ארץ בשביל תורה - מגיע לנו מדינה יהודית!

הקדמה: המאמר הקודם בסדרה דיבר על הברית כיסוד של המדינה היהודית. הסמכות של מדינה יהודית ליצור ולשמור על מרחב לחיים יהודיים היא מבוססת על כריתת ברית, כפי שהיה בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ. הברית היא שלב הכרחי בדרך למדינה יהודית. - מדינה המבקשת להעמיד את התורה כתכלית של החיים הציבוריים אינה יכולה להישען רק על רוב פוליטי, משום שהיא מבקשת לעצב את המרחב המשותף לאור תכלית מחייבת, ולעיתים אף להגביל בשמה את חירות הפרט. לשם כך נדרשת תשתית עמוקה יותר מהכרעת רוב: ציבור המקבל על עצמו במשותף להקים או לקיים מדינה יהודית. 

השאלה המתבקשת היא כיצד ברית כזאת יכולה להיווצר. מה יגרום לציבור להתאגד סביב מדינה שעדיין אינה קיימת, כאשר אין לו רוב, כוח או דרך ברורה לממשה? כדי לענות על השאלה הזו אני חושב שצריך קודם כל לדבר על הזכות למדינה יהודית.

הדיון בנוגע לזהות היהודית של המדינה, ובטח בהקשר של נושאי דת ומדינה עוסק בדרך כלל במציאות הקיימת. ומוסלל בדרך כלל מראש לאפיק צר שתלוי בשאלות ראליות:  מה אפשר להעביר בכנסת, מה הציבור מוכן לקבל, כיצד מאזנים בין הקבוצות השונות, ואילו שינויים עלולים לפרק את החברה. אלו שאלות חשובות, ועוד נצטרך לעסוק בהן ברצינות. אבל לפני ששואלים כיצד נכון להתנהל בתוך החברה הקיימת, צריך לרגע לצאת ממנה ולהסתכל מבחוץ. לפני ששואלים מה ניתן לעשות, לענות על השאלה מה ראוי לעשות. לא רק מה יכול להתקבל, אלא מהי מקור הסמכות. על פניו, מדובר בדיון תיאורטי, אבל כפי שנראה בהמשך לעמדה הנפשית הזו השפעה על האופן שבו ציבור יכול להבין את עצמו, להתאגד ולפעול.

בעבור ישמרו חוקיו

הזכות על ארץ ישראל היא למי שרוצה להקים מדינה יהודית על פי תורה. כמה שהמשפט הזה נשמע רדיקלי ואולי קיצוני, לאמיתו של דבר זה הדבר הכי פשוט בעולם. אין זכות לעם ישראל בארץ ישראל ללא התנ"ך. גם מגילת העצמאות של מדינת ישראל, שכפי שנראה בהמשך גזלה במובן מסויים את הזכות על הארץ נשענת על התנ"ך. בתנ"ך המקור לזכות על הארץ ברורה - כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. ארץ ישראל היא מתנה מהקב"ה, אך לא מתנה רגילה, אלא מתנה עם תנאי, הקיום שלנו בארץ הוא מכוח הברית עם הקב"ה כמו שמפורש במקומות רבים, כמו בתהלים: "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו - בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו"

הארץ היא לא רק המקום שבו עם ישראל רשאי להתקיים. היא ניתנה לו לשם תכלית. הריבונות בארץ אמורה לאפשר לעם ישראל לכונן חיים לאומיים המכוונים לשמירת חוקיו ותורותיו של הקב"ה. ממילא הזכות על הארץ אינה זכות קניינית פשוטה. היא זכות הקשורה בייעוד. אפשר להמשיל זאת, לנכס שנמסר לאדם לשם שליחות מסוימת. כל כוחו להחזיק בנכס נובע מן השליחות שהוטלה עליו. אם הוא נוטל את הנכס, משתמש בו לתכלית אחרת לחלוטין, ולבסוף אף מונע ממי שמבקש לקיים את השליחות להשתמש בו לשם כך — קשה לתאר את המצב כבחירה לגיטימית בין שתי העדפות. אין כאן רק ויכוח על אופי השימוש בנכס. יש כאן שימוש בזכות נגד התכלית שמכוחה ניתנה. כך גם ביחס לארץ ישראל. מדינה יהודית ומדינה המבקשת לנתק את הריבונות היהודית מן התורה אינן שתי העדפות תרבותיות שוות, שהציבור רשאי לבחור ביניהן כרצונו. אם מקור זכותנו בארץ הוא הברית, אי אפשר להשתמש בזכות שניתנה מכוח הברית כדי להפוך את ביטול הברית לעיקרון המכונן של המדינה. במובן הזה, שלילת ייעודה התורני של הארץ אינה רק הימנעות ממימוש הזכות. היא עלולה להיות שימוש בזכות שלא כדין. וכאשר מי שאוחז במנגנוני הריבונות גם מונע ממי שמבקש לממש את ייעודה של הארץ לעשות זאת, יש כאן ממד חריף יותר: נטילת הזכות ושימוש בה נגד בעליה ותכליתה.

כמובן, אין פירוש הדבר שיהודי שאינו שומר תורה חדל להיות חלק מעם ישראל או מאבד את זיקתו לארץ. מוקד הדיון הוא אחר: מכוח איזו זכות אנו מגדירים את ייעודה המדיני של הארץ? מי ששולל את תכליתה התורנית של הארץ אינו יכול באותה נשימה לטעון שמכוח הזכות היהודית על הארץ נתונה לו הסמכות לעקור את התכלית שמכוחה קיימת הזכות. 

כאמור, יש להפריד בן השאלה העקרונית לבין הנגזרות המעשיות שלה. בוויכוחים פוליטיים נוטים לערבב בן שאלת הצדק לבין הפעולה, וכך להשתמש בפעולות כאלו או אחרות כדי לקעקע ולערער על עצם הזכות. ערבוב כזה נועד לחמוק מהדיון ולנצל את עמדת הכוח של המצב הקיים כדי למנוע דיון בשאלה האם הוא מוצדק. צריך להפריד בין השאלות. השאלה האם קיימת לעם ישראל זכות לכונן בארץ ישראל מדינה יהודית מכוח התורה היא שאלה אחת. השאלה כיצד נכון לממש את הזכות הזאת במציאות הנוכחית היא שאלה אחרת. הדיון השני כפוף למערכת רחבה של שיקולים:  ייתכן שזכות ברורה אינה ניתנת למימוש מיידי. ייתכן שהניסיון לממש אותה בדרך מסוימת יהיה אסור, מסוכן או חסר אחריות. אבל חוסר היכולת לממש זכות אינו מבטל את קיומה.

תודעת הזכות כמפתח לברית

אם כן למה ההכרזה בזכותנו על הארץ כדי לקיים בה מדינה יהודית חשובה בכלל?  תודעת הזכות והבעלות היא המפתח שמאפשר לנו להתאגד. כי היא מאפשרת לקיים רצון, דרישה וחלום, מעבר למגרש הריאלזם. 

התאגדות פוליטית רגילה נוצרת סביב רצון משותף. אנשים רוצים לשנות מדיניות, לקדם אינטרס, להחליף הנהגה או לעצב מחדש מוסדות קיימים. מכיוון שיש להם רצון משותף, הם מתארגנים כדי לממש אותו. מבנה כזה תלוי כמעט לחלוטין בשאלת הכוח. כמה אנשים חושבים כמונו? כמה מנדטים נוכל לקבל? האם נוכל להיכנס לקואליציה? מה הסיכוי שלנו להשפיע?

אלו אינן שאלות צדדיות למפלגה. הן נוגעות לעצם משמעות קיומה. אם ברור לחלוטין שאין אפשרות לממש את הרצון המשותף, ההתאגדות מאבדת את המשמעות שלה. מיעוט פוליטי, מודד את עצמו כל הזמן ביחס לרוב, התארגנויות פוליטיות הן תלויות סקרים וסיכויים, וגם דעת הקהל מה חשוב ועל מה כדאי להילחם היא פונקציה של קונסטלציה פוליטית

אם התפיסה היא שמדינה היהודית היא רק דבר שאנחנו רוצים, אין דרך אמיתית להשתחרר מן החשבון הזה. אם אנחנו רוצים דבר מסוים בתוך מדינה השייכת לכלל אזרחיה ומקבלת את סמכותה מרצונם, הרי שאנחנו קבוצה אחת בין קבוצות אחרות. מותר לנו לשכנע. מותר לנו להתמודד. ואם נשיג רוב, נוכל לממש את רצוננו. ומה קורה כשאין רוב? אין שום משמעות להתאגדות הזו.

ממילא, כמעט ובלתי אפשרי לצייר מהפך שבו קבוצה קטנה מצליחה לחולל שינוי שהוא מעבר לדרישת זכויות הפרט שלי, השיח של הציבור הדתי עוסק רק בטיעונים של פגיעה ברגשות, או חופש דת, אבל אם ירצה לדבר על האופן שבו מדינה נראית הוא מיד ייתפס כמיעוט שמחפש לכפות את דעתו על הרוב.

לעומת זאת, מי שפועל מתוך תודעת זכות - היא אינה תלויה כמובן ברוב ומיעוט, גם אם רוב הציבור אינו מאמין בתורה, זה לא משנה את העובדה שהזכות על ארץ ישראל היא קשורה לקיום תורה ומצוות. תודעה זו מציבה דרישה. הדרישה היא שמגיע לנו מדינה יהודית ושהצדק של דרישה זו אינה תלוייה בשאלה אם רוב העם תומך או מתנגד.

ברית חוץ פרלמנטרית

אם הבסיס של קיום מדינה יהודית היא כריתת ברית והגדרה מחדש של זהות המדינה, של הסיפור המכונן שלה  וממילא של החוקה שלה, ברית יכולה להתפתח בהכרח רק מחוץ למערכת הפוליטית. 

הברית עניינה באופן מהותי היא אחרת, היא לא שאלה של סיכויים והיתכנות אלא של מחויבות הדדית, מחויבות לרעיון ומחויבות הדדית. המשמעות של הברית היא דווקא בהחלטה ליצור את אותה ישות. 

מי שחי בתודעה של הזכות למדינה יהודית, ומקיים בתוכו את הדרישה הצודקת הזו, יש לו משמעות לדרישה הזו, גם לפני שהיא הפכה ליעד ראלי, כי היא עצמה מגדירה את הזהות שלו.

אם זכותו של עם ישראל לכונן בארץ ישראל חיים מדיניים המכוונים לתורה היא זכות ממשית, הרי שהזכות הזאת אינה מתחילה להתקיים ביום שבו חמישים ואחד אחוזים מן הציבור מכירים בה. היא קיימת גם קודם.

מכאן נובע דבר פשוט אך עמוק: יש משמעות לכך שאנשים יכירו בה יחד גם כאשר הם עדיין מעטים. העמדה הנפשית שרוצה בקיום מדינה יהודית מייצרת זהות, וממילא מעניקה משמעות לחיבור ולהתאגדות באיזו אופן שתהיה, גם במנותק משאלת ההיתכנות הפוליטית

ממיעוט אידאולוגי לציבור נושא ברית

יש הבדל עמוק בין אדם הרואה את עצמו כחלק ממיעוט אידאולוגי לבין אדם הרואה את עצמו כנושא ברית. המיעוט האידאולוגי מביט כל העת על הרוב. המספר שלו מגדיר את מצבו. אם הוא קטן, הוא חלש. אם הוא גדל, הוא מתחזק. משמעותו הפוליטית היא פונקציה של מספר האנשים שהצליח לשכנע.

ציבור נושא ברית מביט תחילה על הדבר שהוא נושא. הוא יכול להיות קטן מאוד. ייתכן שאין לו שום יכולת לשנות חוק. ייתכן שאיש אינו מתחשב בו. אולם גודלו אינו קובע אם יש משמעות לקיומו, מפני שמשמעותו אינה נובעת בשלב הראשון מיכולתו לשלוט.היא נובעת מן הברית.

במילים אחרות: אם מפלגה היא תוצר של דעת הקהל, המטרה של הברית היא ליצור את הקהל. לאמירה שאנחנו רוצים ליצור כאן משהו חדש, כלומר לא רק להשיג כוח פוליטי ולהשפיע אלא לכונן מסגרת חדשה שמעניקה משמעות אחרת, ולא רק שאנחנו רוצים את זה אלא שאנחנו מאמינים שיש לנו זכות על כך, זה שינוי תפיסתי עמוק מאד.

כאמור, תודעת הברית היא לא בהכרח סותרת את ההתנהלות בתוך המשחק הקיים, בני הברחת יכולים לפעול במפלגות שונות בתוך מסגרת המדינה הקיימת ואולי גם לקבל את העובדה שזו היא זהותה ועם זה צריך להתנהל, ובמקביל, להשתייך למי שרוצה ולוקח חלק ביצירת המדינה החדשה.

שינוי התפיסה הזה הוא שמעניק משמעות להתאגדות סביב הדרישה למדינה יהודית - לא משום שהיא מבטיחה למצטרפים ניצחון קרוב, אלא משום שהיא מזמינה אותם לקבל אחריות. היא אינה אומרת: הצטרפו אלינו כי הסקרים לטובתנו. היא אומרת: זו האמת. כך יכולה זכות מופשטת להפוך לתביעה חיה. התביעה יכולה ליצור ברית. הברית יכולה ליצור ציבור. והציבור, אם ילך ויגדל, יוכל יום אחד להיות הציבור שמכונן מדינה.

איך אותה תודעה באה לידי ביטוי? יש כאן עשה טוב וסור מרע. העשה טוב היא לעסוק בשאלה כיצד צריכה להיראות אותה מדינה, להקים התאגדויות רבות ושונות שעוסקות ביצירת אותה ברית וסיפור מכונן. הסור מרע בא לידי ביטוי בעיקר בסוגיית הסירוב פקודה. 

עד היום, בדרך כלל עסקנו בסור מרע שבו נעסוק בפסקאות הקרובות, אבל מה שצריך הוא יותר ויותר לעסוק ב"עשה טוב", לא רק למה לא להקשיב, אלא למה כו להקשיב - לזה יוקדשו המאמרים הבאים..

תודעה של חירות

כאמור המשמעות העיקרית של תודעת הזכות נדרשת קודם כול כדי לאפשר את יצירת הברית המחודשת, אבל יש לה משמעות גם בשלב הנוכחי. אם האידיאולוגיה של "הימין" היא רק העדפה פוליטית, נקודת המוצא שלי פשוטה. קיימים כללי משחק; עליי לפעול בתוכם. לשכנע, להקים מפלגה, להתמודד בבחירות ולהשיג רוב. 

לעומת זאת ההבנה שהתביעות האידיאולוגיות נובעות ממקור סמכות ומזכות שקדמה להסדר הפוליטי הקיים יוצרת תמונה מורכבת יותר. כך למשל צמחה ההתיישבות ביהודה ושומרון כולה, גם אם לפעמים בגלל הקושי להכיל את המורכבות של ההבדלה בן הרצון להיות חלק מעם ישראל לבין סמכות התורה (קל וחומר בעידן שבו המושג סמכות התורה גם מנוצל להרבה דברים זרים) נוטים רבים להתכחש לזה. 

הכוונה היא לא שאין שום משמעות לכללי המדינה, בוודאי כשהם מבטאים את רצון הציבור כיום. ולמרות זאת כללי המערכת הם לא גבולות הלגיטימיות, תביעה שכוחה מכוח הזכות מאפשרת לדון ברצינות בצורות שונות של מחאה ומאבק. 

המשמעות בהכרה שזו ארצנו, יוצרת תודעה של חירות. המשמעות של החירות היא לא שאפשר לעשות ככל העולה על רוחנו, טבוודאי לא להשתחרר מהאחריות כלפי עם ישראל. להפך זו חירות שמעניקה כובד של אחריות כי במקום שהמערכת תקבע מה עלינו לפעול, עלינו לברר בעצמנו כל הזמן תוך שיקול דעת.

אחת הדוגמאות המרכזיות בשאלת הזכות באה לידי ביטוי בסירוב פקודה בזמן הגירוש מגוש קטיף, אבל לאמיתו של דבר אותה שאלה חוזרת על עצמה שוב ושוב בשאלה מכוח מה אנחנו פועלים. הוויכוח על סירוב פקודה עסק בשאלת הסמכות - דברי הרב ודברי העבד דברי מי קודמין? אלא שהוויכוח לא היה בן דתיים לחילוניים, אלא בתוך העולם הדתי-תורני

התפיסה הממלכתית גרסה כי אמנם התורה חשובה ויקרה, אבל בכל מה שקשור למרחב הציבורי, המדינה היא מקור הסמכות, ולכן, גם אם התורה מצווה משהו אחד. הקיום שלנו כאן הוא תוצר של המדינה, ולכן היא זו שקובעת.  גם אם מדובר ביהודי מאמין, שומר תורה ומצוות, לתפיסתו בקיום של המדינה ישנה זכות שווה לדתיים ולחילוניים, לנאמני הארץ ולעוזביה. לעומת זאת התפיסה 

גם אם אנחנו מעריכים את עבודת הצבא, גם אם רואים בשיבת ציון, ובין מי שרואה בהקמת המדינה התקדמות גדולה. אבל לא מכוחה אנחנו כאן, הזכות על ארץ ישראל קודמת לה, ולכן אין לה סמכות. דברי הרב קודמין.

מזכות לחובה

כדי לכונן מדינה יהודית נדרש לחדש את הברית, שעם ישראל יקבל על עצמו להקים מדינה יהודית שתקיים את מטרת הבחירה בעם ישראל ובארץ ישראל. יש דרכים שונות כיצד זה יקרה, אם כל עם ישראל כולו יקבל על עצמו, בתהליך הדרגתי או בעקבות זעזוע משמעותי, אולי מתוך הסכמה יקום איזור פיילוט. אבל המפתח של כלל האפשרויות היא קיומה של הדרישה.

אם צודקת הטענה במאמר, ברית באופן מהותי תמיד מתחילה לפני מימושה, ולכן הברית הגדולה יכולה לצמוח רק אם היא תתחיל לפני הרוב, ויקבלו על עצמם ליצור את התשתיות - תחילה הרעיוניות לקראת מדינה יהודית מחודשת  

והברית תתחיל ביום שבו נפסיק לשאול רק כמה כוח יש לנו לממש את רצוננו, ונתחיל לשאול אם אנחנו מוכנים לשאת יחד את הזכות שניתנה לנו.