- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
עבור המצביע במחנה הלאומי, סדר העדיפויות ברור: בבסיס התפיסה הימנית עומדת המחויבות קודם כל לביטחון המדינה, לשלמות הארץ, ולשמירה על הזהות הלאומית-היהודית. לעיתים קרובות, ההגנה על הערכים הקיומיים הללו דורשת הקרבה, ואף גובה מחיר מסוים מהחוסן הכלכלי או מרווחתו המיידית של האזרח.
גם בעבור איש עם מודעות כלכלית מובהקת כמו הכלכלן אמציה סמקאי סדר העדיפויות הזה קיים: "אם תהיה התלבטות על מישהו שלא יקדם רפורמות כלכליות, אבל יקדם אותנו ביטחונית והתיישבותית... ברור שאני אעדיף את הנושא הביטחוני. כי בסוף, זה חיים ומוות. זה דברים בלתי הפיכים. כשאתה נותן שטחים היכולת שלך להחזיר אותם היא כמעט לא קיימת".
אבל מתוך סדר העדיפויות הברור הזה, נולדה טעות אופטית נפוצה בשיח הציבורי, לפיה "הימין הישראלי הוא למעשה שמאל כלכלי". אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר, וההנחה הזו רחוקה מלהיות נכונה. הטעות הזו אינה נובעת מהזדהות אידיאולוגית עמוקה של כלל הימין עם סוציאליזם, אלא מכך שהימין נאלץ, פעם אחר פעם, לדחוק את הכלכלה הליברלית לתחתית הרשימה כדי לנהל את המערכות הלאומיות הדחופות יותר.
אך הוויתור הזה גובה מחיר, וכאן בדיוק נכנס לתמונה המושג שולי הגיע העת להעתיק אותו גם אל המרחב הכלכלי: משילות ימנית כלכלית.
בשנים האחרונות התרגלנו - ובצדק - לזעוק על היעדר משילות במערכת המשפט, באובדן השליטה בנגב ובגליל, ובמגבלות שמטילה הפקידות על כוחות הביטחון. אולם, הצלע הכלכלית נותרה מחוץ לרדאר של רוב הציבור הלאומי והמסורתי.
מה שמפתיע הוא לגלות שמשילות כלכלית אינה מסתכמת רק במאבק, החשוב כשלעצמו, ביוקר המחיה. יישום של כלכלה ימנית חופשית הוא כלי אסטרטגי המשפיע ישירות על החוסן הלאומי, והכי חשוב - על מערכי הכוחות ועל היכולת של הממשלה לקבל החלטות ריבוניות מבלי להיות סחטה או משותקת על ידי מוקדי כוח לא-נבחרים.
ומעל לכל זה מרחפת שאלת עומק ערכית: האם הדחיפה לכלכלה חופשית, צמצום התערבות המדינה ופירוק מונופולים הם בסך הכל חיקוי של השמרנות הרפובליקנית האמריקאית, או שמא מדובר בעקרונות שנובעים ישירות מליבת תפיסת החירות היהודית, מהמסורת, ומהאחריות האישית הנטועה במקורותינו?
כדי להבין מדוע המחנה הלאומי מתקשה לאמץ משנה כלכלית ימנית סדורה, חייבים לחזור אחורה אל השורשים ההיסטוריים שעיצבו את הכלכלה הישראלית. הכלכלה המקומית שלנו נבנתה על יסודות סוציאליסטיים מובהקים, שאינם רק תוצר של אידיאולוגיה, אלא של מציאות חיים.
כפי שמסביר יונתן סורוצקין, הנטייה הישראלית לריכוזיות ולחיזוק קבוצות לחץ נשענת על ארבעה עמודי תווך עמוקים:
ההיסטוריה הגלותית: מבנה הקהילה היהודית בגולה שחייב התקבצות בקהילות קטנות ועזרה הדדית כצורך קיומי והישרדותי.
האתוס המכונן: המיתוס ההיסטורי הציוני לפיו מפא"י והקיבוצים הם אלו שבנו את המדינה.
עוצמת הוועדים: הכוח הפוליטי האדיר שצברו קבוצות לחץ שונות, דוגמת הסתדרות המורים וההסתדרות הכללית.
חולשת שומרי הסף: חולשה של התקשורת והמוסדות הדמוקרטיים, שנוטים שלא לאתגר מספיק חקיקה המגבילה תחרות.
הרקע הזה יצר מציאות פוליטית מרתקת בכנסת ישראל. בשמאל הפוליטי-מדיני, התמונה אחידה כמעט לחלוטין: השמאל המדיני בישראל הוא באופן מובהק גם שמאל כלכלי. אין שם כמעט קולות המאתגרים את התפיסה הסוציאל-דמוקרטית.
לעומת זאת, במחנה הימין, התמונה שונה לחלוטין. הימין הישראלי מציג "מציאות חצויה" - יש בו גם אנשי ימין כלכלי מובהקים המבקשים לקדם שוק חופשי, אך לצידם פועלים לא מעט אנשי שמאל כלכלי התומכים בהתערבות ממשלתית נרחבת. הפיצול הוא לאו דווקא חיסרון או חולשה, אלא משקף ויכוח בריא, חי ולגיטימי בתוך המחנה הלאומי. מעבר ליצרים שליטה שתמיד מלווים ויכוחים כאלה ביסוד זהו מתח מובנה בין הרצון לשמור על סולידריות ומסורת של דאגה לחלש, לבין השאיפה לקדם חירות, צמיחה ועוצמה לאומית דרך שוק חופשי.
אחת התופעות המרתקות ביותר בוויכוח הכלכלי בישראל היא האופן שבו השמאל הכלכלי - ובעיקר קבוצות הלחץ הגדולות - משתמשים בטרמינולוגיה לאומית וציונית כדי לשמר את כוחם. סורוצקין מתאר כיצד גופים ריכוזיים עוטים על עצמם "תחפושת" של ערכים לאומיים כדי להצדיק מציאות של שוק סגור.
כך למשל, קרטל החלב והחקלאות מצדיק את חסימת התחרות בטענה (הרומנטית לכשעצמה) שהחקלאים "שומרים על הגבולות". דוגמה סמלית נוספת היא ההסתדרות, שלפני מספר שנים עדכנה את סמלילה ושילבה בו במכוון את מגן הדוד הלאומי. גם ד"ר אמציה סמקאי מצביע על תופעה דומה, שבה מונחים כמו "ביטחון תזונתי" או "הגנה על תוצרת הארץ" מנוצלים כדי להצדיק חסימת ייבוא, מכסות מחמירות והגבלות על השוק - צעדים שבפועל דווקא פוגעים בחקלאות, מונעים ממנה להפוך לתעשיית ייצוא טכנולוגית, ומכבידים על כיסו של האזרח הישראלי.
ההסבר המרתק לכך מצוי במחקר הסוציולוגי והפסיכולוגי של קבלת החלטות. על פי "תיאוריית היסודות המוסריים", אנשים בעלי נטייה ימנית-שמרנית מונעים באופן עמוק מתוך יסוד מוסרי של "נאמנות לקבוצת הפנים" במילים פחות אקדמאיות - סולידיות לאומית. עבור הימני, סולידריות לאומית ודאגה לאחיו האזרחים קודמת לאידיאלים מופשטים של גלובליזציה או תחרות בינלאומית.
קבוצות הלחץ והמונופולים מזהים את הכפתור הפסיכולוגי הזה, ולוחצים עליו במיומנות. הם משתמשים בתפיסה השמרנית שיש לתמוך באזרחים התורמים למאמץ הלאומי – וממסגרים כל ניסיון לפתוח את השוק לתחרות כפגיעה ב"אחים שלנו" וככניעה לזרים. התופעה הזו, המכונה במחקר הכלכלי-חברתי "שוביניזם של מדינת רווחה" או "לאומיות כלכלית", גורמת לכך שהאזרח הלאומי-מסורתי, מתוך כוונה טהורה להגן על המולדת ועל ערכיה, מוצא את עצמו מגן בגופו על קרטלים כושלים, ריכוזיות ממשלתית, ופקידות מנופחת.
אז איך נראית המציאות כאשר מחילים עליה עקרונות של כלכלה ימנית-לאומית? המעבר מכלכלה ריכוזית לשוק חופשי לא נועד רק להוזיל את סל הקניות בסופרמרקט; המטרה העליונה שלו היא לשחרר את הפוטנציאל הלאומי מחסמים ולחזק את החוסן של המדינה. הנה כמה דוגמאות בולטות הממחישות את המהפך המחשבתי הנדרש:
אחד המוקדים הרגישים ביותר עבור הבוחר הימני הוא החקלאות, שנתפסת ובצדק כערך ציוני, כביטוי לאהבת הארץ וכשמירה על הגבולות. אולם, המדיניות הנוכחית מתייחסת לחקלאי הישראלי כאל חולה שזקוק להנשמה מלאכותית. ניקח לדוגמה את רפורמת החלב: כיום, שוק החלב מנוהל באמצעות "מכסות" היסטוריות האוסרות על תחרות ומגבילות את הייצור – מציאות חריגה וחסרת היגיון כלכלי בנוף העולמי.
תפיסת "החקלאות הימנית" מציעה הסתכלות הפוכה וחיובית: במקום שהמדינה תכפה על החקלאים להישאר קטנים, לא-יעילים ותלויים בסובסידיות ובחסמי ייבוא, עליה לשחרר אותם. ביטול המכסות ופתיחת השוק אינם "חיסול החקלאות", אלא פתיחת הדלת עבור יזמים ישראלים להקים רפתות ענק מתקדמות, לייצא תוצרת וטכנולוגיה חקלאית לכל העולם, ולהפוך למעצמות כלכליות. חקלאות ציונית אמיתית ובת-קיימא בשנת 2025 היא חקלאות של יזמים חופשיים ומשגשגים, ולא משק שמנוהל על ידי פקידי מדינה עם כלי עבודה של תקופת הצנע. בהקשר זה אומר יונתן סורוצקין כי "כשאנחנו מאפשרים לקרטל לייקר את המחיה לכולנו תחת מסווה של 'ציונות' או 'ערכים לאומיים', אנחנו למעשה מעוותים את הרעיון הלאומי". וכך השמאל הצליח להכריע את סמוטריץ' ברפורמה שניסה להעביר והותיר את השליטה בענף הזה לפקידים.
הנקודה שבה הכלכלה פוגשת את הליבה של מאבקי הימין היא סוגיית הדמוקרטיה ושלטון העם. קבוצות לחץ עוצמתיות כמו ההסתדרות הכללית והוועדים הגדולים (בנמלים, בחברת החשמל, בתעשייה האווירית ועוד) מחזיקות ביכולת אדירה להשבית את המשק לחלוטין ולכופף ממשלות נבחרות.
מנקודת מבט ימנית, לא מדובר רק בבעיה של יחסי עבודה או יעילות כלכלית, אלא בפגיעה ישירה בריבונות הממשלה. סורוצקין מחדד זאת בטענה כי "המשילות לא נעצרת במערכת המשפט. ברגע שוועד עובדים יכול לשתק רפורמות כדי לשמר כוח, איבדנו את המשילות הכלכלית שלנו ואת הריבונות הדמוקרטית כולה". כאשר ועד עובדים המייצג קבוצת אינטרס קטנה של כמה אלפי אנשים יכול לשתק את המדינה מסיבות פוליטיות או כדי להגן על תנאיו המופלגים, הוא למעשה עוקף את הקלפי ואת הכרעת הרוב.
עם זאת, האתגר הפוליטי בטיפול בבעיה זו הוא עצום. כפי שמודה ד"ר אמציה סמקאי: "הרבה יותר קל לגייס המונים להפגנה על שטחים או על פסקת התגברות, מאשר להוציא אותם לרחוב כדי להילחם במונופולים או בדרישה לפירוק ועדים". ולמרות הקושי הציבורי הזה, פירוק המונופולים של ועדי העובדים והגמשת שוק העבודה הם תנאי הכרחי להחזרת הכוח לידי הציבור ונבחריו.
מערכת החינוך היא תשתית העוצמה האנושית והטכנולוגית של מדינת ישראל, החיונית כל כך ליתרון האיכותי והביטחוני של צה"ל ושל תעשיית ההייטק. ואולם, כיום אנו נמצאים במצב שבו ארגוני מורים חזקים בולמים תחרות ומונעים הכנסת רעיונות של שוק חופשי למערכת. הכלכלן ד"ר אמציה סמקאי מתאר את אוזלת היד של הפוליטיקאים מול המערכת: "פוליטיקאים בימין נרתעים מעימות עם ועדי המורים, וכך משמרים מנגנון המונע תגמול על מצוינות וגמישות ניהולית, על חשבון עתיד הילדים שלנו".
רפורמה ימנית במערכת החינוך תשאף לפרק את המבנה המיושן המבוסס על שכר לפי ותק בלבד, ותעבור למודל של שכר דיפרנציאלי המבוסס על מצוינות, תחרות וחופש בחירה להורים. הרעיון פשוט: לשלם שכר גבוה למורים איכותיים שמשפרים את הישגי התלמידים, ולאפשר גמישות בפיטורי מורים שאינם מתאימים, כדי להזניק את מערכת החינוך הישראלית מהבינוניות אל צמרת העולם המפותח.
כדי לחולל צמיחה דרמטית, כלכלנים של הימין דוגמת ד"ר סמקאי מציעים רפורמות עומק שנוגעות בעצבים הרגישים ביותר של המשק. הראשונה נוגעת לריסון "תרבות הקצבאות" - צמצום ההישענות על קצבאות מוגזמות מטעם המדינה שמייצרות תלות ופוגעות בתמריץ לצאת לעבודה, וחזרה למודל הקהילתי של אחריות אישית ועזרה הדדית נקודתית.
הרפורמה השנייה היא שינוי דרמטי במודל המס: הפחתה משמעותית של מס החברות ומס ההכנסה - המיסים "הישירים" שקונסים עבודה, יזמות והצלחה - וזאת על ידי הסטת נטל המס למע"מ (מס עקיף). צעד כזה נועד לתמרץ חברות להשקיע בישראל, לעודד אנשים לעבוד יותר ולהרוויח יותר, ולהפוך את הכלכלה הישראלית לאבן שואבת להון בינלאומי. כפי שמסכם זאת סמקאי בהתייחסו למשמעות הרחבה של מהלכים אלו: "כלכלה חופשית ומפותחת היא לא מותרות - היא 'כיפת הברזל המדינית' של ישראל. היא זו שמאפשרת לנו לממן את העליונות הטכנולוגית והצבאית שלנו", מה שיחזק ממילא את מעמדה האסטרטגי והגאו-פוליטי של המדינה.
הדיון על אימוץ מודל של כלכלת שוק חופשי מעורר לעיתים קרובות אי-נוחות בקרב ציבורים ימניים, מסורתיים ודתיים. החשש הטבעי שעולה הוא שמדובר בחיקוי של השמרנות הרפובליקנית מארצות הברית - סוג של קפיטליזם שמקדש אינדיבידואליזם מנוכר, אשר עומד לכאורה בסתירה לערכי הערבות ההדדית, הקהילתיות והחמלה המאפיינים את העם היהודי. די ברור שקיימת השפעה מאוד חזקה של המערביות על הימניות הכלכלית בישראל.
מבחינה היסטורית, הזיהוי של היהדות עם מדיניות סוציאלית רווחה בזרמים מרכזיים. מימי תנועת "הפועל המזרחי" ששילבה "תורה ועבודה" מתוך אידיאולוגיה סוציאליסטית-דתית, ועד למסמכי המדיניות של תנועת ש"ס בימינו, שרואים במדינת הרווחה המודרנית (באמצעות קצבאות וסיוע ממשלתי) את ממשיכת דרכה של "קופת העיר" ההלכתית למתן צדקה.
אולם, בשנים האחרונות הולכת ומתבססת בתוך הימין תזה אינטלקטואלית עמוקה שמאתגרת את ההנחה הזו מהיסוד. חוקרים והוגים נאו-שמרנים מציעים קריאה מחודשת המבקשת להראות כי השוק החופשי אינו "יבוא זר", אלא רעיון שעולה בקנה אחד עם ליבת ההלכה והמסורת היהודית.
הוגים כדוגמת ד"ר יוסף יצחק ליפשיץ וד"ר שגיא ברמק מראים כי המסורת היהודית מקדשת למעשה את מוסד הקניין הפרטי ומעלה על נס את האחריות האישית של האדם לעמלו ולמצבו. על פי גישה זו, חובת הצדקה ביהדות היא אכן ציווי מוסרי ודתי עליון, אך היא במהותה אקט קהילתי וולונטרי - מעשה של חסד הנובע מבחירה חופשית. לשיטתם, חובה מוסרית זו אינה מעניקה בשום אופן לגיטימציה למנגנון המדינתי והבירוקרטי להפקיע את קניינו של האזרח באמצעות מיסוי כבד ודורסני, רק לשם חלוקה מחדש של העושר.
מנגד, האסכולה החברתית במשפט העברי לא נותרת חייבת. חוקרים כפרופסור בנימין פורת ופרופסור חנוך דגן מדגישים כי המסורת היהודית והחוק המקראי רצופים במנגנונים אקטיביים שנועדו לרסן את השוק החופשי ולמנוע ריכוזיות הון, דוגמת חוקי השמיטה המבטלים חובות, שנת היובל המשיבה קרקעות, והאיסורים החמורים על הלוואה בריבית.
המטרה כאן אינה להכריע בוויכוח ההלכתי וההיסטורי הזה, אלא להאיר את עצם קיומו ולהציג את הלגיטימציה של שני הצדדים. המשותף לשתי הגישות הוא ההבנה שהמסורת היהודית מספקת את ה"שפה המוסרית" שדרכו אנו מעצבים את תפיסת עולמנו.
הבנה זו מאפשרת לבוחר הימני והמסורתי לאמץ מדיניות של צמיחה, תחרות ופתיחת שווקים, לא מתוך ניכור תרבותי, אלא מתוך חיבור עמוק וישיר לשורשיו.
חלק בלתי נפרד מגוש הימין, המהווה משענת פוליטית יציבה לממשלות המחנה הלאומי, הוא הציבור החרדי והמסורתי. עם זאת, בזירה הכלכלית, נציגיו הפוליטיים מתייצבים פעם אחר פעם כחומה בצורה נגד רפורמות של שוק חופשי וקיצוץ בקצבאות. כיצד מיישבים את הסתירה הזו?
על פי יונתן סורוצקין, החרדים אינם סוציאליסטים במובן האידיאולוגי הטהור. ההישענות שלהם על המדינה נובעת בראש ובראשונה ממציאות חיים חברתית מורכבת: מדובר בחברה ענייה מאוד, מרובת ילדים, שמוצאת את עצמה "כלואה" בתוך מנגנוני הקצבאות של המדינה ומתקשה לצאת מהם. בנוסף לעוני, קיים פחד תרבותי עמוק - החשש שפתיחת השורות לרפורמות של מצוינות ותחרות (למשל במערכת החינוך) תהווה מדרון חלקלק שידחוף את הצעירים אל עבר העולם החילוני. לכן, לשיטתו, ההתנגדות החרדית למהלכים של שוק חופשי מונעת במידה רבה מחרדה קיומית לזהות הקהילתית ומהישרדות יומיומית, ולא מאהבת המרקסיזם.
אולם, כפי שעולה מהמחקר על הקשר בין דת לכלכלה, המציאות ההישרדותית הזו עברה במרוצת השנים "שדרוג" פוליטי והפכה לאידיאולוגיה מוסרית סדורה של "כלכלת חמלה". מפלגות כמו ש"ס, למשל, מציגות התנגדות אידיאולוגית עזה לניאו-ליברליזם, להפרטות ולצמצום מעורבות הממשלה.
המחקר מראה כיצד המפלגות הללו לוקחות את עקרונות העזרה ההדדית ופסיקות הרמב"ם על חשיבותה של "קופת העיר", ומתרגמות אותם ישירות למדיניות מאקרו-כלכלית מודרנית ורדיקלית למדי. במקום שצדקה תישאר ברמת הפילנתרופיה הקהילתית והוולונטרית, היא הופכת לדרישה למדינת רווחה ריכוזית: הגדלת קצבאות ילדים וזקנה, חיזוק הביטוח הלאומי, העלאת שכר המינימום על ידי הממשלה, וסגירת שוק העבודה בפני זרים כדי להגן על השכבות החלשות המקומיות.
האתגר של המחנה הלאומי מול הציבור החרדי הוא אולי המורכב מכולם. כדי לרתום ציבור זה למהלכים של כלכלה ימנית, לא יועילו טיעונים יבשים על התייעלות התוצר המקומי. הימין הכלכלי נדרש להראות לציבור החרדי שעצמאות כלכלית, יזמות ושחרור מהתלות בקצבאות אינם מהווים כרטיס כניסה כפוי לעולם החילוני, אלא הדרך הבטוחה ביותר להבטיח את שגשוגה, חוסנה ועצמאותה של הקהילה.
שרי אוצר והנהגה כלכלית מהמחנה הלאומי - החל מנתניהו ברפורמות הדרמטיות של 2003 ועד לניסיונות של בצלאל סמוטריץ' כיום - מנסים פעם אחר פעם להוביל שינויים כלכליים ולפתוח את השוק לתחרות. אולם, הם נתקלים לא פעם בקושי פוליטי עצום, שנובע בין היתר מהסתייגות בתוך המחנה שלהם עצמו. הבוחר הימני, המונע מאהבת העם והארץ, חושש ששוק חופשי משמעותו הפקרת האחריות הלאומית, פגיעה בחקלאי השומר על הגבול, והפניית עורף לעובד הפשוט לטובת אינטרסים של תאגידים וגלובליזציה.
אז איך בכל זאת אפשר לגייס את הציבור הלאומי, המסורתי והדתי לתמוך ברפורמות כלכליות נועזות? התשובה טמונה, בראש ובראשונה, בשפה.
המחקר הימני מצביע על כך שהמפתח לליבו של הבוחר הימני אינו מצוי בגרפים של צמיחה, במונחים של "יעילות מקרו-כלכלית" או בהבטחות יבשות על הגדלת התוצר. המפתח טמון בלדברר אותן בשפה של הוגנות, נאמנות לאומית ותרומה למדינה.
כאשר מסבירים שפירוק מונופולים ופתיחת שווקים לתחרות אינם צעדים קרים של ייעול, אלא מהלכים שנועדו להפסיק את הניצול של האזרח העובד, המשרת והמשלם מיסים על ידי קבוצות לחץ ומקורבים - הדבר נתפס כמעשה של צדק לאומי עליון. כלכלה חופשית אמיתית אינה מתגמלת את ה"חזק" או המקושר, אלא את האזרח החרוץ והתורם שעמל לפרנסתו.
כפי שמזקק זאת יונתן סורוצקין: "המשילות לא נעצרת במערכת המשפט. כשאנחנו מאפשרים לוועד עובדים או לקרטל לשתק רפורמות ולייקר את המחיה לכולנו תחת מסווה של 'ציונות' או 'ערכים לאומיים', אנחנו למעשה מאבדים את המשילות הכלכלית שלנו ואת הריבונות הדמוקרטית כולה."
ד"ר אמציה סמקאי מציב את המאבק הכלכלי בשורה אחת עם המאבקים ההיסטוריים והאידאולוגיים של הימין: "אי אפשר לזעוק נגד שלטון הפקידות במערכת המשפט, ובו בזמן לעצום עיניים מול שלטון הפקידות, הרגולציה והוועדים בכלכלה. שחרור המשק אינו אימוץ של רעיון מערבי זר, אלא הכלי המרכזי שלנו להחזיר את הכוח לעם, להשתחרר מתלות בגורמים חיצוניים, ולבנות כאן אומה חזקה שיכולה לקיים את עצמה בעצמה ובעוצמה."
האתגר הגדול הניצב כיום לפתחו של המחנה הלאומי אינו אימוץ עיוור של כל רפורמה שמציע שר ימני כזה או אחר. המשימה היא, בראש ובראשונה, העמקת המודעות והתודעה למושג הפחות-מדובר: "משילות ימנית-כלכלית".
משמעות הדבר היא שכאשר קבוצות כוח, ועדים או מונופולים עוטפים את האינטרסים הצרים שלהם במונחים של "הגנה על המולדת", "חקלאות שורשית" או "ציונות", עלינו לעצור, לבחון את המציאות בעין ביקורתית.
כלכלה אינה רק טבלת אקסל קרה של רווח והפסד, אלא כלי שרת של הקיום הלאומי. בראייה אמונית והיסטורית עמוקה יותר, הכלכלה היא גם שפה שדרכה הקב"ה והמציאות מדברים איתנו ערכים לאומיים - של חירות, של לקיחת אחריות על גורלנו, ושל בניין הארץ. המאבק על החופש הכלכלי הוא, בסופו של דבר, צעד הכרחי בדרך למימוש הריבונות והייעוד הלאומי של ישראל.
