בע"ה כ' חשון תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שוב למקום

יש קרבה יש נגינה יש עבודת ה' - חסר רק הבית, המקום בו ניתן להפתח באמת אחד לשני ולהזדהות עד הסוף. "הרחמן הוא יחזיר לנו את עבודת בית המקדש למקומה"

  • ישראל כ"ץ
  • י"ב אב תשע"ח - 10:50 24/07/2018
גודל: א א א
 (יחצנים)
(יחצנים)

בית, זה מה שחסר. חוץ ממנו יש הכל: יש נגינה, יש כיסופים, יש תפלה, יש תורה, ואפילו יש קרבנות. הרבה. יש כל כך הרבה, רק שאין מקום, ובלי מקום יש בלבול, יש עצבות, יש כעס, יש מחלוקות, יש שנאה.

השנה הרעיון נפל לי באחד הימים שבין פסח לשבועות, אחרי ספירת העומר. בנוסח שאחרי ספירת העומר אומרים: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה". פתאום הבנתי שאנחנו מכירים את עבודת בית המקדש, זה משהו בלתי נפרד מחיינו כיהודים – רק שהעבודה לא נמצאת במקומה.

לדוגמה – עבודת הקרבנות: כשאנשים רוצים להתקרב זה לזה הם עושים יחד את הדברים הפשוטים והקיומיים ביותר – אוכלים יחד, שותים יחד, וגם ישנים יחד. כשמתחברים בצרכים הפשוטים יש מרחב לגלות גם את הרצונות העמוקים שלנו.

זה בעצם מה שמתרחש בבית המקדש: כשאדם מביא קרבן הוא מכניס לתוך הקשר שלו עם הקב"ה את הדברים הפשוטים שהוא חי איתם וצורך אותם ואומר לקב"ה 'אני רוצה שהחיים שלי יהיו חלק מהקשר איתך'. הפעולה הזאת מעלה את כל החיים הגשמיים והופכת את העולם הבהמי שלנו לאלוקי. כשמקריבים קרבן על גבי המזבח, הקרבן נעשה שליח של מליארדי הבהמות בעולם ובכך הן נעשות קשורות יותר, מזוככות יותר. בזמן הקרבת הקרבן הלוים עומדים על דוכנם ושרים ניגוני נשמה שיוצרים את עצם הקשר עם הבורא. הקרבן הוא האמצעי ליצירת הקשר, הניגון הוא הקשר עצמו. "הפעם ילוה אישי אלי", הלוי מושך את הקב"ה אל האדם – "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר".

אותה עבודה שמקומה העיקרי הוא בבית המקדש מוצאת את מקומה כ"בחינה" בחיי היהודי: כל סעודת מצוה וסעודת שבת היא קרבן. האכילה אינה דבר שנוגד את העבודה הרוחנית אלא משלים ומשכלל אותה. גם עבודת הלוי מוצאת את מקומה בדברי תורה, נגונים ושירים לה' יתברך.

אם כן, מהו החוסר במצב הקיים? הרי אפשר לעבוד את עבודת הקרבנות כבר עכשיו! הענין הוא שהעבודה, כבר עכשיו, היא אמתית – אבל חלקית.

וביתר פירוט: כתוב בספרים שכל דבר רוחני מופיע בשלשה ממדים – עולמות, נשמות, אלוקות ("עולמות" כולל את כל היקום הפיזי; "נשמות" היינו הכח הרוחני שמחיה את העולם; "אלוקות" היינו הקב"ה עצמו, שלמעלה גם מהגדרה של "רוחניות"). לעניננו, הקרבת הקרבן בבית המקדש שייכת לממד העולמות; הקרבת הגשמיות ושימוש בה לצורך עבודת ה' שייכת לממד הנשמות (שכן אף שמשתמשים בגשמיות, ששייכת ל'עולמות', לא מקריבים את הקרבן בעצמו אלא משתמשים בשאר המאכלים והצרכים כמשל לקרבן האמתי, והיא בעיקר תהליך נפשי-נשמתי); כתוצאה מעבודת האדם למטה עולה אור אלוקי כלפי מעלה שמעורר בתגובה גילוי אלוקי מלמעלה (מה שנקרא בקבלה "מיין נוקבין" ו"מיין דכורין").

במצב הקיים יש לנו יכולת לתקן את הנפש הפרטית ולהמשיך אלוקות באופן נסתר במציאות, אך כדי להפוך את העולם למזוכך ומאיר יותר אנו מוכרחים לעבוד גם באופן השלישי – ממד העולמות, כפשוטו. כל עוד בית מקדש אינו בנוי "בחינת" הקרבן מתקיימת, אבל רק בשנים מבין שלשת הממדים (ובאופן מאד חלקי), וממילא העולם נראה רחוק ומנוכר לה' יתברך, ועבודתנו היא להחזיר ולהחיל את העבודה שקיימת כבר עכשיו – בתוך בית המקדש הגשמי בהר הבית בירושלים.

חז"ל אומרים שהקב"ה נשבע שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה. במקום אחר הם מלמדים שבית המקדש בנוי ומשוכלל כבר עכשיו, אבל באופן רוחני, ולעתיד לבוא הוא ירד ויתלבש בתוך המציאות הגשמית.

כשבית המקדש יבנה כפשוטו ממש – הקב"ה יכנס בירושלים של מעלה, וממילא נרגיש גם בנשמותינו כדבר מוחשי ממש איך "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', בתוך כל אחד ואחת מישראל".

 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


3 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 47 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד