בשלח – בדרך בין עבדות לעצמאות

קרועים בין חירות לשעבוד. הים נקרע – בני ישראל יוצאים לדרך, אבל השעבוד עוד נושף בערפם. מרדף של פרעה ומצרים אחרי ישראל מביא לתלונות וחרטה על היציאה – אבל מסתיים בנס מהדהד ועונש ראוי למצרים, ובשירת הים.

קשיי העצמאות – זהו, יוצאים לדרך, אין משעבד – אבל צריך לדאוג לעצמנו. משה ממתיק מים מרים (או: את מרירות הקושי לחיות באופן עצמאי...), אבל צריך לדאוג גם לאוכל.. .

לחם מן השמים – בני ישראל מקבלים אוכל פלאי, שמגיע יום יום מן השמים, ודוקא לאותו יום. יחד עם קשיי הסתגלות לתלות היומיומית וההקפדה שלא להותיר ולא לחשוב על היום הבא – מתגלה גם מעלת ישראל שקדושת השבת מגיעה אליהם באופן טבעי והם מתנהגים בהתאם (חוץ משוליים שגם בשבת לא מצליחים להשתחרר מהדאגה לאוכל).

הבאר – אחרי תלונות נוספות ואוירה עכורה – כורה משה באר ניסית במטהו, שנותנת מים לישראל בכל שנות הנדודים במדבר.

עמלק – מלחמת הבכורה – והנה – מגיע גם אויב מבחוץ שמזנב באנשים שלומדים להיות עם. העם מתלכד למלחמה שמשלבת מלחמה נמרצת של יהושע עם תפילה וקשר לקב"ה על ידי משה. עמלק – שמקרר את ההתחלות הטובות ומנסה לכבות אותן – נזכר לדיראון עולם!

בפרשתנו נוכח מאד המתח והקושי של חיים עצמאיים: עבד אינו צריך לדאוג לעצמו לאוכל, הוא יושב "על סיר הבשר" ואוכל "לחם לשובע". בן חורין צריך לדאוג לעצמו. זה משתלם?

בחסידות מדובר על שלשה שלבי גדילה: עיבור, יניקה, ומוחין. בעיבור – התינוק חווה את עצמו כחלק מאמא שלו, וזהו. הוא לא צריך לאכול, הוא יושב על סיר הבשר.. . ביניקה – יש כבר אישיות עצמאית, אבל היא עדיין תלויה מאד באם: האם מעבדת עבור התינוק את האוכל ומניקה אותו. במוחין – הילד גדל להיות אישיות עצמאית, שדואגת לעצמה (כמובן ששלבים אלה קיימים בנפש בעוד רבדים, כמו למשל: ילדות, נערות, בגרות).

הפרשה שלנו מתארת מעבר מעיבור ליניקה: בני ישראל עדיין לא הגיעו לארץ ישראל, בה הם כבר מנהלים חיים עצמאיים. בשלב הזה הקב"ה עדיין מנהל אותם כאם את עולליה, והוא גם נותן להם מזון מעובד ומיוחד – בדומה לחלב אם.

הקושי של בני ישראל לקבל את המן קשור לקושי להיות בשלב היניקה – לדעת ולהכיר בזה שאנחנו תלויים. נצייר לנו אדם שאוכל ליד שולחן, אבל השולחן אינו עומד על רגליים אלא מוחזק על ידי שני אנשים משני הצדדים. האם האוכל יאכל באותה נינוחות? מן הסתם הוא יתקשה להיות נינוח, כי על הדומם אנחנו סומכים הרבה יותר מאשר על בעל בחירה שעלול לעזוב פתאום את השולחן.. . גם בני ישראל בפרשה מתקשים להשלים עם התלות בקב"ה, והם רוצים להרגיש יציבים ובטוחים. לכן הם משאירים מן המן (מי אמר שגם מחר יהיה?) או יוצאים לחפש בשבת (מה, נגמר? אולי יותר לא יהיה מן?).

שלב היניקה מלמד כל אחד מאיתנו כמה הוא תלוי, וכמה לא אני בראתי את עצמי. רק אחרי מעבר טוב של שלב כזה – אפשר לגדול ולהיות בעל מוחין, מבוגר ועצמאי, שמכיר בקשרים שלו עם הסובבים אותו, ובפרט בתלות שלא נפסקת בה' יתברך.