בין סידורים, עבודה, פיזורים ואיסופים מבי"ס או חוגים וארוחת ערב שאיכשהו שוב לא תוכננה מראש – קל לחשוב שהזיכרונות של הילדים יישמרו דווקא לדברים הגדולים. אולי הם יזכרו את הביקור בלונה פארק, את היום הראשון בכיתה א' או את המתנה ההיא ליום הולדת.
אבל האמת היא שדווקא הרגעים הקטנים, השגרתיים והכי לא משמעותיים הם אלו שבונים את השכבות הרגשיות העמוקות ביותר – ולא תמיד אנחנו שמים לב שזה קורה.
הילדים אולי לא יזכרו מילה במילה את מה שאמרתם להם, אבל הם כן יזכרו את התחושה שהייתם שם.
את הצחוק שהתגלגל באוטו כשעצרתם יחד לאכול גלידה באמצע שבוע, בלי סיבה מיוחדת. את הרגע שבו הבטתם בהם בלי למהר לשום מקום, גם אם זה היה רק על הספסל בגינה.
לא צריך תכנון מוקפד ולא הפקה מיוחדת – מספיק רגע אחד שמוקדש כולו לנוכחות. יש משהו בדבר ה"לא צפוי" הזה, בחיוך שנולד מבלי שתכננתם, שמחלחל עמוק יותר מכל סיפור לפני השינה.
ברוב המקרים, הילדים לא זקוקים ליותר מדי כדי להרגיש שרואים אותם. לפעמים זה שיר קבוע שמתנגן יחד בנסיעות, משחק קופסה משפחתי לפני השינה, שוקו חם בערב חורפי או שיחה מצחיקה על משהו שקרה בבית הספר.
דווקא הפשטות הזאת, שחוזרת שוב ושוב, יוצרת את התחושה שמשהו יציב ונעים עוטף את היום.
הסוד לכך טמון באיכות הנוכחות – לא כמה זמן העברנו, אלא איך היינו באותו הרגע . האם הקשבנו באמת, האם הרגשנו את הרגע והאם שמנו לב מה הילד או הילדה אומרים, גם בלי לדבר?
כשילד מקבל תשומת לב מלאה גם מחוץ למסגרות הפורמליות, הוא מקבל מסר עמוק שהוא חשוב, מעניין ומתעניינים בו לא רק כשצריך. הרגעים הקטנים הללו – כשאין לחץ, אין הוראות ואין משימות – בונים תחושת ערך עצמי. הם מלמדים את הילד שהוא אהוב גם כשהוא סתם קיים.
זה בדיוק מה שמחזק אצל הילדים את הביטחון, את היכולת לפתח קשרים, ואפילו את ההתמודדות עם תסכולים ומצבים מאתגרים בהמשך הדרך.
בפועל, הדרך לאושר של הילדים לא כוללת נוסחה מסובכת. כל משפחה יכולה לבנות לעצמה את הרגעים הפרטיים שלה שיתאימו לאופי של הבית, לגיל של הילדים ולזמן הפנוי שיש באמת. הנה כמה רעיונות קטנים שיכולים לגדול לזיכרונות מתוקים:
במציאות שבה כל דבר מתועד, מצולם, משותף ונמדד לפי לייקים – יש ערך מיוחד לרגעים שלא "מוקלטים" בשום מקום, אלא רק בזיכרון.
לא תמיד צריך לשלוף את המצלמה או להעלות סטורי מזמן משפחתי מהנה. לפעמים עצם זה שהיה רגע של זמן איכות בלי הסחות דעת, זה הדבר החשוב באמת.
לסיכום, כשהם יגדלו, הילדים לא יזכרו כמה כביסות קיפלתם, באילו שעות הגעתם לאסוף אותם מהגן או כמה פעמים הספקתם לעשות קניות. אבל הם כן יזכרו את הפעם ההיא שישבתם יחד על מדרכה, עם גלידה שנוזלת בין האצבעות, ודיברתם על דברים קטנים שיצרו זיכרונות גדולים.
