את הסרט המרגש  "ריבועים של קרטון", הנמצא ביוטיוב, המתעד את קורות משפחתה, את עלייתם לראשונה לקברים בהר הרצל, ואת התמודדות המשפחה עם האסונות הרבים.