בע"ה י"ב סיון תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

שפת אמת / הגדה של פסח

שפת אמת מיוחד לפסח עם ביאורים לקטעים נבחרים מן הגדה של פסח שביאר הרב יצחק גינזבורג שליט"א

  • מתוך עלון 'ואביטה'
  • י"ג ניסן תש"פ - 15:06 07/04/2020
גודל: א א א

מה נשתנה

מַה נִּשְׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת. מפרש השפת אמת[א]: כי על אותו הלילה נאמר לילה כיום יאיר דנק' בתורה יום כדכתיב והגדת לבנך ביום כו' ואמרינן בשעה שמצה ומרור מונחים הרי שנק' יום. ולכן אומרים בלילה זה ההלל. אעפ"י שאין קורין הלל רק ביום כדאיתא במגילה דכ' ממזרח שמש כו' זה היום עשה כו' ע"ש. רק דלילה זה נק' יום ונשתנה מכל הלילות וע' באוה"ח מזה בפ' בא שם.

"הלילה הזה" נחשב יום ובזה נשתנה מכל הלילות, עליו נאמר "ולילה כיום יאיר [= חשמל – 'חש' בחינת חשך ולילה; 'מל' לשון מול, גילוי אור יום, וגם 'מל' לשון מילה היינו גילוי העטרה] כחשיכה כאורה"[ב], והוא סוד "יהי אור ויהי אור", "יהי אור" יום (כאשר יהי אור = כאורה), "ויהי אור" לילה, היינו "ולילה כיום יאיר". והנה ויהי אור = רחל, "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה"[ג], היינו "לילה כיום" ממש ("יפת תאר ויפת מראה" היינו "יפה כלבנה ברה כחמה"[ד], לילה כיום). רחל היא הנוקבא-האשה, סוד המלכות (ה אחרונה בשם הוי', "ושם הקטנה [ה קטנה] רחל"), בחינת הלבנה המושלת בלילה – אבל בליל פסח "לילה כיום יאיר" היינו סוד עליית הנוקבא-האשה להיות "שוין בקומתן"[ה], זהו היעוד המשיחי המאיר בפסח, ראשון החגים (וכמו שיתבאר לקמן שפסח הוא חג של משיח).

ועוד רמזים: רחל ר"ת ראשית חכמה לילה (ראשית חכמה לילה = 3 פעמים שמחה. חכמה לילה = פסח). "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב וגו'"[ו] ראשית חכמה שכל = רחל אשה משכלת (אותן אותיות מלבד י כ המתחברות ל-ל), "ומה' אשה משכלת"[ז], והיא "אשה יראת ה' היא תתהלל [תתהלל גם בחן וביפי שלה, והיינו רחל שהתורה מהללת את יפיה]"[ח].

הביטוי "הלילה הזה" כתוב פעם אחת בתורה, "ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם"[ט]. וכתב השפת אמת[י]: "ליל שמורים הוא לשון רבים. כי מצפין כביכול גם בשמים להיות בא ליל גאולה. ומכש"כ למטה שצריכין כל ימי השנה לשמור הלילה הזאת שהוא זמן גאולה. וכפי השמירה ששומרין ומצפין כל ימי השנה כך נפתח הארת הגאולה בליל שמורים. וי"ל עוד ליל שמורים הי' עד שבאה הגאולה דיצ"מ ומאז ועד עתה הוא הלילה בתוספת ה'. שמורים לכל הדורות". יש כאן שלש דרגות, ליל-לילה-הלילה ("ליל שמרים" שהופך ל"הלילה הזה" בה"א הידיעה)[יא], כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה: "ליל שמרים" הוא הכנעה, בשמירה שלנו כל ימי השנה לקראת פסח; "לילה" הוא הבדלה, בלילה עצמו שבו נעשתה ההבדלה בין מצרים לישראל; "הלילה" היינו המתקה, שמירה לכל הדורות.

עבדים היינו

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. ובשפת אמת[יב]: עבדים היינו לפרעה מלך קשה. במצרים מדינה קשה מקום טומאה. והוציאנו השי"ת משם והוא בחי' ימים ראשונים של פסח. ובקי"ס הי' הגאולה ממלך קשה שהטביעם בים. ונגד ב' אלו עשה עמנו הבורא ית' ג"כ שהכניסנו בכלל עבדי ה'. והביאנו לירושלים בית מקדשו מקום טהור מלך קדוש ומדינה קדושה:

"פרעה במצרים" היינו "מלך קשה ומדינה קשה"[יג], ומזה נגאלנו ל"מלך קדוש [להיות 'עבדי ה''] ומדינה קדושה [ירושלים ובית המקדש, 'ובנה לנו את בית הבחירה']". ב-קשה העיקר הוא אותיות קש ("לקשש קש לתבן"[יד] בקושי השעבוד) ובקדש יש תוספת ד, כנגד ארבע כוסות ולשונות גאולה.

והנה קש הוא לשון היקש, השוואה אחת, רמז ל'מדת ההשתוות' בנפש, כאשר "הן ולאו שווין אצלו", מתוך הכרה של "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[טו], ועל ידי זה יוצאים ממצרים, מקשה לקדוש. קושי השעבוד הוא נסיון שתכליתו לחזק את האמונה שהכל מאת ה' ולהגיע למדת ההשתוות. אמנם מצד שני, כדי לצאת ממצרים היה צריך להגיע ל"ונצעק", שלא יוכלו לסבול יותר את הגלות (כפירוש חידושי הרי"ם שיובא לקמן עה"פ "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"), אבל בו-זמנית נדרשת מדת ההשתוות – בנשיאת הפכים גמורה (זעקת "עד מתי" תוך כדי אמונה שלמה שהכל לטובה מאת ה'). נשיאת הפכים כזו שייכת רק במי שהוא בדרגת "קדש" בעצם ("קדש מלה בגרמיה"), "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה"[טז] (ואז מתגלה שישראל הם "ראשית" ובשבילם נברא העולם, "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית"[יז]).

טעם מצה

חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם. וְאַף אַתָּה אֱמֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. ובשפת אמת[יח]: בשאלת החכם מה העדות והחוקים. ולכאורה איך שואל טעם על חוקה. אך כי באמת כתיב מגיד דבריו כו' חוקיו כו' לישראל שבנ"י יודעין טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם עי"ז זוכה לידע הטעם ג"כ. והוא עצמו ג"כ אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. עי"ז מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. וז"ש אין מפטירין כו'.

החידוש בשאלת החכם הוא "מה... החקים". העדוֹת מעידים על ענין מסוים, וודאי צריך לדעת מהו, והמשפטים הם דבר המובן בשכל, אבל החק הוא בלא טעם, "גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה"[יט]. אך כיון שהחכם מקיים את החקים מתוך אמונה שלמה, למעלה מטעם ודעת, זוכה לבסוף להתנוצצות הטעם גם בחקים. החוקה הכללית בתורה היא פרה אדומה, "זאת חקת התורה". אך למשה רבינו התגלה טעמה ("לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה"[כ]), והבן החכם על ידי שמקיים את החוקים באמונה זוכה לטעם החוקים מכח התנוצצות נשמת משה רבינו שבו ("משה שפיר קאמרת"[כא]).

זו התשובה שאומרים לחכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" – אין לאכול שום דבר אחרי המצה (שנאכלת לבסוף, זכר לפסח), כדי שישאר בפיו טעם המצה, ואע"פ שאין בה טעם מורגש בחיצוניות, מכל מקום בפנימיות יש בה טעם של דבקות. והרמז: אכילת מצה (מטבע הברכה "על אכילת מצה") = פנימיות. והנה שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם", דומה בחיצוניות לשאלת החכם. אבל הרשע הוא חיצוניות, ובועט במה שאינו מוצא טעם מובן, ואילו החכם הוא פנימיות.

כדי לחוש את טעם המצה, צריך להשמר בתכלית ממשהו חמץ, מצה שמורה, זו העבודה שלנו. והוא מה שאמר האר"י "הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה"[כב], דהיינו שיזכה לעבודה פנימית בכל השנה, "פנים בפנים", וישמר מעבודה חיצונית (ובזה לא יכשל. כשלון-החטאה מגיע מעבודה חיצונית).

ובהמשך: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֶקֶת שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם. ובשפת אמת: הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש. כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש.

אדמו"ר הזקן פירש "על ידי גילוי שכינה נתבטלו [ישראל] ממציאותם עד שלא הספיק הבצקת שלהם להחמיץ... דענין החמץ הוא הגסות וההתנשאות... אבל כשיתגלה כבוד ה' בבחינת קירוב גדול לא יתכן אז בחינת התפעלות בהרגשה, כי יתבטל לגמרי מהרגשת עצמותו... וזה שלא הספיק בחינת השאור שבעיסה דהיינו הסתעפות ההתנשאות שמצד ההתלהבות להחמיץ.. לפי שנגלה עליהם בשם מ"ה בחינת הביטול [וזהו 'על שום מה']"[כג] – על ידי גילוי שכינה יש שמירה מגבהות. המצה היא הפנימיות כנ"ל, הקו הקטן של האות ה במצה, כאשר "יודע שאין לו כלום רק נקודה פנימית שנתן לו השי"ת", והיא מדת החכם. אבל כאשר נופל לחיצוניות ("ממשיך הנקודה לעצמו") אזי המצה נעשית חמץ (ה הופכת ל-ח), היינו החיצוניות של הרשע.

תיקון הרשע

רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזּאֹת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל. ובשפת אמת[כד]: רשע כו' כפר בעיקר. י"ל בעיקר יציאת מצרים כי עיקר הגאולה הי' להיות התעוררות גבורת השי"ת גם לפרעה וחילו. להיות ניכר מלכותו ית' בכל מקום. ולכך זה שהוציא עצמו כפר בעיקר. וכ"כ גם אתה תתן בידינו כו'. ורק אם רוצה להכניע עצמו. וכשאינו רוצה ג"כ העצה להקהות שיניו. וכן אמר מו"ז ז"ל פי' נגד ד' בנים דיברה תורה שיש תיקון לכולם.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה" – תורה לשון הוראה, דהיינו הוראה של תיקון לכל ארבעת הבנים, כולל הרשע (כדברי חידושי הרי"ם). הפגם של הרשע הוא "שהוציא את עצמו מן הכלל", ותיקונו הוא על ידי ההכנעה שאז חוזר להכלל בתוך הכלל. ההכנעה היא על ידי "הקהה את שיניו" – הקהה את השנינות שלו (כמו סכין קהה, שאינה מחודדת ושנונה). פגם הרשע בהיותו שנון, לועג ומתלוצץ, אבל כאשר 'נשברת' שנינותו ומכניע את עצמו – זהו תיקונו.

הקץ לעשות

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל. בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשֵּׁב אֶת הַקֵּץ לַעֲשׂוֹת כְּמָה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל:

ובשפת אמת: ברוך שומר הבטחתו כו' שהקב"ה חשב הקץ לעשות כו'. פי' להיות בכל דבר מעשה גשמיי ג"כ בחי' הגאולה שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר. וזה המשכת המחשבה בהמעשה להיות קץ לבחי' עשי' כנ"ל. וזה שהבטיח לאאע"ה בברית בין הבתרים כו' ומה הבטחה הוא זה להיות בניו בשעבוד ת' שנים. ואז הי' עיקר האהבה לאברהם מהשי"ת שכרת עמו הברית. אך כי הוא הבטחה גדולה שע"י הגלות יהי' לבנ"י כח זה למצוא בחי' הפנימיות בכל הסתר [וזה שנק' גלות ע"ש לעורר התגלות הפנימיות שבתוך ההסתר. וז"ש ידוע תדע כו' כי הי' נצרך לזה המשכת כחו וידיעה הוא דביקות וחיבור כנודע]. וז"ש והיא שעמדה כו' כי הבטחה הנ"ל הי' תועלת לכל דור ודור שכל ההסתר מוסיף עוד חיזוק בעת הגאולה וז"ש הקב"ה מצילנו מידם כמ"ש רבות רעות צדיק כו' יצילנו ה' ופי' [עי' זוה"ק בפ' וישלח] כי הוא מלשון ויצל מקנה אביכם כו' שמן המיצר נפרש עוד כח הניצוץ הקדוש כמ"ש יצאו ברכוש גדול כו'.

"שהקב"ה חשב את הקץ לעשות" היינו שיהיה "קץ וסוף לבחינת המעשה" ("לעשות"), לחיצוניות העשיה המסתירה על אלוקות ("להיות נטבע בגשמיות הדבר"). זו ההבטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שיהיה כח לאחוז בנקודה הפנימית ולגלות אותה, "קץ שם לחשך"[כה] (החשכה שראה אברהם תחלה), לגלות את הפנימיות מתוך ההסתר – גלות לשון התגלות! והוא סוד "מגילת אסתר", גילוי ההסתר, גם כאשר עדיין "עבדי אחשורוש אנן"[כו].

והנה הקץ לעשות = 1001 = יראת שמים. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[כז], הנקודה הפנימית בכל דבר היא יראת השמים שבכח האדם לגלות. חשב את הקץ לעשות = 4 פעמים חתך (ממוצע כל תיבה), סוד החתוך של ברית מילה על מנת לגלות את הפנימיות (כידוע הקשר בין ברית מילה לברית בין הבתרים). חתך הוא 'שם הפרנסה' (הנרמז בפסוק "פותח את ידך [ס"ת חתך] ומשביע [=חתך]"), כמו שנאמר שם לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"!

והיא שעמדה

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם. ובשפת אמת[כח]: והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד. אין מובן והיא על מה קאי. וי"ל דקאי אלמטה שהיא שעמדה לנו מה שלא אחד בלבד עמד כו'. כלומר שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שחילק את כל כחות סט"א שלא יהי' נמצא בהם האחדות. וז"ש שלא אחד בלבד עמד כו'. וכענין שכ' אתם המעט. וכ' חז"ל מעט מכל העמים ביחד אבל נגד כל אומה בעצמה בנ"י מרובין מכל עם. ובזה הכינוס שנתן השי"ת לבנ"י והפיזור שנתן להרשעים שפיזרן להרבה דורות בזה הצילנו מידם.

כמו שבמגדל בבל פזר הקב"ה את הרשעים שלא יהיו באחדות, "פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם"[כט], כך פזר הקב"ה את הרשעים בכל הדורות, "שלא אחד בלבד", שכוחות הסטרא-אחרא לא יהיו באחדות. אבל בבני ישראל יש אחדות ובכך הם מתגברים על מי שעומד לכלותם.

ויש לומר שלכך מגיעים על ידי אכילת מצה: מצה לשון מצוה (כמו שדרשו "'ושמרתם את המצות', אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות"[ל]) ומצוה לשון צוותא וחבור, וכן כל מצוה יש לעשות "בשם כל ישראל". המצה היא "לחם עֹני" ("שעונים עליו דברים הרבה"[לא]) המחבר את כולם (כולם כעניים בהשוואה אחת, וכן באמירת "הא לחמא עניא" מזמינים "כל דכפין" לאכול עמנו בצותא חדא). בזה כחנו גדול מכל צר הבא עלינו לכלותינו.

לבן ופרעה

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל. שֶׁנֶּאֱמַר אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ובשפת אמת: בא לפרש כי גלות מצרים הי' רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והי' העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וז"ש שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל:

זכר היינו משפיע ונקבה היינו מקבל. לבן הארמי "אבד אבי" בקש לעקור את הכל, זכרים ונקבות, אך פרעה לא גזר אלא על הזכרים, שמצרים יהיו המשפיע ובני ישראל יהיו בחינת נקבה ("כרחל לפני גזזיה נאלמה"[לב], בחינת אונס הזאב[לג]). כך נדחתה מחשבת לבן על ידי מחשבת פרעה, כאשר בחינת הנוקבא-מקבל של ישראל נצלה ממחשבת לבן, ואז "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"[לד] (היפך מחשבת פרעה שישלוט בנשים).

לבסוף זכינו להתעצם עם שתי הבחינות, להיות משפיע בעצם (זכר) ומקבל בעצם (נקבה). הגילוי השלם של שתי הבחינות היה במתן תורה, כאשר ישראל נעשו חתן (משפיע) וכלה (מקבל) – "מורשה קהלת יעקב"[לה] ("אל תקרי מורשה אלא מאורשה"[לו], התורה היא כלה וישראל החתן המשפיע), "ביום חתונתו זה מתן תורה"[לז] (ישראל הם הכלה והתורה החתן[לח]).

תרי"ג מכות

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם... רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים: דְּצַ"ךְ. עֲדַ"שׁ. בְּאַחַ"ב.... ובשפת אמת[לט]: בענין חשבון המכות דצ"ך עד"ש כו' וחמשים על הים כו'. כל החשבונות עולין עד תרי"ג. ומאחר שמצינו תרי"ג מצות שהם עצות לקיים התורה כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי תרי"ג עיטין. ממילא יש תרי"ג מיני התנגדות. ושע"ז הי' צריכין חילוקי המכות האלה. וכמו שמעשרה מכות מתפשטין כל אלה. כמו כן איתא שבעשרת הדברות נכללו התרי"ג מצות. וכמו שהתחיל באצבע אלקים ואח"כ כ' את היד כו'. כמו כן בעשרת הדברות כתובין באצבע אלקים.

החשבון הוא: 10 מכות ועוד 3 קבוצות (דצ"ך, עד"ש, באח"ב), ועוד 10 במצרים ועוד 50 על הים (בדברי רבי יוסי הגלילי), ועוד 40 במצרים ו-200 על הים (דברי רבי אליעזר) ועוד 50 במצרים ו-250 על הים (דברי רבי עקיבא) = 613. יש שלמות של 613 כוחות קדושה, ולעומת זה 613 כוחות טומאה, מיני התנגדות. אמנם על ידי העבודה מתהפכים כוחות הטומאה עצמם לסייע לקדושה, כמו הנחש שעתיד להיות "שמש גדול"[מ] לאדם, שה"כנגדו" יהפוך להיות "עזר". כמו שבקליפה הכל מתפשט מהמספר 10, הכל מתחיל ונכלל בעשר המכות, כך בקדושה הכל מתפשט מעשרת הדברות שבהם כלולים תרי"ג מצוות (ב-כתר אותיות, תריג מצוות ו-ז מצוות דרבנן), וכמו שהמכות התחילו מ"אצבע אלהים" (במצרים) ל"יד הגדולה" (על הים, כמפורש בדרשות החכמים), כך בקדושה הלוחות נכתבו ב"אצבע אלהים" ואחר כך נתנו ביד ה', "מימינו [יד ימין] אש דת למו"[מא].

תוספת המכות למצרים (עד 250 בדברי רבי עקיבא) היא בכח הסיפור עצמו, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", בסיפור מוציא מהכח אל הפועל מה שגנוז בעשר המכות[מב].

שבח המרירות

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה. עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרָיִם. מפרש השפת אמת: אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל.

יציאת מצרים היא לידת עם ישראל ("כאומה חדשה") – "גר שנתגייר כקטן שנולד". לכן היה צריך להיות במצרים, "כור הברזל"[מג] – כמו שמכניסים את הכסף לכור (לכתחילה) כדי לבררו. זו המרירות שאנו משבחים עליה ("על אכילת מרור"), כי מרירות הגלות מוציאה לאור את הלידה וההתחדשות.

מאמונה לדעת

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם.... לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּצְרַיִם אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם. ובשפת אמת: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו' ואח"כ אמר ואותנו הוציא. ונראה כי ע"י אמונה שיש יציאת מצרים לכל דור ודור נתגלה זה. ומהר"ל כתב כי בכלל הי' כל אחד ביציאת מצרים רק חייב לראות כאלו יצא בפרט ע"ש. וי"ל ג"כ כנ"ל שע"י אמונה נכנס לתוך הכלל ובוודאי בכלל הי' יצ"מ לנקודה הישראלית שמשם נמשך חיים לכל איש ישראל רק ע"י אמונה באין לזה. ואחר שרואה עצמו כאלו יצא. ויודע ומאמין כי גם ההארה שיש לו לא הי' לולי יצ"מ. עי"ז נתגלה לו שרואה איך יוצא באמת. וכן הפי' בסיפור יציאת מצרים אפילו כולנו חכמים כו'. כי אף שהוא חכם דבוק בה' חיים יש לו לידע כי כל זה ע"י יצ"מ שהאמת כן רק שצריך לברר זה ע"י אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכ"ז הי' בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחי' זו ומרגיש מיצ"מ של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו:

יש כאן תהליך מאמונה לדעת, בתחילה רואה עצמו "כאילו הוא יצא", ולבסוף, על ידי אמונה זו גופא, רואה ממש איך "ואותנו הוציא משם" (הוציא בפועל ממש).

האמונה הראשונה היא מצד התכללות היחיד בכלל, כלל ישראל יצאו ממצרים וכל אחד יכול לעלות ב"רצוא" אל המקור של יציאת מצרים ושורשו-שלו בכלל ישראל שיצאו אז. בכלל זה יש את האמונה שכל הארה שיש לי (ולכל אחד ואחת מישראל באשר הוא) היא רק מכח יציאת מצרים.

אך כל זה אינו מספיק. יש להמשיך את האמונה לדעת, "שוב" מהכלל אל הפרט (משרש הפרט בתוך הכלל אל הפרט כפי שהוא), מיציאת מצרים הכללית ליציאת מצרים הפרטית שלו, מיציאת מצרים בעבר אל יציאת מצרים בהווה, "ויכול לצאת כל אחד ממיצר שלו". והרמז: "בכל דוד ודור"[מד] ר"ת בדו, "לא בד"ו פסח"[מה] – לא יוצאים ידי חובת פסח באמונה של "בכל דור ודור... כאילו הוא יצא ממצרים", אלא יש להגיע לדעת, יציאת מצרים הפרטית שלו.

והנה בתחלת ההגדה אומרים וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים... מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. החכם יודע את האמת ובכל זאת מצוה עליו לספר ביציאת מצרים: על ידי הספור – לשון בירור וגילוי – מגיע לאמונה (כנ"ל שההתקשרות ליציאת מצרים היא האמונה) והאמונה מבררת את האמת. האמונה נעוצה בעבר, ביציאת מצרים, האמת היא מה שרואה עכשיו בהווה, והספור מחבר את האמונה-עבר לאמת-הווה. אמונה ספור = חש מל מל, האמונה הראשונה היא בחינת 'חש', שתיקה, "סיג לחכמה שתיקה"; הספור עולה להכלל באמונה-עבר ב"רצוא" ונמשך לאמת-הווה ב"שוב" – היינו ה'מל מל' של סוד החשמל.

ועוד בשפת אמת[מו]: כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ע"פ מה דכתיב עושה גדולות כו' ונפלאות עד אין מספר. פי' שאין להנפלאות מספר כלל. והם מתרחבים ונמשכים בכל עת יותר ויותר עפ"י כח הצדיקים. כענין שנאמר בתורה שמוצאין בה תמיד טעמים חדשים דדיה ירווך כו'. כמו כן ביצ"מ שנעשה מזה תורה כדמצינו שדרשו כל אחד יותר והעלו לר"נ מכות כו'. "המרבה לספר" היינו שעל ידי הסיפור מברר ומקרב את האמונה לאמת כנ"ל. אמנם הרבי הכריז שבדורנו "הסתיימה עבודת הבירורים"[מז], ואם כן 'הסתיימה עבודת הסיפורים'... מספיק לספר סיפורים על יציאת מצרים בעבר, אנו רוצים משיח נאו!

להלל ולהודות

כותב השפת אמת[מח]: ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות.

במצרים הדבור היה בגלות, ובגאולה יצא הדבור מהגלות להיות פה-סח, "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך [לומר שירות ותשבחות] ואמלאהו"[מט]. הדבור הוא בחמשה מוצאות הפה, וכנגדם אכילת מצה (בשינים) וארבע כוסות שכנגד ארבעה לשונות גאולה (בשאר המוצאות, גרון, חיך, לשון, שפתיים). והנה חוש הדבור הוא החוש של חדש ניסן ושבט יהודה שנקרא על שם ההודאה בפה, "הפעם אודה את ה'"[נ], ויש לרמז בשמו של יהודה: יהו כנגד שלש מצות (שכנגד כהן לוי וישראל); ד כנגד ד כוסות; ה כנגד אמירת ההגדה (הפותחת ב"הֵא לחמא עניא").

והנה מצה = 3 פעמים מה. ארבע כוסות = טוב פעמים מה (היינו "טוב [פעמים] מאד", אדם פעמים טוב). וביחד, מצה ארבע כוסות = 900, ל ברבוע (סוד "הלב היהודי", ב אותיות ל זו מול זו) = כ פעמים מה, כרמוז ב"על אחת כמה וכמה".

צפון

כותב השפת אמת[נא]: רמז על הצפנת אפיקומן. כי נס דיציאת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח. כי עדן לא נגמר הגאולה דיצ"מ. רק בכל דור ודור נגמר יותר עד לעתיד. לכן מטמינים קצת המצה על אחר הסעודה.

גאולת מצרים היא ההתחלה, והסיום הוא רק על ידי משיח כאשר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[נב], לכן מטמינים מהמצה לסוף הסעודה, ולכן בשאר ימי הפסח אומרים רק חצי הלל.

בשלשת הרגלים, פסח הוא החג של ביאת המשיח (כמודגש באחרון של פסח ובסעודת משיח); שבועות הוא החג של תחית המתים, "כל דבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל... הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם"[נג]; סוכות הוא החג של עולם הבא (סוכת עורו של לויתן[נד]). לכן דוקא בפסח מורגש החסרון כל עוד לא בא משיח, "כל ימי חייך להביא לימות המשיח".

פסח לשון פסיחה ודלוג, "קול דודי הנה זה בא [זה משה... זה מלך המשיח[נה]] מדלג על ההרים"[נו], שלא בהדרגה. ולא רק מצדו יתברך אלא גם מצדנו, "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'", "עשו כל עבודותיו לשם שמים... דרך דילוג וקפיצה"[נז]  – וכן "מדלג על ההרים" היינו שפועל בנו את הדילוג (מדלג אותנו, פועל יוצא), דלוג לגאולה אליו יתברך, כדברי השפת אמת[נח]: פסח נק' על שם הדילוג דכ' מדלג על ההרים. ולא כתיב דולג. רק שזה הדילוג עשה רשימה גם בנפשות בנ"י. כמ"ש משכני אחריך נרוצה. שגם הם נמשכו אחריו שלא בהדרגה. והכל הי' בכח הדילוג שלמעלה. לכן כ' מדלג. פועל יוצא. ויו"ט הזה מסייע לכל איש ישראל להתמשך אחר הקדוש ברוך הוא שלא בהדרגה לאחוז בדרכי האבות כמ"ש תפסו אומנות אבותם וזהו עיקר הגאולה כמ"ש והשיב לב אבות על בנים כו'.

שיר האהבה

כתב השפת אמת: מה שקורין שה"ש בפסח. כי שה"ש הוא לבאר כי כל עניני עוה"ז רק משל להבין האהבה הצריכה להשי"ת. וזה פי' שיר השירים שמכל השירים שבעולם יוצא שיר הזה. אך כי האדם צריך להיות נדבק בהנמשל וקשה שיהי' הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת וח"ו כשנדבקין בעוה"ז אין יכולין להבין כלל הנמשל. לזאת בפסח זמן חירותנו. שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע ג"כ. כי מתגלה נקודה הפנימיות. לזאת שייך שה"ש בזמן הזה.

שיר השירים הוא השיר של כל השירים, מכל השירים בעולם יוצא שיר של אהבה לקב"ה, כל ענייני העולם הם משל לנמשל של אהבה לה'. אלא שבדרך כלל הנמשל מכוסה, הפנימיות מכוסה בחיצוניות, אבל בפסח מתגלה הנקודה הפנימית (כנ"ל במאמרים הקודמים) ואז ניתן ללמוד מכל דבר לעבודת ה', ולכן קוראים שיר השירים בפסח (ונהוג לקרוא בסוף הסדר).

והנה פסח הוא פה סח. לא רק אמירה מכוונת אלא גם "מסיח לפי תומו"[נט], דהיינו שגם האמירה הטבעית של הבן התם ("לפי תומו") מכוונת בתמימות לה'. שאלת הבן התם היא "מה זאת", ובשיר השירים נאמר "מי זאת עולה"[ס] – בחינת זיווג איש ואשה, האיש הוא הבן התם והאשה היא הרעיה בשיר השירים. הזכר הוא "מה" והנקבה "מי", כנודע ש"מה" שייך לאבא (חכמה, כח מה) ו"מי" שייך לאמא (בינה).

אם החתן הוא הבן התם, מתאים שהכלה תהיה השולמית משיר השירים (לשון שלמות-תמימות), תם שולמית = 2 פעמים תריג (תמימות-שלמות מצוות התורה), הערך הממוצע של כל תיבה, כאשר ה'כנף' (ההפרש בין תריג ל-תם מצד אחד ולשולמית מצד שני) הוא גל עיני ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" שעולה ג"פ תריג).

 

 

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 18 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד