מכוח הברית: חידוש הברית כבסיס של מדינה יהודית

כאשר מדברים על מדינה יהודית. הנטיה הטבעית היא לשייך את המושג למציאות שבה אנחנו חיים כיום, וממילא השאלות הראשונות שעולות עוסקות במנגנוני הכפייה ויחסי הגומלין בין ציבור או שלטון שמאמין בקיום תורה ומצוות לציבור חילוני, או גם בתוך הציבור הדתי. תפיסה זו קיבלה את הכינוי "מדינת הלכה" המקשר אוטומטית בין מדינה יהודית לחקיקה דתית.

אבל, כאשר אנחנו מדברים על מדינה יהודית, אנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי. לפני שעוסקים בשאלות הרבות על מקומה של המדינה היהודית במציאות של דיעבד, צריך קודם כל לדבר על החזון ועל מה אנחנו רוצים שיהיה כאן.

הטענה שאבקש להציע היא שמדינה יהודית אינה נשענת בראש ובראשונה על כפייה ואף לא על החוק. היא נשענת על הברית. לא מפני שאין בה סמכות, אלא מפני שמקור הסמכות שלה איננו החוק אלא הברית. משום כך, כאשר אנחנו אומרים "מדינה יהודית", השאיפה איננה להקים מנגנון שיכפה יהדות, אלא לחדש את הברית שמתוכה יכולים לצמוח חיים ציבוריים יהודיים. הרעיון של קיום חיים ציבוריים יהודיים לא מתבסס על השלטה בכפייה של אמונה דתית, שכן כאמור זה נוגד את הרעיון הדתי-יהודי אלא על הברית.

כפי שנראה בהמשך לפני הכניסה לארץ ישראל חוזרת התורה שוב ושוב על מעמד הברית מכיוון שקיום של שלטון יהודי שואב את הסמכות שלו מאותה ברית. לכן, כאשר אנחנו מדברים על מדינה יהודית השאיפה במילים אחרות היא לחדש את הברית. בהבנה של מושג הברית והבחירה ליצוק מסגרת מחייבת שמאפשרת חיים יעסוק המאמר הזה, שכן ללא הבנה של מהי ברית אי אפשר להבין מה זו מדינה יהודית.

מסיני ועד ערבות מואב: הבחירה כבסיס לחיים ציבוריים

ערב הכניסה לארץ כורת הקב"ה עם עם ישראל ברית, ברית שזכתה לכינוי "ברית ערבות מואב" - "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני-ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב". הברית הזו מצטרפת למעמד הברכה והקללה בהר עיבל, שעם ישראל מצווים לקיים מיד עם הכניסה לארץ, מעמד שבו הם מקבלים על עצמם את קיום התורה והמצוות. החשיבות של מעמד הברית עם הכניסה לארץ, הוא בשביל עיקרון הערבות ההדדית - כלומר קיום החיים הציבוריים לאור התורה.

אמנם, את התורה קיבלנו בהר סיני, שם כרת ה' את ברית חורב - אבל הברית הזו נותנת תוקף למקום האישי שלנו מול ה', כדי לקיים חיי ציבור על פי תורה, נדרש ערב הכניסה לארץ לקבל את הברית ואת התורה כחוקה שמסדירה את החיים הציבוריים. בסוף ספר יהושע, לאחר שכבר נכבשה הארץ והתבססו החיים הלאומיים, אוסף יהושע את העם פעם נוספת בשכם – עיר הברית – ומחדש עמם את הברית. הוא איננו מצווה אותם לעבוד את ה', אלא שואל: "בחרו לכם היום את מי תעבדון." לאחר שהעם משיב כי יעבוד את ה', מדגיש יהושע: "עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה'." דווקא לאחר שכבר יש ארץ, שלטון והתיישבות, חוזרת התורה אל יסוד הבחירה. החזרה שוב ושוב על מעמד הברית מדגיש את המשמעות של הבחירה כבסיס הנורמטיבי של המדינה היהודית. אבל אם הכל מבוסס על הבחירה, מה המשמעות של המדינה היהודית? כדי להבין את הציור הזה צריך להעמיק במושג הברית, אותו אפשר להגדיר כאחד ממושגי היסוד של המחשבה היהודית.

המאמר הקודם בסדרה התייחס לשאלה - למה מדינה יהודית? ודיבר על התפיסה שרואה בעולם לא מרחב ניטרלי לגמרי, אלא זירה של מאבק שבו יש יצר טוב ויש יצר רע, ושכדי לסלול את הדרך צריך לייצר מרחב של קדושה, ולהתאגד כדי לייצר מרחב כזה שבו ניתן לקיים חיי אמונה, האדם הוא יצור מדיני בטבעו ציטטנו את הרמב"ם. אבל יש רובד יותר עמוק, האדם הוא יצור בריתי בטבעו.

בין חוזה לברית: מוסד הנישואין כמשל

לאחרונה עלה לשיח ההבדל בין חוזה לברית. החוזה נתפס כמערכת יחסים המבוססת על אינטרסים ועל הסכמה הדדית, ואילו הברית נתפסת כמערכת יחסים עמוקה יותר, רגשית יותר או אפילו דתית. אבל נדמה שההבחנה הזו עדיין אינה יורדת לשורש העניין. כדי להבין את משמעות הברית כדאי להתבונן במוסד אחד שכל אדם מכיר: הנישואין.

למרות שמוסד הנישואין הותקף לא מעט בעידן המודרני, מתקפות שגם הצליחו לפגוע במעמדו ואולי גם לערער אותו, עדיין מוסד הנישואין משמר את המקום של הברית בחיים שלנו, ולפעמים, אדרבא דווקא על רקע השאלות סביב המשמעות שלו בעולם שתופס קשר כסוג של חוזה, העובדה שבני אדם ממשיכים להתחתן ממחישה יותר מכל עד כמה האדם במהותו זקוק לברית.

אם פתחנו ברתיעה של דורנו מכל רעיון של כפייה, ובעלייתו של החופש אל ראש סולם הערכים. הברית במהותה, כוללת מימד מסויים של כפייה, האדם שנכנס לברית מוותר במודע על החירות שלו, מגביל את עצמו, ואפילו מפקיד את חלק מהחופש שלו בידי אדם אחר. כשאדם מתחתן, הוא מצמצם את מרחב הבחירה שלו, הוא מקבל על עצמו התחייבויות שיגבילו את פתח היציאה שלו מהקשר, ובוחר למעשה במימד מסויים של כפייה. למה אנחנו עושים את זה?

הציור המקובל טוען כביכול כאילו הברית היא תוצר של אהבה, שני אנשים נפגשים, מתאהבים, האהבה מעמיקה והם מחליטים לכרות ברית, שהיא כביכול תוצר של אהבה בחום גבוה, כאילו אם מחממים מאד ברזל הוא מותך, כך כאשר מאד אוהבים מתחתנים. יתכן שזו הטעות הגדולה ביותר בהבנת הנישואין האמת היא שאנחנו מחפשים ברית אנחנו מחפשים להתחתן מפני שאנחנו מחפשים ברית, והאהבה היא המקום שבו הברית מתממשת. כשאדם מחפש בת זוג (או כשאשה מחפשת בן זוג) הוא מחפש במודע אדם אחד מתוך מיליוני בני האדם שיש בעולם לכרות איתו ברית, ולבנות איתו מערכת יחסים ייחודית, כזו שיכולה להתקיים באמת רק במרחב של ברית. כאמור, האדם הוא יצור בריתי, הוא זקוק לברית, כדי להיות נאמן לבחירות שלו, וכדי להעניק להם יציבות, משמעות ועומק. חיפוש בן זוג הוא לא חיפוש של קשר חברי טוב, אלא חיפוש של קשר שיהפוך ליסוד של החיים שלנו, ולא רק תוספת עליהם.

לברית יש מחיר, אבל המחיר הוא חלק מהמהות. האדם יודע שבעתיד יהיו רגעים שבהם רצונו ישתנה. יהיו ימים של ריחוק, של קושי, של ספק. ובכל זאת הוא כורת ברית. מדוע? מפני שהוא מבקש שהבחירה של היום תהיה בעלת סמכות גם על האדם שיהיה מחר. האדם משתמש בחירותו כדי ליצור דבר שמעתה יעמוד מעל לרצונו המשתנה. אין זו כפייה זרה, אך גם אין זו רק משמעת עצמית. הברית יוצרת מקור סמכות חדש. היא מעניקה לבחירה כוח לחייב גם כאשר הרגש והרצון כבר אינם כשהיו.

כריתת ברית פירושה ויתור על אפשרויות אחרות. בנישואין האדם מוותר על כל שאר האפשרויות שהיו פתוחות לפניו. אך אין זה מפני שהוויתור הוא ערך בפני עצמו. האדם אינו מחפש מגבלות. הוא מחפש חיים.

והחיים מלמדים דבר פשוט: אי אפשר לבנות חיים כאשר כל האפשרויות נשארות פתוחות תמיד. חיים עמוקים נוצרים כאשר האדם בוחר אפשרות אחת ומוכן להיות נאמן לה גם כאשר המחיר מתברר. המחיר איננו תקלה בברית; הוא חלק מהאפשרות שלה להתקיים.

יצירת זהות: ברית כמרחב של קדושה

הרעיון של הברית כממוצע בן החופש המוחלט החילוני וחסר המשמעות, לבין תפיסה של כפייה - היא רעיון מרכזי ביהדות. הקב"ה מצפה שנבחר בברית, אך ללא המחויבות לברית אין חיים רוחניים.

החופש המוחלט לא מעניק בחירה, אלא להפך, גורם לאדם לאבד את עצמו בחלל הפנוי, כדי להצליח ולחיות, הוא צריך לבחור בברית. הברית כאמור היא לא רק חוזה, אלא יצירת זהות. הכוח של הברית היא שהאדם בוחר לצאת מעצמו, ולכונן לעצמו מקור סמכות שהוא מעבר למה שהוא רוצה באותו רגע. לעומת חתימת חוזה, הברית יוצרת "ישות" חדשה.

זו הסיבה שהרעיון של הברית הוא רעיון כל כך מרכזי בכניסה של עם ישראל לארץ, כאמור, כדי להצליח לחיות חיי אמונה וקדושה בתוך העולם, האדם צריך להתקדש, מילה שמשמעותה המילולית לפרוש, להתבדל. אם רוצים לחיות חיי עם קדושים, צריך לבנות מרחב כזה, ולהיות מוכנים להיות מושמעים אליו. המרחב הזה הוא המשמעות של המדינה היהודית, אך הוא יכול להתקיים רק מתוך ברית - כלומר מתוך החלטה של העם לבחור בחיים האלו. הברית היא מקור הסמכות של המדינה היהודית.

במשך השנים התפוגגה הברית, עם ישראל יצא לגלות פעמיים, וכאשר חזר לארץ הוא חזר ללא ברית. גם כאשר הוקמה המדינה, לא הצליחו לכונן חוקה, לא חוקה תורנית כמובן, אבל גם לא חוקה אחרת.

הדיונים על דת ומדינה מפספסים את רכיב הברית

במציאות הזו, שבה הותר קשר הברית, הדיונים על דת ומדינה נראים לפעמים קצת משונים, וכניסיון "לתת נשמה למדינה" כמו הסימסה של המפד"ל במקום שהיא לא רוצה, לכן זה לא מפתיע שהחוויה היא של כפייה, גם כאשר אין באמת ניסיון ממשי לכפות, כל ויכוח מקומי נתפס כניסיון להכריע על זהות שלא מתוך בחירה.

לכן, בעיני, את הדיון על מדינה יהודית צריך להפריד (לפחות לצורך הדיון) מהמדינה של היום. כדי לחדש את הברית, צריך קודם כל לצייר כיצד היא צפויה להיראות. אין הכוונה שמדובר רק בהסברה מנותקת מהמציאות, ומההכרעות בשטח. אלא שמימוש החזון למדינה יהודית עובר דרך אירוע ממשי של חידוש הברית, ובחירה ברצון לחיות במדינה יהודית

המדינה היהודית היא לא רק תוצאה של חוזה אזרחי, בשביל להסדיר יחסים אזרחיים לא צריך מדינה יהודית. מדינה יהודית היא הפלטפורמה שמקיימת את הברית, לכן כשאנחנו אומרים "מדינה יהודית", אין פירוש הדבר שאנו מבקשים בראש ובראשונה מנגנון שיכפה יהדות. פירוש הדבר הוא שאנו מבקשים לחדש את הברית - שעם ישראל ישוב לראות את עצמו כעם שחי בברית עם הקב"ה. ומתוך הברית הזו יבנה את חייו הציבוריים, את משפטו, את תרבותו ואת מדינתו.

הדיונים על דת ומדינה עוסקים כיום בשיח של חוק וכפייה, וביחסים של רוב ומיעוט, רעיונות כמו פשרת גביזון-מידן עוסקות בגוונים שונים של החוזה האזרחי, כשהמצוות נתפסות כצרכים של הפרט הדתי, או כציביון מסויים. 

לעומת זאת התבוננות באותם סוגיות מבעד לעדשת הברית, תופסת אותן באופן אחר לגמרי. השאלה היא לא איך מסתדרים יחד, אלא מהי המטרה לשמה מתאגדים. ולכן עיקר העיסוק צריך להיות לא איך נסתדר בהווה, אלא מה הציור האידאלי שלנו.

על איך מחדשים את הברית, ומה עושים בעולם שבו לא כולם רואים את עצמם חלק מהברית  נדבר במאמרים הבאים