עקידת יצחק – מאז ולתמיד

פרשה בכותרות

מלאכים ובשורות באוהל אברהם - ה' נגלה לאברהם לאחר ברית המילה. אברהם רץ להכניס שלושה אורחים-מלאכים, שמבשרים לו ולשרה כי בשנה הבאה ייוולד להם בן.

אברהם מנסה להציל - ה' משתף את אברהם בהחלטה להחריב את סדום, ואברהם עומד בתפילה ובמשא ומתן הירואי מול ה' בניסיון להציל את הערים בזכות צדיקים שאולי יש בהן.

מהפכת הרשעה - המלאכים מגיעים לסדום, מצילים את לוט ומשפחתו רגע לפני הפיכת הערים. אשת לוט מביטה לאחור ונהפכת לנציב מלח, ולוט ובנותיו נמלטים למערה.

אברהם ושרה בגרר - אברהם יורד דרומה לגרר, ושוב מציג את שרה כאחותו. אבימלך מלך פלשתים לוקח אותה, אך מוזהר בחלום על ידי ה' ומחזיר אותה לאברהם בלוויית מתנות.

צחוק של שמחה: פקידת שרה ולידת יצחק - ההבטחה מתקיימת – שרה יולדת את יצחק לעת זקנה. אברהם מל אותו בן שמונת ימים, ושרה מצהירה "צחוק עשה לי אלוקים".

גירוש בן האמה - שרה רואה את ישמעאל מצחק ודורשת לגרשו. ה' מורה לאברהם לשמוע בקול שרה; הגר וישמעאל תועים במדבר, ניצלים בנס בזכות באר מים, ומקבלים הבטחה לעם גדול.

בריתות עם יושבי הארץ - אבימלך מכיר בגדולתו של אברהם ודורש לכרות עמו ברית. הם פותרים את סכסוך בארות המים ונשבעים זה לזה בבאר שבע.

עקידת יצחק: מסירות הנפש הישראלית - ה' מצווה על אברהם להעלות את בנו יצחק לעולה על הר המוריה. אברהם מציית במסירות נפש מלאה, וברגע האחרון המלאך עוצר בעדו ומבטיח לו ברכת נצח.

סיפר לי יהודי חשוב שעוסק בייעוץ בענייני נפש על מישהו שפנה אליו בעקבות אירועי שמחת תורה. הפונה היה באחד היישובים שהותקפו, והגן על משפחתו ועל חבריו במסירות נפש ביום הקשה הזה. הוא זכה להינצל, אבל שיתף את היועץ בקושי שלו להשתחרר ממוראות היום הנורא.

היועץ הסביר לו נקודה חשובה ומעניינת, וכך אמר לו: "הסיבה שאתה נמשך לחשוב על היום הזה היא שבאמת הנפש שלך נמשכת למקום הזה, למסירות הנפש והגבורה שהתגלתה ביום הזה. לא בכדי אתה לא מצליח להשתחרר – כי אתה לא רוצה להשתחרר. אתה רוצה לשחזר ולשהות במקום החשוב הזה, שבו התגלתה היחידה שבנפש שלך, וזכית למסור את הנפש בקדושה. בגלל שהיו דברים נוראים ביום הזה – אתה מנסה שלא לחזור אליו, אבל בגלל מסירות הנפש שהייתה בו – אתה כן רוצה לחזור אליו. מה שאתה צריך לעשות הוא לשים לב לנקודה הזו, ולהפריד בין שני הדברים: היו דברים נוראים שאנחנו לא רוצים לזכור ומהם צריך להשתחרר, אבל היה מקום חשוב ויקר של מסירות נפש שאותו רוצים לשמר ובו רוצים להיזכר".

הסיפור הזה קשור עד מאוד לפרשתנו, שבה אנחנו מגיעים לעקידת יצחק. הפרשה כולה מובילה אותנו מלידתו של יצחק – ועד לרגע השיא של העקידה. חז"ל אומרים שאפרו של יצחק צבור ומונח על גבי המזבח, ואמירה זו מבטאת בדיוק את הסיפור שבו פתחנו. אמנם בפועל הקב"ה ציווה את אברהם שלא לשחוט את יצחק, אבל חז"ל מתארים את רצונו של אברהם בכל זאת לבטא מסירות נפש (וכך מסבירים את המילים "אל תעש לו מאומה", כדברי רש"י על הפסוק, שבזה הבהיר הקב"ה לאברהם שלא יפגע ביצחק בכלל).

התנועה הנפשית הזו של מסירות נפש מסורה בידינו מאז יצחק אבינו, ואנחנו נתונים בה ורוצים אותה בכל מאודנו. כל החיים שלנו, כל המעשים שלנו, כל ההצלחות שלנו – כולן מותנות בזה שהן עקודות וכפופות להיותנו מסורים לגמרי לה' יתברך.

החוש היהודי הזה הוא זה שמעלה אותנו אל מחוץ למציאות, ומאפשר לנו לרדת אליה באופן מתוקן וראוי. בספר בראשית השכינה יורדת עוד ועוד לתוך המציאות, וכדי לרדת למציאות בצורה נכונה – אנחנו מוכרחים לעבור במקום הזה של עקידת יצחק, ולזכור שכל המציאות אינה שווה לנו אם אפרנו לא צבור ומונח על גבי המזבח; ודווקא בגלל החוש הנפלא הזה – אנחנו יכולים להיכנס למציאות עם יותר תוקף וכוח, ולהביא אותה למקום טוב וראוי.

שנזכה להמשיך לצעוד בדרכם של האבות הקדושים, ולהוריד את השכינה לתוך המציאות תוך שאנו עולים לקראתה ומתקנים עולם במלכותו יתברך!