בלק – האם טוב להיות לבן?

בפרשת בלק יש נושא אחד עיקרי, ועוד נספח אליו.

חלקה העיקרי של הפרשה מתאר את 'גיוסו' של בלעם לקלל את ישראל, ואת חוסר ההצלחה שלו בענין – כאשר הוא מברך אותם פעם אחר פעם.

בסוף הפרשה מתוארת הנפילה של בני ישראל עם בנות מואב, ומעשה הגבורה של פנחס (כאשר בפרשת מטות נגלה שזה קרה בעצת בלעם בן בעור).

חז"ל אומרים שבלעם הוא לבן הארמי. שתי הדמויות הללו בתורה מזכירות מאד זו את זו: על שתיהן מאד קשה לבוא בטענות, ואפילו להיפך – לפעמים נראה שהטענות שלהם על אחרים – מוצדקות.

אצל לבן – לכאורה יעקב הוא הלא בסדר. אין זכר מפורש להתנהגות לא ראויה של לבן (מלבן נתינת לאה לפני רחל). רק בטענות יעקב בסוף פרשת ויצא מוזכר כמה הוא סובל ממעשיו של לבן – זה לא נזכר בפשט הפסוקים שמתארים את הסיפור. כן מתואר שיעקב בורח בלי רשות, ובסופו של דבר גם לבן צודק בטענתו שגנבו לו את התרפים.

אצל בלעם זה אולי יותר בולט: בלעם מקפיד כל הזמן לומר שהוא עושה רק מה שה' אומר. יתרה מזאת – אחרי שה' אומר לו ללכת עם האנשים – הוא כועס שהוא הולך איתם. מדוע? הרי אמרת לי ללכת! (ובלעם ממשיך ב'צדקותו' – "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי"). אין נאמן כמוהו לה', לכאורה.. . אם כן – בפרשה שלנו – קשה למצוא טענה על בלעם.

(הקשר בין הפרשות מזכיר את הסיפור על חסיד פשוט שהחזיק בביתו מלמד 'מתנגד'. המלמד ראה שהחסיד הולך לרבי שלו, ותהה באוזניו: גם אני יכול לומר לך דברי תורה – ואולי אפילו מוצלחים יותר מאצל הרבי, אז למה את הולך אליו? החסיד לא התבלבל וענה: 'יעקב אומר – 'תנה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה', ורש"י מעיר במקום שצורת הדיבור הזו לא פשוטה וצריך להבין למה יעקב מדבר בצורה בוטה כזו; ואילו על בלעם שאומר שהוא קשוב למוצא פי ה' – רש"י מפרש כל הזמן איך באמת הוא רשע וחנף. מכאן', סיים החסיד את דבריו ל'מתנגד', 'אתה רואה שהעיקר לא מה אומרים, אלא מי אומר'...).

התופעה הזו, של דמויות שמעשיהם רעים אבל קשה להוכיח את זה, היא תופעה מאד מוכרת לנו. בויכוח הציבורי הישראלי היום – למשל – דומה לא פעם שקשה להתבטא מול אנשים שנשמעים כל כך טובים ומכילים. יש כאלה שרוצים 'שלום', אהבה בין כל בני האדם, שויון לכולם – והנה באים היהודים הקשורים לתורה ומציגים הבדלים, קשיים, הבדלים, חילוקים בין יהודי לבין גוי, בין איש לבין אשה, בין בן משפחה לזר.. .

על הפסוק "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב" מסבירים בפנימיות התורה שבתור אור מקיף – שעוטף את המציאות – מתאים האור הלבן (שהוא כנגד הטלית, שעוטפת אותנו). אבל בתור אור פנימי, בתור התקשרות מעשית וממשית – צריך להכריע ולחלק, להילחם בטשטוש ובלבן הבולל והמבלבל (שזהו קשר התפילין).

סוף הפרשה מעיד למה גורם ריבוי הלובן. הנפילה בפגם ברית והרס המשפחה נובעת מחוסר היכולת לעמוד בתקיפות על ההבדל והריחוק שצריך לשמור עליהם כדי לקיים חברה מתוקנת.

ואוסיף בהקשר אקטואלי: בימים אלה הציבור החרדי נמצא במתקפה חסרת תקדים (שמזכירה מאד את המצב שבו היה ציבור המתיישבים בתקופת ההתנתקות). הציבור היקר הזה מתקשה לבטא את עצמו לפעמים, ונוצרה תחושה של מלחמת בני האור – בני לבן – בבני החושך. דומני שהסברא שהזכרתי לעיל – על החשש מריבוי לובן שמטשטש תחתיו סכנות רוחניות קשות – צריכה ללוות אותנו, ואנחנו צריכים להיזהר מאוירת 'לבן'. ודי לחכימא.