פרשה בכותרות: צו – מנחות ואיסור חמץ

פרשתנו מתחלקת לשני חלקים.

בחלק הראשון – התורה משלימה ומוסיפה על דיני הקרבנות שנלמדו בפרשה הקודמת:

תרומת הדשן – עבודה מיוחדת של הכנת המזבח להקטרה כל בוקר.

תורת המנחה – השלמת דיני המנחות ואיסור החמץ בהן.

קרבן הכהנים – הקרבן המיוחד לכהן הדיוט ביום העבודה הראשון שלו ולכהן גדול בכל יום.

חטאת – דיניה המיוחדים ושאיסור הבליעה בכלים.

אשם – יחד עם דיני האשם מופיעים דיני חלוקת הקרבנות בין הכהנים.

קרבן תודה ושלמים – כהשלמה לקרבן השלמים מופיעים דיניו המיוחדים של קרבן תודה. בגלל שהוא נאכל בכל העיר – מדגישה כאן התורה הן את האיסור לאכול קרבנות בטומאה, והן את האיסור לאכול חלב ודם. כמו כן – אנחנו לומדים על חלקם של הכהנים בקרבן השלמים – חזה ושוק.

בחלק השני של הפרשה המשכן מתחיל 'הרצה' של שבעת ימי המילואים:

משה קורא לאהרן ובניו, ומכנס את כל בני ישראל. הוא מבהיר שמינוי אהרן ובניו הוא ציווי אלקי, מלביש את הכהנים בבגדי הכהונה, ומושח בשמן המשחה את המשכן וכליו ואת אהרן ובניו.

לאחר מכן הוא מקריב את הקרבנות של ימי המילואים, ומורה לאהרן ובניו לאכול את חלקם בקרבנות ולהישאר במקדש בכל שבת ימי המילואים.

הפרשה נגמרת בסיום שבעת ימי המילואים, ובהתכוננות לקראת היום השמיני – היום הראשון בו המשכן עובד כסדרו.

חלק שני: פסח, מנחות וחמץ.

פרשתנו קשורה עם ההכנות של כולנו לפסח, כי בפרשה מודגש האיסור להחמיץ מנחות – "לא תאפה חמץ!". מן הצד השני בפרשה מופיע קרבן תודה, שבו יש עשר לחמי תודה שהם חמץ; וגם בפרשה הקודמת פגשנו את קרבן שתי הלחם שמוקרב בחג השבועות הוא חמץ – "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ". דרך הפסוקים הללו ננסה להעמיק קצת באיסור חמץ.

בחסידות מבואר שחמץ הוא תפיחה, בליטה, ישות – האדם 'מנופח' ומודע לעצמו ולקיומו, יש לו טעם.. . המצה – לעומת זאת – היא בלי מודעות עצמית – היא קיימת כמות שהיא, ואין שום דבר (שום טעם) שהיא זוקפת לעצמה, כביכול.

לפי זה ברור היטב מדוע אסור שמנחות תהיינה חמץ: כאשר אנחנו מקריבים קרבן לה' – אנחנו צריכים להיות מסורים לחלוטין, ולהוריד מעצמנו כל בליטה ותפיחה שתתן תחושה ש'מישהו' עומד כאן מול ה'.

ומדוע בקרבן תודה ובשתי הלחם יש חמץ (שאמנם לא עולה על המזבח, אבל מונף בעזרה)? המשותף לשני הקרבנות הללו הוא ההודאה על היש. בקרבן תודה האדם מודה על הצלתו ממוות, והוא מבטא שהקיום שלו יקר וחשוב וצריך לחגוג את הצלתו. בשבועות – שהוא השיא של התהליך שהתחיל בפסח (ועבר דרך ספירת העומר) – אנחנו כבר 'גדולים', שותפים לה', כעין 'שוים בשוים', ולכן אנחנו יכולים ללמוד ולחדש בתורה (ובהיבט החקלאי – אנחנו מודים לה' על היבול שעלה יפה ומבקשים את ברכתו לקצור ולהצליח, להתממש מתוך הצלחה).

במצבים כאלה – דרושה ישות מסויימת. טוב לנו שאדם מייקר את קיומו ומודה לה' עליו, ולא רק בטל לחלוטין ו'אדיש' לשאלה האם הוא קיים או לא. אחרי הביטול הגמור של פסח וההבנה שהכל מה' – ה' מצוה שניערך לקציר התבואה ולברכת פירות האילן בקיץ מתוך שמחה של קיום, מתוך רצון להיות ולהצליח. ובעצם – לכן חמץ מותר כל השנה, כי אמנם במקדש ובפסח – אנחנו עומדים מול ה' ככלים רקים לגמרי, אבל אחרי פסח אוכלים חמץ, נכנסים למציאות ומתממשים בה.

שתי הלחם וחלות החמץ בתודה מבטאים בתוך המקדש את החלק הטוב שבישות וברצון להתקיים ולהתממש, אותו חלק שבא לידי ביטוי מחוץ למקדש במהלך כל השנה חוץ מחג הפסח.