בהעלותך – התחלה או החמצה..

בפרשת בהעלותך אנחנו מסיימים את ההכנות -  ויוצאים לדרך, לארץ ישראל.

ההכנות האחרונות בתוך המשכן - כהמשך לחנוכת המזבח, הפרשה פותחת בציווי על הדלקת נרות המנורה שמפיצה אור, ובהקדשת הלויים לתפקידם כעוזרי הכהנים בעבודת הקודש.

רוצים הזדמנות שנייה - לאחר הקרבת הפסח הראשון במשכן, מגיע הציווי על "פסח שני" – הלכה שנולדה כולה מתוך 'אתערותא דלתתא', רצונם העז של הטמאים לא להפסיד את השותפות בקרבן.

ניווט של אלוקים - התורה מתארת כיצד עמוד הענן והאש מכוונים את תנועת המשכן מלמעלה, בעוד שחצוצרות הכסף משמשות כסימן האנושי למסעות, לכינוס העם, למלחמות ולחגים.

הארון מוביל - אחרי כל ההכנות, מחנה ישראל יוצא סוף סוף לארץ ישראל בסדר מופתי. יתרו מוזמן להצטרף לדרך, ארון ה' נוסע לפני המחנה, והפסוקים החגיגיים מכריזים על יציאתנו אל היעד.

ייאוש ומינוי הזקנים - ההתרוממות נשברת בגל תלונות על קושי הדרך וגעגועים לבשר, שמחליף את ההערכה ל"מן" הרוחני. התסכול של משה מוביל למינוי שבעים זקנים שיסייעו בהנהגה, ולעונש כבד בעקבות תאוות הבשר.

לשון הרע בהנהגה - לאחר אירועי התלונות, גם במשפחת משה מתעוררת ביקורת מצידם של מרים ואהרון. ה' מעניש את מרים בצרעת, אך העם כולו מפגין אצילות וממתין במקומו עד שתחלים ותשוב למחנה.

הארוע המרכזי בפרשה שלנו – לדעתי לפחות.. – הוא ההחמצה הגדולה של תחילת הנסיעה לארץ ישראל. אחרי כל ההכנות, אחרי כמעט שנה שבה העם מקבל תורה, בונה משכן, ומתכונן למסע לארץ ישראל – היציאה החגיגית והמרגשת לדרך הופכת לגל של תלונות, עונשים, ומרמור של העם היוצא לדרך.

יש לא מעט סיפורי 'החמצה' ביחס להתקדמות לקראת הגאולה. למשל, בספר שבחי האר"י מסופר: "פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת... כדי לקבל השבת... ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: חברי רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים? - וירושלים היא רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים: אנו מרוצים בכך, וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: נלך מקודם ונודיע לנשותינו. כיון שאמרו נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: אוי לנו שלא היה בנו זכות להגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה ותיכף היו נגאלים כל ישראל, שעתה היתה השעה עומדת להגאל, ותוך שמאנתם חזר הגלות בעוונותינו הרבים". גם חטא אדם הראשון מתואר בחז"ל ובפנימיות התורה כהחמצה: אם רק היה אדם הראשון מחכה מעט – היה אוכל מעץ הדעת בהיתר, והעולם היה בא על תיקונו (ועיין גם ב'מעשה מאבידת בת מלך' בסיפורי מעשיות, ובאוירת ההחמצה החוזרת ונשנית שם).

איך להתייחס לאוירת ההחמצה הזו? מן הצד האחד – באמת כואב על הרגע הנפלא הזה שהלך לאיבוד, על ההזדמנות של מסע קדוש לארץ ישראל שנגדע בגלל תלונות ותאוות. מן הצד השני – צריך להבין שזה לא 'במקרה'. כאשר רוצים להגשים חלום גדול, חלום של חיבור שמים וארץ – שהוא החלום שאותו חי עם ישראל מאז ולתמיד – זה לא הולך בקלות. האוירה הרוחנית והגבוהה, הקדושה והטהרה שאספנו למרגלות הר סיני, לא מתקבלת בקלות בגוף שלנו, בחומר העכור שאנחנו נמצאים בו באופן פשוט. הגוף עלול לתפוס את היציאה החגיגית לדרך ואת השמחה הגדולה של ה' בירידתו למציאות – כמשהו מעיק ומותח, שמאיים לכלות אותנו וזר לרצון הפשוט שלנו.

(ולא אתאפק מלתאר חויית החמצה ציבורית מהזמן האחרון – כאשר התרוממות של עם ישראל להכות באויביו ולהפסיק את הרפיסות כלפיהם – הביאה לאוירת תלונות וטרוניות של 'שויון בנטל' וחשדנות (הדדית) כלפי מי שרואה זוית אחרת ממני של המאמץ הישראלי לאחד שמים וארץ).

נקוה להצליח לבחור בהתרגשות של ה', בשמחה שלו בהתממשותו בתוך המציאות דרכנו – ולהתעלם מ'רעשי הרקע' של החומר העכור, ששקוע בעצמו ומאבד את המתנה הגדולה של ירידת ה' אלינו.