המבחן האסטרטגי של תושבי יו"ש - גמילה מהעסקת פועלים ערבים

הדיון על העסקת פועלים ערבים ביישובי יו"ש מתקיים כמעט מתחילת המלחמה, אחרי שההלם המיידי מהטבח שקע. לאחרונה הוא עולה שוב לכותרות, ואפילו בהתיישבות האידיאולוגית ישנם קולות הקוראים לחזור להעסיק פועלים ערבים. הם נובעים ממצב קשה, שאין חולק עליו - ההחלטה להמנע מהעסקת האויב פירושה בהכרח האטה משמעותית בקצב הבניה. זו דילמה כואבת, ללא פתרונות קסם. גם אם בעתיד נוכל להתייעל בכוח-אדם, טכנולוגיה וכו' ולהגיע לקצב בנייה דומה, מספר שנים ירדו לטמיון. חשוב לראות שהמחלוקת למעשה איננה אידיאולוגית, אלא אסטרטגית. בשורות הבאות אציג את המצב האסטרטגי כפי שאני תופס אותו, ואת הנתונים המספריים ההכרחיים להבנתו. בעקבות זאת אסביר מדוע העדפת בניה מהירה במחיר פרנסת אויבינו היא שגיאה קשה ואומללה.

היעד האידיאולוגי מוסכם על כלל הימין. הכל אוחזים בשאיפה להחיל במוקדם או במאוחר רבונות על יהודה ושומרון, לבה של ארץ ישראל. רבונות קשורה בבירור למספרי אוכלוסיה. אך כאן צריך להבחין בין שני דברים שנראים דומים מאד, אבל למעשה שונים לחלוטין: עתיד יהודה ושומרון לא יוכרע על ידי מספר היהודים, אלא על ידי אחוז היהודים. ולא רק אחוז היהודים ביו"ש, אלא אחוז היהודים משני צדי הקו הירוק. יש הטוענים כי העדר התיישבות מסיבית ביהודה ושומרון הוא הסיבה לכך שאין בהן רבונות, ומעמדה עדיין איננו איתן כנדרש. אך כאן מודגמת בבירור דווקא העובדה שהגורם המכריע הוא לא מספר היהודים, אלא השינוי שתגרום החלת רבונות באחוז היהודים בכל הארץ. ברמת הגולן, ששוחררה ימים ספורים אחרי יהודה ושומרון, ישראל כבר החילה רבונות וקבעה עובדות מול העולם - עובדות שכיום מקובלות אפילו על שליט סוריה החדש. והנה, ההתיישבות בגולן דלילה בהרבה ביחס להתיישבות ביו"ש. גם בהתאמה לשטח בקמ"ר, ההתיישבות ביו"ש גדולה פי כמעט ארבעה. מהו ההבדל ביניהן? בגולן חיים כשלושים אלף נכרים, לעומת יו"ש שבה האוכלוסיה הלא יהודית כוללת לפחות שני מיליונים. הרבונות הישראלית בגולן הוסיפה מספר זניח למדי של תושבים שאינם יהודים לאוכלוסית המדינה, בעוד שהחלת רבונות ביו"ש תצניח את אחוז היהודים במדינה לכששים אחוז, או אף פחות מכך. אם ביו"ש היו חיים רק שלושים אלף ערבים, איש מלבד נציגי השמאל הפוסט-ציוני לא היה מתנגד להחלת רבונות - ואפילו אם אוכלוסית היהודים ביו"ש היתה קטנה ב-95% ממספרה כיום.

קיים סוג אחר של טיעון על חשיבות הבניה ביו"ש: באמצעותה אפשר להכביד ככל האפשר על התכנות חלוקת השטח חלילה והקמת מדינה 'פלסטינית'. ראשית, נציין שלצורך כך חשובה הרבה יותר הפריסה של ההתיישבות היהודית בכל מרחבי יו"ש, ואת התפקיד הזה ממלאות החוות ביעילות גבוהה פי מאה מהיישובים. למותר להזכיר שהחוות משיגות את מטרתן בלי לספק אפילו שעת עבודה אחת לפועלים ערבים. אך באמת ישנה גם חשיבות למספר היהודים החיים בשטח, כי ככל שהמספר גדול יותר הוא מקטין את הסיכוי לפינויים. ובכל זאת, 'תכנית המאה' מכהונת טראמפ הראשונה הראתה איך אפשר לשרטט חלוקה של השטח אפילו בלי לפנות יישובים. מספר הבתים ביישובים הקיימים, שאותם יש הקוראים להגדיל גם במחיר העסקת ערבים, לא יעלה ולא יוריד מול תכנית כזו.

כעת נסתכל על הצד השני במשוואה - מספר הערבים. לתוצאה של העלאת אחוז היהודים בארץ ישראל כולה יביאו שתי פעולות חשבון שונות: אחת יכולה להיות חיבור בצד של יהודים (וכמובן, ההוספה צריכה להיות לסך הכולל, ולא על חשבון ארץ ישראל הקטנה), אך השניה היא חיסור ממספר הערבים. גם התומכים בהעסקת פועלים ערבים מודים שהיא מסייעת לאויב, אך מאמינים שהרווח עולה על הנזק. למרבה הצער הדברים הפוכים בדיוק. ההעסקה איננה סתם סוכריה לעידוד המורל הערבי השפוף, אלא צעד בעל השפעה ממשית מאוד על עתיד השטח. אחת הדרכים הודאיות והישימות ביותר לשינוי מספר הערבים בארץ ישראל היא להפסיק להחזיק אותם פה באמצעות עבודה. בשנות העליה והפיתוח של ראשית הציונות, ערביי כל המזרח התיכון נהנו מהפריחה הכלכלית. הם זרמו הנה מכל הארצות הסובבות לצורך תעסוקה. אך כפי שההגירה יכולה להתרחש פנימה, היא יכולה להתרחש גם בכיוון ההפוך.

מקרה מבחן הוא האינתיפאדה השניה, שהמיטה על ערביי יו"ש שלילה מאסיבית של היתרי עבודה. למס"פ  (הלמ"ס ה'פלסטינית') מפרסמת את שיעור האבטלה ביו"ש. נתוניה כוללים גם את העובדים בישראל באופן לא חוקי, ולכן הם אינפורמטיביים יותר מהנתונים שמפרסמת ישראל. בשנת 1999, האחרונה שקדמה במלואה לאינתיפאדה, האבטלה בקרב גברים (המפרנסים העיקריים) עמדה ביו"ש על 9.2%. היא זינקה עד ל-30.9% בשנת 2002. אין לנו נתונים ברורים על ההגירה החוצה מיו"ש, כי הנתונים של רשות האוכלוסין לכל שנה הם רק מספר הנכנסים פחות היוצאים. לפיכך, גידול במספר הלומדים בחו"ל יראה בטעות כמו הגירה שלילית. לעומת זאת, במפקדי למס"פ השונים אפשר לראות שינוי ברור במספר הצעירים, השכבה שמועדת להגר ושהגירתה היא בעלת ההשפעה הדמוגרפית המשמעותית ביותר. בין העשור שכולל את האינתיפאדה ובין העשור שלא כולל אינתיפאדה ישנו הבדל ברור. ממפקד 1997 למפקד 2007, מספר האנשים שהיו בני 10-40 ב-1997 (ובני 20-50 ב-2007) ירד בכ-84,000. מקרב הצעירים בעשור, אלו שהיו בני 10-40 בשנת 2007, ירדו רק כ-70,000 עד למפקד של 2017. צריך לזכור שהשכבה הצעירה בעשור גדולה בהרבה, כך שבאחוזים, יותר מ-9% מבני 10-40 עזבו בעשור של האינתיפאדה, ופחות מ-6% בעשור שאחריו. זאת, כאמור, אפילו לפי הלמס"פ, שכידוע חשודה מאוד על ניפוח האוכלוסין ופקידת מהגרים. כמובן, תקופת האינתיפאדה האינטנסיבית נמשכה רק כשלוש שנים. אם נניח שבשאר השנים ההגירה החוצה דמתה לזו שבעשור הבא, הרי שהשיעור הנוטשים השנתי עלה מכ-0.6% בשנה רגילה לכ-1.7% בשנה של אבטלה כבדה. נראה שהקושי והדאגה לעתיד הם שגרמו גם לילודה ביו"ש (שוב לפי מספרי הלמס"פ) להתקע לאורך שנות האינתיפאדה על כ-63,000 לידות בשנה. אחרי שהאינתיפאדה החלה לדעוך ב-2003, הלידות זינקו לכ-68,000 בשנה ומאז המשיכו לעלות.

וכעת לזמננו: בשנת 2022, האחרונה שקודמת במלואה למלחמה, שיעור האבטלה של גברים עמד ביו"ש על 10.6%. עד שנת 2024 הוא קפץ ל-31.7% - פי שלושה! הזינוק היה דומה לגידול באבטלה בימי האינתיפאדה, ואף מהיר ממנו. השוואה עם נתוני ההעסקה ב'ישראל וההתנחלויות' מראה שהקפיצה באבטלה זהה כמעט לחלוטין לנפילה באחוז המועסקים אצל ישראלים - כלומר זו במובהק הסיבה לאבטלה. גם השכר היומי הממוצע של מי שעוד מועסקים ירד, מכ-171 ש"ח לכ-143 ש"ח - נמוך מתקופת הקורונה. כל הידע שבידינו נותן יסוד להניח שגל הגירה גדול מתבשל. במילים אחרות, האנשים רואים ש'אין עתיד בפלסטין'.

ההחלטה של יהודים לא להשתמש עוד בעבודתם של אויבינו היא אחד התוצרים המבורכים של המלחמה הקשה. עוד מוקדם לדעת איך תתגלגל העסקה בעזה אחרי השלב הראשון, וכולנו תקווה שצעדי ישראל בשטח ומדיניות טראמפ יאפשרו בסוף את עקירת חמאס מהרצועה. אך הישג אחד גדול, שבכוחו של הציבור הימני-דתי להבטיח את שימורו יותר מכל הישג אחר, הוא הפסקת החזקת האויב כדייר בארץ. יש לזכור שההישג כלל אינו מובטח - גורמים בעלי עניין כלכלי דוחפים להחזיר את העובדים הערבים מיו"ש לישראל בשעת הכושר הראשונה. הצעד שיחזק את עמדתם יותר מכל יהיה החלטה של הציבור האידיאולוגי ביותר, בלב ההר, לשוב ולהעסיק את האויב.