בשורה חדשה

בחיק השמאל הקיצוני

נולדתי בתל אביב במשפחה חילונית. אבי בולגרי. מוצאו מגירונה בספרד ומכאן שם משפחתי. הוא צאצא של הרמב"ן, ואמי תימניה. סבי התימני היה פעיל באצ"ל ובבית"ר. גרנו בתחילה בכרם התימנים בתל אביב. אחר כך עברנו לגן העיר והתערינו בצפון תל אביב השמאלנית. כמעט כל המסורת שלנו התנדפה בניסיון להידמות לאשכנזים. חגגנו את ליל הסדר עם מצות ועם פיתות שהשגנו אצל הערבים ביפו. הדלקנו אמנם נר חנוכה, אבל זה היה אור קלוש ביותר.

השקפתנו הפוליטית הייתה קיצונית - מר"ץ ואפילו שמאלה מזה. השמאלניות בביתנו הגיעה לכך, שבבחירות הראשונות שבהן הצבעתי, חשתי שמר"ץ זה לא מספיק שמאלני עבורי והחלטתי להצביע לבל"ד, מפלגתו של עזמי בשארה. חשבתי שאמנם מר"ץ הם שמאלנים כדבעי, אבל הם חושבים על טובת היהודים בלבד. הם רוצים לתת הכל לערבים, לא בגלל שהם אוהבים אותם באמת, אלא מפני שהם רואים בכך את הדרך הנכונה ליהודים. הרגשתי שזה לא לשם שמיים...

למרות שאבי היה מאוד שמאלני, הוא ניסה למנוע אותי מכך באומרו:"אל תחצה את הקווים! אנחנו יהודים. אל תאבד את עצמך לדעת".

שמעתי לו והצבעתי מר"ץ כמו ילד טוב תל אביב.

בצעירותי אני וחבריי נהגנו להתנכל בקביעות לחסיד חב"ד שהקים דוכן בכיכר דיזינגוף. הכפייה הדתית שלו עצבנה אותנו. עשינו לו פעולות הסחה. אחד בא מקדימה ומשך את תשומת לבו של החבדניק ואילו השני בא מאחור והפך את הדוכן על כל תכולתו וכולנו נמלטנו.

פעם אחת משום מה לא ברחתי. נשארתי סמוך לחבדניק לראות איך הוא מגיב. בתחילה חשבתי שהוא יתנפל עלי ויכסח אותי (בצדק...), אבל הוא הסתכל עלי, ולמרות שידע היטב שאני מהחבר'ה, לא הוציא הגה מפיו. הוא אסף כל מה שנפל - קופת צדקה, דפי הפצה, נרות שבת והתפילין - והעמיד את הדוכן מחדש. לא היה אצלו כעס.

זה הרשים אותי וזרע אצלי משהו. בכל אופן מאז לא השתתפתי בהפיכת הדוכן.

הפעם הבאה שבה נתקלתי בפן היפה של היהדות הייתה בשירותי בצבא בחיל שריון. היו אצלנו ביינישים - בני ישיבות המשרתים בצבא. החיילים קצת לגלגו עליהם, אבל תמיד כשגמרנו מסע או סיימנו תרגיל מפרך של שלושה ימים עם הטנקים, כאשר כולם רצו רק להתקלח ולישון, פתאום נזכרו המפקדים שצריך לסדר משהו והיו זקוקים לשני מתנדבים. תמיד היו אלה הביינישים.

כמקובל בצבא הייתה אווירה של ניבולי פה. ואילו הם ישבו בצד, שוחחו ביניהם, או למדו תורה ולא השתלבו באווירה הזאת.

גם זה עשה לי משהו.

מעבר לימין ולאמונה

בסיום הצבא הלכתי לאוניברסיטת בן גוריון ללמוד פיזיותרפיה. שם הכרתי את חגית שהגיעה מאלון שבות. רציתי להיות בקשר עמה, אבל אמרו לי שהיא דתיה ואין לי סיכוי להתחבר אליה. יש לה את הגבולות שלה. ניסיתי שוב ושוב לקבוע איתה פגישה, עד שלבסוף היא הסכימה.

נפגשנו בפעם הראשונה בליל פורים לאחר שהיא שמעה קריאת מגילה. באותה פגישה החלטנו להתחתן! היא אמרה לי: "אבל שיהיה לך ברור. אנחנו שומרים על איסור נגיעה עד החתונה".

קבענו להתחתן בט"ו באב. סיכמנו שהיא תשמור כשרות ושבת ושאר הלכות לפי הבנתה, ואילו אני אהיה חופשי לעשות כרצוני.

התחתנו, התגוררנו בבאר שבע, והמשכנו ללמוד באוניברסיטה.

לאחר החתונה הגעתי לבית חב"ד בבאר שבע כדי לרכוש תפילין. המוכר מכר לי תפילין עם פרוספקט. לא מצאתי זמן להניחן בימי החול, אז הנחתי אותן בשבת...

יום אחד סיפרתי את זה למישהו באוניברסיטה והוא הזדעק:"אתה לא יודע שבשבת לא מניחים תפילין?!"

עברתי כמובן להניח תפילין בימי חול.

ביקרנו בשבתות אצל הורי אשתי באלון שבות. נכנסתי לבית הכנסת לתפילות, וכל זרעי היהדות שצברתי בנפש עד כה החלו לנבוט. התחלתי לשמוע רשת מורשת ברדיו, והאזנתי לשיעוריו של הרב מוטי אלון. הייתה לו עוצמה שהוכיחה לי שהתורה אינה אוסף יבש ומשעמם של חוקים עתיקים. פתאום ראיתי עומק והדרכה בחיים, לא סתם "תניח תפילין ואל תדליק אש בשבת!", אלא חשיבה עמוקה על החיים.

התחזקתי במסגרת הדתית לאומית. רציתי להישאר שמאלני והתחברתי ל"מימד" בראשות הרב יהודה עמיטל, שהייתה במפלגת "העבודה" והתוודעתי לחתנו שלמה בירן.

למדתי תורה לבדי, וככל שלמדתי יותר, כך השקפתי נעה ימינה עד שנהייתי מרכזניק קלאסי.

קיבלתי את הרב אליעזר מלמד מהר ברכה כמורי ורבי והתחלתי לשאול אותו שאלות. דברתי איתו בטלפון ולעתים נפגשתי עמו וגם התכתבנו בדואר, לפני עידן הדוא"ל.

בין השאר שאלתי אותו אם להמשיך ללמוד לבדי ולעבוד או ללכת לישיבה. הוא שאל מה אני לומד לבד. עניתי לו: "גמרא, משנה ברורה, הלכות, קיצורי ספרים ועוד". הוא ענה שאם כך, בגלל שאני בעל משפחה ואשתי בהריונה השני ואני באמצע לימודי האדקמאים, שאמשיך ללמוד תורה לבדי וכן אמשיך ללמוד מקצוע ולעבוד.

בהדרגה הפכתי ליותר ויותר ימני, והגעתי לישיבת "הרעיון היהודי". הגעתי לקריאת המגילה בישיבה במשך כמה שנים. התחלתי להסתובב בגבעות ולהתחבר עם אנשי הימין המובהקים. הייתי בלווייתו הבלתי נשכחת של נתי עוזרי הי"ד, בה צעדנו מגבעה 26 עד לבית העלמין בחברון.

באותה תקופה סיימנו את הלימודים ועברנו לישוב נוקדים. הייתי מתנחל עם כיפה סרוגה גדולה ופאות ארוכות. היו לנו אז שלושה ילדים.

פעם השתתפתי כמדי שנה ביום ירושלים ב"מרכז הרב". הייתה חגיגה גדולה ונכחו רבנים גדולים - הרב שפירא ואחרים.

ואז נכנס ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט. הרב שדרש הפסיק לדבר וכולם קמו ושרו לכבוד ראש העיר. זה מאוד צרם לי. נכון, צריך לכבד את ראש העיר, אבל להפסיק שיעור של רב באמצע לכבוד אדם שאינו שומר תורה ומצוות נראה לי מוגזם לחלוטין.

להפסיד מראש

ואז הגיע הגירוש מגוש קטיף.

בכפר מימון התכנסו המונים להפגנת ענק. רבנים ואישי ציבור עברו עם רמקולים והכריזו שאסור להיאבק כנגד הצבא. הרגשתי שמשהו פגום בגישה הזאת ואיני מסוגל לסובלה.

החלטנו לחזק את המאבק על גוש קטיף ועברנו להתיישב בנצרים כדי להיאבק עם המתיישבים.

כאמור לא למדתי בישיבות. לא הבנתי את עניין ההשקפה הדתית לאומית על בוריה, את עניין הממלכתיות, שלפיה המדינה היא מעל לכל, בכל מקרה. היה לי ברור דבר אחד פשוט: הולכים להיאבק על ארץ ישראל.

הגענו לנצרים. קיבלו אותנו יפה ונתנו לנו קרוון. היה לי ברור שאנחנו לא יוצאים מפה.

בהדרגה נוכחתי שזה לא הלך הרוח המקומי. אנשים אמרו דיבורים בנוסח "ה' נתן וה' לקח", "המדינה שלחה אותנו והיא מוציאה אותנו והיא עוד תחזיר אותנו..."

הייתי בהלם. יומיים לפני מועד הגירוש התקשרה אלינו בת שירות לאומי מהישוב ואמרה:

"כמה מכולות אתם צריכים?"

"איזה מכולות?" תמהתי, "על מה את מדברת?"

"כמה מכולות אתם צריכים לחפצים שלכם בזמן הפינוי?..."

"איך את מדברת!?", נדהמתי, "חשבתי שהולכים להיאבק באמת. את רוצה להגיד לי שאנשים אומרים לך כמה מכולות הם צריכים?"

"בטח", אמרה, "כולם".

הייתי המום וניתקתי את השיחה. אמרתי לאשתי:

"בואי נארוז את הדברים ונצא מפה מיד!"

לא הייתי מוכן להשתתף במה שנראה לי כביזיון והזכיר לי תמונות של יהודים מהעבר הלא רחוק.

ארזנו הכל מיד, סידרנו את הילדים, עלינו על הרכב ונסענו לביתנו בנוקדים. השארתי את אשתי והילדים בישוב ונסעתי למקום שבו נראה לי שנאבקים באמת על הגוש - כפר דרום. אבל כידוע הגירוש יצא לפועל במלואו.

מחודש אב הייתי במבוכה עצומה. לא ידעתי איך להמשיך הלאה. החרדים לא משכו אותי. רציתי מישהו שיעשה לי סדר בבלגן. הייתי במצב רוח ירוד ביותר, התפללתי וקיימתי מצוות כמעט בלי חשק.

באותה עת עבדתי ברחוב הטורים בירושלים ליד מחנה יהודה. בחודש כסליו התקשר אלי חבר מנוקדים בשם אייל ואמר: "הערב יש התוועדות י"ט כסליו בירושלים בשמונה בערב עם הרב יצחק גינזבורג ב'אולמי דוד' ברחוב אהליאב, כמה דקות הליכה מהעבודה שלך".

הגעתי בשמונה בערב למקום ופגשתי את אייל. הייתה אווירה נחמדה והיו הרבה חבר'ה כמוני עם כיפה סרוגה ופאות. הייתה מוזיקה כלבבי.

"נו, איפה הרב שצריך להגיע?!", שאלתי.

"הוא מאחר קצת", ענה אייל.

רבע שעה חלף, חצי שעה, סבלנותי החלה לפקוע.

"תשמע", אמרתי, "אני אחרי יום עבודה. לא הייתי כל היום בבית. תן לי לחזור לאשתי ולילדים".

"לא כדאי לך. הרב יבוא עוד מעט", הבטיח.

"איך אני אדע כשיגיע?", שאלתי.

"אתה כבר תדע", הבטיח בחיוך.

בשעה תשע נכנס הרב יצחק והתיישב במקומו. לבי החסיר פעימה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

מיד צץ לי בראש דף ט"ו במסכת חגיגה, שהיה באותה עת הדף היומי: "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו". ויש קושיה ידועה על כך: איך אדם רגיל יודע איך נראה מלאך ה' צבאות?! והתשובה היא: כשהוא רואה הוא יודע...

אמנם לא למדתי בישיבה. הייתי 'בעל הבית', אבל למדתי הרבה ובאופן יסודי. הייתי משקיען ועברתי על כל הגמרא עם פירוש שוטנשטיין, 'שולחן ערוך' ועוד.

הרב החל לדבר. לא הבנתי הרבה ממה שאמר. הוא דיבר על שור הבר והלוויתן ועל "בשורה חדשה" ו"תורה חדשה מאתי תצא". המעט שהבנתי מאוד דיבר אלי. הוא ממש איפס כל מה שידעתי עד עכשיו. החזקתי מעצמי שאני מבין משהו, ובאותו רגע חשתי שאיני יודע כלום. כל הישות שלי נגמרה, אבל לא הייתי בעצבות, אלא דווקא בשמחה גדולה. מחד ראיתי שעוד לא התחלתי, ומאידך ראיתי לאן עוד אפשר להגיע. זו הייתה שפלות שהביאה אותי לשמחה.

עדיין לא קלטתי שהרב יצחק יעניק לי גם את ההשקפה שכה ייחלתי לה. המשך בשבוע הבא

˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜˜
סיפור זה הוא חלק מספר הולך ומתרקם בשם "אור חדש" שייצא בעזרת השם בהוצאת "גל עיני".
כל מי שמוכן לתרום להוצאת הספר סך אלף ש"ח או כפולותיו יזכה, כגודל תרומתו, להקדשה בספר, והעיקר – יזכה להיות שותף בספר המציג לראשונה את הרב יצחק גינזבורג שליט"א ומפעלו באור חדש ואמיתי. לתרומות צרו קשר: orchozer@gmail.