פרשת ראה: הקודש והחול בארץ ישראל

ברכה או קללה: הבחירה החופשית בידינו - משה מציב לפני העם את הבחירה בין הברכה (קיום המצוות) לקללה (עזיבתן), ומצווה לקיים את מעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל.

"המקום אשר יבחר ה'": ריכוז עבודת הקודש - חובה להשמיד את מקומות העבודה הזרה, ולרכז את הקרבת הקורבנות והפולחן אך ורק במקום אחד שה' יבחר.

הרחקה מהעבודה הזרה: מנביא שקר ועד עיר הנידחת - איסור מוחלט על עבודת אלילים, אזהרות חמורות מפני נביא שקר או "מסית ומדיח", והדינים הייחודיים של "עיר הנידחת".

"בנים אתם לה'": קדושת הגוף גם באבלות - האיסור "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה" — איסור על שריטת הבשר או מריטת שיער כאות אבל על מת, מתוך הנימוק שעם ישראל הם בנים לה'.

כשרות ומאכלות אסורים: המטבח היהודי - פירוט סימני הכשרות בבעלי חיים, איסור אכילת דם, והמקור לאיסור בישול גדי בחלב אמו.

כלכלת חסד: צדקה, מעשרות ושמיטת כספים - מצוות חברתיות רבות: הפרשת מעשר שני ומעשר עני לטובת החלשים, מחיקת חובות בשנה השביעית (והאזהרה שלא להימנע מהלוואה בגללה), ושחרור עבד עברי תוך מצוות "הענקה" בצאתו לחופשי.

קדושת הבכור: מתנת ראשית מן החי - חובה להקדיש לה' כל זכר בכור שנולד בבקר ובצאן, לאסור בו עבודה וגז, ולאוכלו לפני ה' בירושלים (אלא אם נפל בו מום).

שלושת הרגלים: עולים למקדש בשמחה - פירוט הלכות פסח, שבועות וסוכות, חובת העלייה לרגל למקדש והדגשת שמחת החג.

בתחילת הפרשה מופיע באריכות האיסור להקריב קרבנות שלא בבית המקדש. במדבר – כל בהמה שנאכלה הייתה חלק מקרבן שהוקרב לה'. בארץ, כאשר המקדש אינו סמוך ונגיש כמו המשכן במדבר, צריך להפריד: קרבנות – יש להקריב אך ורק בבית המקדש; בעוד שבהמות חולין – יכולות להיאכל בכל מקום, לא כקרבן.

הנושא מופיע בשני כיוונים: מן הצד האחד – בתחילת הפרשה – מודגש האיסור להקריב קרבנות בכל מקום. כשנכנסים לארץ – כך מדגישה התורה – יש מקום לחיים שאינם צמודים לגמרי למשכן, ולכן כאשר אוכלים בהמה במקום שאינו המקדש – אסור להקריב אותה כקרבן, וצריך להשאיר אותה כחולין. מן הצד השני – צריך שלא לזלזל בקרבנות, ולהפוך את כל החיים לחיי חול. זה מודגש הן באיסור אכילת דם, שאומר שלמרות שהדם אינו נזרק על המזבח – עדיין יש בו את יוקר החיים ואותו אסור לאכול; והן בהדגשת התורה שאת הקרבנות אסור לאכול כחולין, ואותם צריך להביא לבית המקדש.

אפשר לומר שהחלק הראשון מיוחד ל'חסידים', ואילו החלק השני מיועד ל'מתנגדים'. לחסידים צריך לומר שבארץ יש מדרג, ולא טוב שכל מקום וכל דבר יהיה בית מקדש. למתנגדים צריך לומר שגם כאשר יש מקומות שאינם בית מקדש – עדיין צריך לשמור על הקודש ולא להפוך הכל לחולין, ולשים לב לקרבנות שצריכים להגיע לבית המקדש, וכן להימנע מאכילת דם.

ובניסוח הנוגע לכל אחד, ובפרט לעיסוק ביישוב הארץ: מן הצד האחד – צריך להיזהר מלהפוך את כל החיים לקדושים באותה מידה. יש בנו מקום קדוש ומיוחד, ויש מעשים יומיומיים – שחשובים ככל שיהיו – הם לא בדרגה של 'בית המקדש', ואם נתייחס אליהם ככאלה – נאבד יכולת לחיות בצורה נכונה ובריאה. ומן הצד השני – צריך להיזהר מלהיסחף יותר מדי לעולם החולין, ולהגיע לזלזול גם בדברים קדושים והתייחסות אליהם כאל חולין גמורים.