לאורך העשורים האחרונים, ניצב בנימין נתניהו מול מבקריו בשמאל הישראלי, שטענו שרק במידה וישראל תפתור את הבעיה הפלסטינית ותחזור לקווי 67, תיפתח הדלת לשלום כולל עם העולם הערבי. יוזמת השלום הסעודית, אשר הושקה בשנת 2002, הציעה פתרון לפי פרמטרים דומים. נתניהו, לעומת זאת, טען שאפשר להגיע לשלום עם העולם הערבי גם ללא פתרון הסוגייה הפלסטינית, זאת במידה וישראל תתחזק מבחינה צבאית וכלכלית, כלומר "שלום מתוך עוצמה".
החתימה של איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו על הסכמי אברהם הוכיחה לכל הספקנים למיניהם שנתניהו צדק בהערכתו. בנוסף, על אף האסון הנורא ב-7 באוקטובר, ישראל, ככל הנראה, תסיים את מלחמת חרבות ברזל כאשר ידה על העליונה. המלחמה הביאה לקריסתו של הציר השיעי – משטר האייתולות עומד בפני קריסה, ובתן בריתו, משטר אסד, נעלם מהמפה. היחלשותו של חמאס וחורבנה של עזה הביאו להיחלשות הסוגייה הפלסטינית, מה שמעקר את היוזמה הסעודית הישנה מתוכן.
האמור לעיל מהווה הזדמנות גדולה עבור ישראל להרחיב את מעגל הנורמליזציה. שמותיהן של הרבה מדינות מוסלמיות נזרקות לאוויר, מאזרבייג'ן, דרך אינדונזיה ומלזיה, ועד מדינות ערביות כמו עומאן, כווית וסעודיה. בנוסף, עולים קולות הקוראים להסכם היסטורי בינינו לבין לבנון.
לאחר קום המדינה, מכיוון שלבנון לא נטלה חלק משמעותי במלחמות שנערכו בין מדינות ערב לישראל, ולא הייתה מצויה עמה בסכסוך גבולות, ההערכה בצמרת המדינה הייתה שברגע שהמדינות הערביות הגדולות, כגון מצרים וסוריה, תחתומנה על הסכמי שלום מול ישראל, לבנון תצטרף מייד אחריהן. מומחים טענו אז, כי "אין לדעת מי תהיה המדינה הערבית הראשונה שתחתום על הסכם עם ישראל, אבל ידוע מי תהיה השנייה."
ואולם, התבססותם של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון הביאה למלחמה ארוכה ומדממת, ומשם לתוך מלחמת אזרחים בין עדתית ארוכת שנים, ממנה יצא כמנצח הגדול החיזבאללה, ארגון טרור שיעי שפעל תחת חסות איראנית, אשר סתם את הגולל על כל ניסיון להתקרבות.
מלחמת חרבות ברזל הביאה למפנה אסטרטגי גדול בלבנון, במהלכו החיזבאללה הובס ע"י ישראל. הנהגתו הבכירה חוסלה, פעילי שטח מרכזיים חוסלו גם הם או ברחו, וצבא לבנון החל אוסף את הנשק הנותר לארגון בכל רחבי המדינה. בתוך לבנון עלו לשלטון גורמים מתונים, בראשם הנשיא ג'וזף עאון, אשר מתנגד לחיזבאללה ופועל לנשל את הארגון מכוחו.
אלא שבין הצדדים עדיין ניצבים מספר מכשולים בלתי עבירים. המערכת הפוליטית בלבנון עדיין שברירית מאז מלחמת האזרחים, והיא איננה מתאפיינת במנהיג חזק שיכול לקבל החלטות. ראש הממשלה החדש, נוואף סלאם, נחשב עוין לישראל, כינה אותה "מדינת אפרטהייד" והאשים אותה בפשעים נגד האנושות. בדעת הקהל הלבנונית, ישראל נתפסת כגורם עוין, וישנה התנגדות חוצת מחנות ועדות להסכם עם ישראל.
בנוסף, גם אם החיזבאללה נחלש משמעותית, הארגון עדיין מהווה כוח חמוש מרכזי בלבנון. גם לו היו נחתמים הסכמי נורמליזציה, ספק רב אם היה להם תוכן ממשי. לבנון איננה נסיכות נפט עשירה, אלא מדינה ענייה עם כלכלה מרוסקת. כל ישראלי שיגיע כתייר לשטח הלבנוני עלול ליפול קורבן למעשי טרור פלסטיניים, גורמים פרו-איראניים או כל מיליציה אחרת.
המסקנה היא שכל צעד מדיני כלפי לבנון יכול להיעשות רק לאחר הרחבתם וביסוסם של הסכמי אברהם. שחקנית המפתח בכל התקרבות עתידית בין ישראל ללבנון צריכה להיות סעודיה. אם וכאשר יהיו בין ישראל לסעודיה יחסים דיפלומטיים מלאים, יש לנסות ולקרב בין מדינות המפרץ ללבנון, תוך ניסיון להתנות השקעות כספיות בהתקרבות, גם אם הדרגתית, לישראל. התקרבות כזו צריכה לכלול מפגשים משותפים בדרגים מקצועיים בתחום הכלכלי ובתחום הביטחוני, ובמידה והצדדים יגיעו להסכמות שקטות בדבר שיתוף פעולה, ניתן יהיה לנהל בשלב מאוחר יותר משא ומתן לשלום מלא.
המודל המתאים ביותר להסכם כזה צריך להיות המודל המצרי-ירדני, הסכם בין ממשלות ולא בין עמים.
ראשית כל, הסכם כזה חייב לכלול את תיקון הגבול בין המדינות עד לנהר הליטאני, כאמור, עקב שייכות יהודית היסטורית לחבל ארץ זה, כמו גם הרחקת האוכלוסייה השיעית מצפון הארץ. הסכם כזה יכול לכלול פירוז של דרום לבנון ותיאום ביטחוני, כמו גם שיתוף פעולה כלכלי מוגבל בין המדינות בתחומים כגון גז טבעי וחקלאות.
ההסכם יכול לכלול גם סיוע צבאי אמריקאי, כמו גם הבטחת השקעות ממדינות המפרץ, על מנת להבטיח את יציבותה של לבנון. כך, בגרסה מרוככת יותר, תוכל ישראל להביא לחידוש הברית ההיסטורית מתקופת חירם ודוד.
