פרשה בכותרות: יתרו

רפורמה במערכת המשפט  -יתרו, חותן משה, מגיע למחנה ישראל ומציע רפורמה במערכת המשפט: האצלת סמכויות ומינוי שרי אלפים ושרי מאות כדי להקל על העומס המוטל על משה.

כדי להגיע אל הקודש צריך להתכונן - עם ישראל מגיע להר סיני ועובר שלושה ימי הכנה והתקדשות ("שלושת ימי ההגבלה"), לקראת המעמד ההיסטורי של קבלת התורה.

עשרת הדברות - בשיא של קולות וברקים, הקב"ה מתגלה על הר סיני ונותן לעם ישראל את עשרת הדברות – הבסיס המוסרי והאמוני של העם היהודי והעולם כולו.

מזבח מהאדמה - הפרשה מסתיימת בציווי על בניית המזבח, הדורש כניסה של צניעות וכבוד (בניית כבש ולא מדרגות), כחלק מהעבודה הרוחנית.

אלוקות אינה חיצונית 

קבלת התורה נתפסת אצלנו לעיתים כרשימת "עשה ואל תעשה", אוסף של חוקים שנועדו להגביל אותנו או לעצב חברה מתוקנת. אבל בראייה עמוקה יותר עשרת הדברות אינן רק ציוויים חיצוניים, אלא הגדרות קיומיות לזהות שלנו.

הדיבר הראשון, "אנוכי ה' אלוקיך", הוא קודם כל ההכרה בכך שיש כיוון ומשמעות לחיים, ושהמשמעות הזו נמצאת בתוכנו ("באני שלי נמצא האלוקים"). מכאן נגזר הדיבר השני – "לא יהיה לך אלוהים אחרים". בעולם המודרני, עבודה זרה היא לאו דווקא השתחוויה לפסלים, אלא הנטייה האנושית לחפש את האושר והמשמעות במקומות זרים. זוהי תחושת ה"פזילה" התמידית החוצה – אל תרבויות אחרות, אל הכסף, אל הרייטינג, או המחשבה שהחיים האמיתיים נמצאים אצל השכן.

עיקרון זה שזור לאורך כל הדברות. "כבד את אביך ואת אימך" אינו רק נימוס משפחתי, אלא חיבור לשורשים ולצינור שהביא אותנו לעולם – ההבנה שאני חלק משרשרת ולא אטום בודד. בדומה לכך, האיסורים על רציחה, ניאוף וגניבה נובעים כולם מההכרה בגבולות ה"אני": לא לקחת חיים, זמן או רכוש של מישהו אחר, כי מה ששלי – שלי, ומה שאינו שלי – לא יביא לי אושר.

הפרשה מסתיימת בדיבר "לא תחמוד", שהוא השורה התחתונה של קבלת התורה: אל תחפש חיים של אחרים. ההפטרה המלווה את הפרשה, חזון ישעיהו, מסכמת זאת בקריאה "מלא כל הארץ כבודו". הקדושה לא נמצאת רק בשמים או במקומות רחוקים; היא נמצאת כאן, במציאות שלנו, בבית שלנו, בזהות הלאומית שלנו. האלוקות במובן הזה אינה חיצונית לנו אלא אנחנו חלק ממנה והעבודה היא לחשוף את זה.