בע"ה ז' שבט תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

כל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו

הרב שמואל אליהו בשיעורו השבועי לימד על הלכות מסירות נפש למען עם ישראל ולמען יחיד

  • הרב שמואל אליהו
  • כ"ב טבת תשפ"א - 16:54 06/01/2021
גודל: א א א

וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים

מסירות נפש למען עם ישראל

בפרשת השבוע אנו קוראים על המיילדות שמסכנות את חייהן ולא מקשיבות לצו של פרעה. משה רבנו מסכן גם הוא את חייו כמה וכמה פעמים כשהולך לדרוש מפרעה שישלח את בני ישראל, גם מאיים עליו וגם מביא עליו מכות. לעומת משה ולעומת המיילדות, מתייראים שבעים הזקנים ולא הולכים לפרעה לבקש שישלח את בני ישראל מארצו. הם חוששים לחייהם, ונענשו על כך שנפרע מהם במעמד הר סיני שלא עלו ההרה.

חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך

המצווה להציל נפש של אחד או של הרבה מישראל כתובה בתורה. וכל שכן רבים וכל שכן את כל כלל ישראל. כך כתוב בגמרא: "מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'" (סנהדרין עג ע"א).

על זה מקשה הגמרא "והא מהכא נפקא? – מהתם נפקא: אבדת גופו מניין? תלמוד לומר: 'והשבתו לו'! אי מהתם, הוה אמינא: הני מילי- בנפשיה, אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא. קא משמע לן". מקשה הגמרא: מפני מה נכתב הפסוק של "לא תעמוד על דם רעך"? הרי אפשר ללמוד את החובה להציל נפש חברו מחובת השבת אבידה. כשם שיש לאדם חובה להחזיר לחברו את שורו וחמורו שאבדו ממנו ולהזהיר אותו שלא יינזקו אם רואה נזק בא עליהם, כך יש לאדם חובה להשיב לו את גופו שהולך להיאבד ממנו או הולך להינזק.

מתרצת הגמרא שהפסוק נכתב ללמד שהחובה בהצלת נפשות היא גדולה יותר מזו שבהשבת אבידה. שמצוות השבת אבידה מחייבת אותו למנוע נזק ממוני מחברו, בין על ידי השבת האבידה ובין על ידי מניעת נזק אפשרי. אבל המשיב אבידה לא חייב לטרוח ולשכור אנשים לשם כך. לעומת זאת בהצלת נפשות חייב המציל להשתדל בכל דרך וגם לשכור אנשים לשם כך אם צריך. "חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך" (רש"י).

ששכר אחרים להצילו

כן נפסק להלכה שמביאה דוגמאות נוספות למצבים שבהם צריך להציל את נפש רעהו. "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו. או ששכר אחרים להצילו ולא הציל. או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו" (הלכות רוצח ושמירת נפש א יד. וכן הוא בשולחן ערוך, חושן משפט סימן תכו).

מצילין אותו בנפשו של הרודף

חובת הצלת חיים היא גדולה כל כך, עד שמותר לאדם להרוג את מי שרודף אחרי חברו להרגו או שרודף אחרי נערה לאנוס אותה. "וְאֵלּוּ הֵן שֶׁמַּצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן: הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אַחַר הַזָּכוּר, וְאַחַר הַנַּעֲרָה הַמְּאֹרָסָה. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אֵין מַצִּילִין אוֹתָן בְּנַפְשָׁן" (סנהדרין עג, א). על כן קובע הרמב"ם כי איסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאווים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו".

אפילו על מיעוטא דמיעוטא של פיקוח נפש

הר"ן (סנהדרין עג ע"ב) מקשה: לכאורה היה אפשר ללמוד את מצוות “לא תעמוד על דם רעך” שחייבים כל השתדלות מדין רודף, שכיוון שמצילים את הנרדף על ידי הריגת הרודף, כל שכן שחייבים להצילו גם בהוצאת ממון ובכל השתדלות אחרת.

מתרץ הר"ן וקובע כלל והלכה חדשה. יש לחלק בין רודף לבין הצלת נפשות רגילה. במרדף - הורגים את הרודף כדי להציל את הנרדף רק כשהדבר ברור כשמש, ואילו כשבאה לידינו מצווה של הצלת נפשות, אנחנו חייבים להציל אפילו אם הסכנה היא רק ספק.

הרה"ג וואזנר (שו”ת שבט-הלוי חלק א ס, וחלק ה יו”ד קעד) למד מכך שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" חלה גם בספק-ספיקא, ואפילו בספק רחוק "על מיעוטא דמיעוטא של פקוח נפש".

החיוב להתחסן

אפשר לגזור מכאן הלכה על החיוב להתחסן. החיסון כידוע, הוא לא רק כדי לשמור על האדם עצמו, החיוב הוא גם כדי לשמור על אחרים שלא יידבקו. שכל מי שחולה בקורונה עלול לגרום הדבקה לאחרים, ואפילו שיש לאדם ספק אם הקורונה מגיפה ואם החיסון מועיל, כיוון שבפועל כל המדינות המסודרות בעולם מדווחות על תמותת יתר, בוודאי שיש סכנה גדולה. וגם אם לא רוצה להתחסן מצד עצמו - ראוי שיתחסן כדי להציל את הציבור.  

כל ישראל ערבים זה בזה

כדי להבין כמה גדולה האחריות הקבוצתית, נזכור כי על פי ההלכה לא מנענעים בלולב בסוכות שחל בשבת ולא תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, למרות שנענוע בלולב ותקיעת שופר אינה מלאכה שאסורה. והטעם, כדי שלא יטעה אחד מישראל ויטלטל שופר או לולב בשבת.

הרי לנו שאנחנו מונעים מעצמנו מצוות כל כך חשובות כדי שלא יטעה מישהו אחד מישראל ויחלל שבת, ואנחנו לא אומרים שלא אכפת לנו מהטעות של מי שלא יודע. אלא אכפת ואכפת, כי כל ישראל ערבים זה בזה. גם בעניין החיסון צריך לזכור את הכלל הזה, ולא לומר אני את נפשי הצלתי.

חייב לתת את כל ממונו להציל אחרים

בגלל האחריות הגדולה ובגלל החשיבות הגדולה של הצלת חיים יש פוסקים שאומרים כי בשביל להציל חיים צריך אדם לבזבז את כל ממונו (ולא רק מעשר או חומש). ולומדים זאת מרש"י שאמר שאדם צריך לעשות כל השתדלות בשביל להציל חיים.

כך פסק הרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת-שלמה (תנינא פו, ד) שכתב "שמסתבר יותר שלאו זה הרבה יותר חמור, ושפיר חייב לבזבז כל ממונו”, וכן דעת הרב משה פיינשטיין בשו”ת אגרות-משה (יו”ד ח”ב סי’ קעד, ד). כך מובא גם בשו”ת שבט-הלוי (ח”ה יו”ד סי’ קעד) ביחס ליחיד שאין עמו ציבור.

יש אומרים עד חומש

בניגוד לדעות אלו סובר המהרש"ם (ה נד) שאדם לא חייב להוציא יותר מחומש להצלת חיים של אחרים "יש לומר כיון דעוני הוי כמיתה קצת" והוי כספק סכנה לא מחויב אדם להכניס עצמו בספק סכנה בשביל חבירו". כך מובא גם בשו"ת ציץ-אליעזר (חי”ח סי’ מ; חי”ט סי’ א) ובשו"ת דברי-יציב (חו”מ עט,ל), וכן דעת הרה"ג אלישיב (מובא בנשמת-אברהם חו”מ תכו,א, וראו דבריו שם בהרחבה).

 

להציל - אפילו כשיש סכנה

אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב

בכסף משנה על הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א, הי"ד) "כתב הגהות מיימון... בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל. וכך מביא הבית יוסף את דעת הירושלמי שגם בספק סכנה חייב להציל.

רבים מן המפרשים סברו שהכוונה לירושלמי (פ"ח תרומות), המביא את המעשה על ריש לקיש שמסר נפשו להציל את רב אימי. "רבי אימי איתצד בסיפסיפה. אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קטיל אנא מתקטיל אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא אזל ופייסון ויהבוניה ליה, אמר לון ואתון גבי סבון והוא מצלי עליכון אתון גבי ר' יוחנן אמר לון מה דהוה בלבכון איעבד ליה יתעבוד לון ימטא לההוא עמא, לא מטון אפיפסירוס עד דאזלון כולהון".

תרגום: רבי אמי ניצוד על ידי שודדים. שמע רבי יונתן ואמר: יכרך המת בסדינו. דהיינו תכינו לו תכריכים. הוא לא יצא חי מהשודדים הללו שהורגים את כל מי שנופל בידיהם. אמר ריש לקיש: עד שאני אהרוג אותם, אני עלול להיהרג. אלך ואציל אותו בכוח. הלך והצליח לדבר עמהם ולפייס אותם ולקחת את רבי אמי מידיהם. בתור תשורה על "נדיבותם", אמר להם ריש לקיש: בואו איתי ונקבל ברכה מהרב הגדול רבי יוחנן. שמעו כך השודדים הללו ושמחו. מה רע לקבל ברכה מרב כל כך צדיק?

התפלל עליהם רבי יוחנן ואמר להם: "כל מה שהיה בליבכם לעשות לו – ייעשה לכם. יבוא על הקבוצה שלכם". הם חשבו שהוא מתכוון על השחרור, ושמחו שמחה גדולה. אבל כוונתו של רבי יוחנן הייתה על השבי וכוונת ההרג לרבי אמי. וכך באמת קרה. לא הרחיקו השודדים עד מקום ושמו "אפיפרוס" ונהרגו כולם.

על פי זה פסק בשו"ת חוות יאיר (קמו) פסק שחייב להיכנס בספק סכנה להציל את חבריו. וכן כתב הגאון רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת "נשמת חיים" (בחלק הדרושים יא, א).

לא חייב לסכן את עצמו - אבל לא לדקדק יותר מדי

הסמ"ע מציין שהשו"ע לא כתבו במפורש שצריך להיכנס לספק סכנה, כי הלכה זאת לא הופיעה במפורש ברמב"ם וברי"ף וברא"ש. אמנם מלשונו של הסמ"ע לא ברור שהוא חולק על הירושלמי.

הפתחי תשובה הביא בשם אגודת אזוב שזו מחלוקת תלמודים. לדברי הבבלי יש חיוב להציל אבל אין חיוב להיכנס לספק סכנה, לדעת הירושלמי יש חיוב. עם זאת מביא הפתחי תשובה בסוף דבריו שהאדם לא ידקדק בדבר זה יותר מדי, שמי שמדקדק בזה סופו שמדקדקים איתו. "אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף לג גבי שלך קודם לכל אדם "שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך".

הצלת נפשות של ציבור

גם כשיש סכנה

כל הספק הזה לא קיים כשמדובר בהצלת ציבור. מהטעם הזה חיילים מסכנים את חייהם ואסתר המלכה סיכנה את עצמה. כך מובא בגמרא בירושלמי על חכמי ישראל שהלכו לדיוקטילנוס למרות שהיה ניכר שהוא רוצה להרוג אותם ולחפש עליהם עלילות להתעלל. המעשה היה עם אחד שהיה רועה חזירים בטבריה ושמו היה "דיקלוט חזירא". כל פעם שהתלמידים היו יוצאים מבית המדרש היו מתקלסים בו ומבזים אותו על הזוהמה שדבקה בו.

לימים הומלך אותו רועה חזירים על ידי הרומאים להיות מושל. הלך לבאנייס ושלח לחכמים: בואו אלי מיד במוצאי שבת. לשלוחו הוא אמר שייתן להם את ההזמנה רק בערב שבת בין השמשות כדי שיצטרכו לחלל שבת בעל כורחם. היו רבי יהודה נשיאה ורבי שמואל בר נחמן הולכים לטבול בערב שבת בחמי טבריה וקיבלו את ההזמנה לבוא למושל. לא ידעו מה לעשות עד שבא שד ושמו "אנטיגריס" מגחך ומרקד לפניהם. רצה רבי יהודה נשיאה לנזוף בו. אמר לו ר' שמואל בר נחמן: חכה. הוא בא לנסות אותנו. שאל אותם אנטיגריס: מה אתם עושים? ספרו לי! סיפרו לו את המעשה עם ההזמנה של רועה החזירים, המלך החדש. אמר להם: רחצו את עצמכם, אני אביא אתכם אליו מיד במוצאי שבת בלי שתצטרכו לחלל אותה. וכך היה.

במוצאי שבת אמרו המשרתים של המושל החדש שכבר החליף את שמו לדיקליטיאנוס: חכמי ישראל בחוץ. אמר להם שיתרחצו לפני שהם באים אלי. פה כידוע לכם הכול נקי ומצוחצח, שלא ילכלכו אותו היהודים הללו. שלח אותם למרחץ שהוסק לחום גבוה שבעה ימים ושבעה לילות. יצא אנטיגריס וקירר את המרחץ לפני חכמי ישראל, התרחצו ובאו לפני המלך החדש. אמר להם: בגלל שהבורא שלכם עושה לכם ניסים אתם סומכים עליו ומבזים את המלך לקרוא לו רועה חזירים. אמרו לו: "דיקלוט חזירא בזינן דיקליטיאנוס מלכא לא בזינן". את רועה החזירים בזינו. את המלך דיקליטיאנוס אנחנו לא מבזים. רוצים לומר לו: אתה איש אחר. אעפ"כ אמר להם: לעולם אל תבזו לא רומאי קטן ולא לוחם קטן. שמא כשיגדל יתנקם בכם.

אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם

עוד מספרת הגמרא על בתו של המלך שנמצאת הרוגה. ואמרו הנוכרים: היהודים הרגוה! וגזרו גזרה על ישראל ואמרו אם לא יימצא ההורג – נהרוג את כל תושבי לוד. עמדו פפוס ולויאנוס ואמרו: אנחנו הרגנו אותה. תהרגו רק אותנו. והרג המלך את אלו לבדם (רש"י תענית יח ע"ב) למרות שהם לא הרגו את בת המלך.

"אָמְרוּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ טוּרְיָּנוּס לַהֲרֹג אֶת לוּלְיָאנוּס, וְאֶת פַּפּוּס אָחִיו בְּלוּדְקַיָא, אָמַר לָהֶם, אִם מֵעַמּוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אַתֶּם, יָבֹא אֱלֹהֵיכֶם וְיַצִּילְכֶם מִיָּדִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִצִּיל לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמְרוּ לוֹ: 'חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה צַדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ, וּרְאוּיִּן לֵעָשׂוֹת לָהֶם נֵס, וּנְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה וְרָאוּי לֵעָשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ. וְאוֹתוֹ רָשָׁע הֶדְיוֹט הוּא וְאֵינוֹ רָאוּי לֵעָשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ, וַאֲנַחְנוּ נִתְחַיַּבְנוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם, (בגלל עבירות אחרות) וְאִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ - הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ בְּיַד הַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻּבִּים יֵשׁ, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת יֵשׁ, הַרְבֵּה נְמֵרִים יֵשׁ, שֶׁפּוֹגְעִין בָּנוּ, וְלֹא מְסָרָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדְךָ, אֶלָּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע דָּמֵינוּ מִיָּדְךָ'. אַף עַל פִּי כֵן הֲרָגָם מִיָּד. אָמְרוּ. לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁבָּאתָה דְּיֻפְּלִי מֵרוֹמִי וּפָצְעוּ אֶת מֹחוֹ בִגְזִירִין" (שלוחים מרומי הרגו את טריינוס).

עליהם נאמר "הרוגי לוד - אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן" (בבא בתרא י, ב). ומקשה שם הגמרא: אם הכוונה על רבי עקיבא וחבריו שהיו צדיקים ונהרגו על קידוש השם, בוודאי שזוכים לכך שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. אלא מדובר על אלה שלא היו כמו רבי עקיבא עם שמות של גויים. אף על פי כן זכו למדרגה גבוהה הזו בגלל שהצילו נפשות של עיר ואם בישראל.

חייך קודמים לחיי חברך – בחיי יחיד ולא ברבים

יש מקשים על כך מהגמרא שמלמדת כי "חייך קודמים לחיי חברך" ואין עליך חובה לתת לחברך לשתות מים שאינם מספיקים לך לחייך. כך מובא שם: "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך" (ב"מ סב ע"א).

כן לומדים מהסיפור על רבי טרפון שלא רצה להכניס לביתו חשודים ברצח (נידה סא ע"ב) "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו".

תרגום: אותם בני גליל שהיו חשודים ברצח ובאו להסתתר אצל רבי טרפון ואמר להם: מה אעשה? אם לא אסתיר אתכם – יראו אתכם. אם אסתיר אתכם – אעבור על דברי חכמים שאמרו כי אדם חשוד הוא לא בוודאי חייב, אבל צריך לחשוש אולי זו אמת שאתם רוצחים. אם כן – לכו והסתירו את עצמכם.

אמנם מהמעשה הזה של רבי טרפון אין ראיה למנוע הצלה של אחרים שמחפשם אצלך הגנה, כיוון שמדובר בחשודים ברצח. אבל מהמקרה הראשון משמע שאין חיוב על הצלת נפשות אם הוא מאבד את נפשו שלו. ואם רוצים ליישב את האמור בהלכה זו מול כל מה שהבאנו לעיל צריך לומר שמדובר רק על חיים של יחיד מול חיים של יחיד. שבזה חייך קודמים לחיי חברך. אבל אם מדובר בחיים של אדם אחד מול חיים של רבים – אין לו יכולת להיפטר מחובה זו.

מסירת נפש להצלת יחיד

מסרה נפש למניעת ביזיון

אמנם גם יחיד יכול להתאמץ בשביל יחיד אחר ויש בזה מעלה. כך אנו יודעים ש שיהודה זכה למלכות בגלל הערבות שערב את בנימין והסכים לשבת לעבד במצרים במקומו. בזכות זו נמחלה ההקפדה שהייתה ליוסף על האחים שמכרוהו. גם הסיפור של תמר, שעל מנת למנוע ביזיון מיהודה הסכימה להישרף באש, משמע שיכול אדם להציל את חברו אפילו מביזיון. וזכתה תמר ואחר כך יצא מהריון זה דוד המלך וגם מלך המשיח, שהם בניהם של פרץ וזרח התאומים שעמדו להישרף באותה מדורה.

מכאן הגמרא לומדת הלכה לדורות. "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה, אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא. ואמרי לה, אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן? מתמר" (סוטה י ע"ב).

מי שלא נותן יד להציל את חברו – בספק ארור

להבין את החשיבות של הצלת רבים נראה כי בשירת דבורה מתלוננת דבורה על השבטים שלא באו לעזרת השבטים האחרים במלחמה. "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן". לעומתם היא משבחת את אלה שנלחמו. "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה" (שופטים ה).

חכמינו אמרו שלא מדובר רק על תלונה בעניין משתמטים, אלא יש פה קללה וארור. "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה' לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". מי זה "מֵרוֹז" הזה שמקללים אותו כל כך בגלל שלא בא לעזור למלחמה של דבורה וברק?

רש"י מביא בשם הגמרא שתי דעות. או שזה אדם חשוב שלא בא לעזור. או שזה כוכב שלא בא לעזור. שהרי במלחמת יהושע, משמים עזרו להם השמש והירח שעמדו דום. במלחמה זו עזרו להם הכוכבים ששינו את מזג האוויר, או בדרך אחרת. הכוכב הזה לא עזר ולכן הוא מקולל.

הגמרא (מועד קטן טז ע"א) לומדת מכאן שמותר לבית דין לנדות כשצריך. "וּמְנָא לָן דִּמְשַׁמְּתִינָן?" מנין לנו שמותר לנדות מי שלא שומע לבית דין? "דִּכְתִיב: אוֹרוּ מֵרוֹז". ומותר גם להחרים אותו שלא יאכלו איתו. "דִּכְתִיב, אוֹרוּ אָרוֹר" ולא יעמדו בארבע אמות שלו. "דִּכְתִיב, יוֹשְׁבֶיהָ". ולא עוד אלא שמפרסמים ברבים את מעשיו כמו שעשתה דבורה. "דִּכְתִיב, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'". ומוסיפה הגמרא ואומרת כי המעשה הזה של "מרוז" היה כל כך חמור עד שהביאו ארבע מאות שופרות ונידו את מרוז למרות שמרוז היה איש חשוב - "גַּבְרָא רַבָּה".

מי שעוזר את ישראל, כעוזר את השכינה

ולמה מי שלא עוזר הוא כל כך חמור? כי מי שלא בא לעזרת ישראל הוא לא בא לעזרת ה'. כך אמר שם רש"י: "שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה". "כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'" איפה ואיך עוזרים לאלוקים? על ידי שעוזרים לגיבוריו. "לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים"!!

מקור דבריו במדרש תנחומא (ויחי פרק ה) בשם רבי שמעון בר יוחאי: "אמר רבי מאיר: כל המברך את ישראל - כאלו מברך את השכינה שנאמר 'כי מבורכיו'. 'כי מברכיהן' לא נאמר אלא 'כי מבורכיו'". אמר רשב"י: "כל העוזר את ישראל כאלו עוזר את השכינה שנאמר 'אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'' וכי צריך הוא לסיוע? אלא ללמדך שכל העוזר לישראל כאלו עוזר את השכינה". וכן גם במדרש (תנחומא בשלח פרק טז) "כי הנוגע בכם - נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך שכל הקם כנגד ישראל כאלו קם כנגד שכינה".

לעומת זאת יעל שעזרה לישראל נחשבת כמו האימהות הקדושות "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ". מביא רש"י בשם חז"ל ש"הנשים" שמהן תבורך יעל הן האימהות הקדושות "מַאן אִינוּן 'נָשִׁים בָּאֹהֶל'? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה" (נזיר כג ע"ב). "שרה שנאמר בה (בראשית יח ט): 'הנה באהל'; רבקה שנאמר בה (שם כד סז): 'ויביאה יצחק האהלה'; רחל ולאה שנאמר בהן (שם לא לג): 'ויצא מאהל לאה וגו''.

הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה

מהסיבה הזאת זה הקפיד משה רבנו על בני גד ובני ראובן, שהיה נראה בתחילה שהם לא רוצים להשתתף עם אחיהם בכיבוש הארץ "וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר פרק לב ו). הוא משווה אותם למרגלים שבגללם התעכבו במדבר ארבעים שנה. "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל: כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה". הוא אומר להם כי מי שלא עוזר – הוא גם מחליש את האחרים שעוזרים. לכן כל כך מקפידים על מי שבורח מקשרי המלחמה. שמקפחין את שוקיו (רמב"ם הלכות מלכים פרק ז ד).

מסירות נפש מביאה גאולה

כך מביא האר"י ז"ל: "ולסיבה זו הקץ מתארך וכמעט רוב הרעות והצרות הבאות על האדם באות לסיבה זו. אמנם עם כל זה יש קצת תיקון במה שנמסור נפשינו על קדוש השם בכל לב. כי על ידי כן, אפילו אין בנו שום מעשים טובים והרשענו עד להפליא, הנה על ידי מסירת נפשינו להריגה מתכפרים עונותינו כולם ויש בנו יכולת לעלות עד אימא עלאה" (שער הכוונות. כוונות קריאת שמע דרוש ו).

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 17 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד