לאחר שנים של כרסום בסמכות בית הדין הרבני בסוגיית המזונות – הממשלה אומרת לבג"ץ "די" ומחוקקת חוק שתכליתו להחזיר לבתי הדין את הסמכויות שבג"ץ לקח מהם בהליך מזדחל לאורך השנים. אלא שבניגוד לקרבות הרגילים מעולם המשילות – הפעם מדובר באירוע מורכב והשחקנים המוכרים מקרבות הרפורמה מסרבים לשמור על עמדותיהם.
אם הייתם שומעים שחברת הכנסת טלי גוטליב מתנגדת להצעת חוק שנועדה להיאבק בפסקי דין אקטיביסטים של בג"ץ – הייתם מאמינים? עמדתה של גוטליב, בדרך כלל סמן לוחמני למדי נגד האקטביזם המשפטי, ביחס לסוגיה שנביא לפניכם, מלמדת אולי יותר מכל על כך שמדובר בסוגיה מורכבת, שלא הכל שחור ולבן, שהשבלונות הרגילות של שמרנות משפטית מול אקטביזם לא מתאימות לכל סוגיה.
וועדת החוקה, חוק ומשפט דנה ביום רביעי שעבר בהצעת החוק הממשלתית שתכליתה להחזיר לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בתשלום דמי מזונות בהליכי גירושין.
מדובר בסוגיה משפטית סבוכה שגררה סערות משפטיות מרובות ומורכבות לאורך השנים. כעת למעשה מבקשת הממשלה להגדיר בחקיקה ברורה את גדרי הסמכות של בתי הדין ובכך למנוע פרשנויות מרחיקות לכת של בית המשפט העליון.
סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שחוקק כבר בשנת 1953 מעגן בחקיקה את סמכות בית הדין הרבני, שאינו מחזיק במדינת ישראל בסמכות שיפוט בסוגיות ממוניות, לדון בסוגיית תשלומי המזונות: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין... יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".
עד כאן לכאורה הכל פשוט. אלא שבשנת 1969 חל מפנה משמעותי בסוגיה, כששופט העליון יואל זוסמן פירש את לשון החוק בדרך מצמצמת. זוסמן קבע שהסמכות לדון בסוגיית המזונות מוקנית לבית הדין רק ביחס ל"תביעת השבה" –כלומר כשאישה שמגדלת את הילדים לאחר הגירושים תובעת למעשה שאבי ילדיה ממנו היא מתגרשת ישיב לה, כביכול, את התשלומים שהיא מוציאה עבור גידול הילדים.
זוסמן חידש שאין לבית הדין סמכות שיפוט ביחס לתביעת הילדים למזונות מהוריהם, ובנוסף לכך מטבע הדברים האישה היא האפוטרופוס שייצג כביכול את הילדים בתביעה הזו, כך שלמעשה לפי זוסמן הסמכות לדון בתביעת מזונות קנויה לבית המשפט ולא לבית הדין הרבני. פסק דינו של זוסמן מפורסם כ"הלכת שרגאי".
לאורך השנים בתי הדין הרבניים הלכה למעשה המשיכו לדון בענייני המזונות בתיקי גירושין, בעיקר הודות לפרשנות מרחיבה יחסית של שאלת ההגדרה ל"תביעת השבה". הפרקטיקה הזו זכתה לגיבוי במספר לא מבוטל של פסקי דין של בג"ץ לפתחו הגיעו מעת לעת עתירות של גברים שזעמו על פסקי הדין שקיבלו בבית הדין הרבני וקיוו למצוא מזור בבית המשפט העליון, שכאמור כדבר שבשגרה דחה את העתירות וקיבל את עמדת בתי הדין. למעשה בתי הדין "חיו בשלום" עם הלכת שרגאי במשך יובל שנים.
ואז הגיע השופט מני מזוז שהחליט בשנת 2019 לשים סוף לעניין והעניק פרשנות מצמצמת מאוד למושג "תביעת השבה". בכך למעשה מזוז סינדל את יכולתו של בית הדין לראות לעצמו סמכות לדון בפסיקת מזונות. לדברי מזוז, "השבה" מתייחסת רק להוצאות מאוד קונקרטיות של מי מבני הזוג שמגדל את הילדים, הוצאות שכבר יצאו בעבר או הוצאות ברורות ומוגדרות שהוא צפוי להוציא בקרוב.
הפרשנות שהעניק מזוז להלכת שרגאי איימה לסגור את הדלת באופן סופי על הסמכות של בתי הדין לדון בפסיקת המזונות, אלא שבתי הדין המשיכו לדון בכך כבעבר ובפסק דין של בית הדין הרבני הגדול אף נכתב בשנים האחרונות שפסק הדין של מזוז הוא לא הלכה מחייבת.
חשוב להבין: כששני בני הזוג מסכימים שסוגיית המזונות תידון בפני בית הדין ומסמיכים מפורשות את בית הדין לכך – אין שום בעיה. הבעיה מתחילה כשלא ניתנה הסכמה מפורשת לכך בתחילת ההליך ואז לאחר קבלת פסק דין שמרע עם אחד הצדדים, בדרך כלל – הבעל, אז בוחן הבעל את הסמכות של בית הדין לפסוק בעניין המזונות. כך בשנים האחרונות הגיעו ארבעה גברים והגישו עתירות לבית המשפט העליון נגד פסקי הדין שיצאו בעניינם בבתי הדין הרבניים השונים ולאחר שערעורים שהגישו לבית הדין הרבני הגדול – נדחו.
ארבע העתירות התאחדו לדיון משותף ועקרוני אחד. השופטת יעל וילנר, סמן שמרני לכאורה של בית המשפט העליון, קיבלה את העתירות והובילה את דעת הרוב לאחר שהצטרפה אליה השופטת רות רונן. וילנר קבעה שפסקי הדין של בית הדין הרבני – יבוטלו. אין סמכות לבית הדין לדון בענייני מזונות. השופט סולברג הסתייג מעמדתה של וילנר, ובפסק דין מנומק האריך להצדיק את עמדת בית הדין הרבני הגדול.
ממש לפני שבועיים דחה השופט יצחק עמית את בקשת בית הדין הרבני הגדול להביא את העתירות לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים בבג"ץ בגלל המשמעות הדרמטית של פסק הדין.
👉 הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו
במקביל להליכים בבית המשפט העליון, גורמים בקרב הסיעות החרדיות קידמו את הצעת החוק הממשלתית שהגיעה לפתחה של וועדת חוקה, חוק ומשפט לקראת הצבעה עליה בקריאה שנייה ושלישית. הצעת החוק מבקשת למעשה לסיים את סאגת הפרשנות המפותלת של הלכת שרגאי ולהחזיר את המצב המשפטי שקדם לפסק הדין של השופט זוסמן משנת 1969 כך שלבתי הדין הרבניים תהיה סמכות רחבה לדון בסוגיית המזונות הנלווית לתביעת גירושין.
עד כאן לכאורה הכל ברור. עוד נקודת ציון במאבקי "דת ומדינה" ובנסיונה של הכנסת לבצר את מעמדה מול הכרסום המתמשך בסמכויותיה על ידי בית המשפט העליון, הפעם בדרך של פרשנויות חמקמקות.
אלא שהסיפור שבפנינו לא כל כך פשוט. במשך השנים גוברים הקולות נגד הלך הרוח המקובל בבתי הדין הרבניים ולפיו עול המזונות נופל בעיקרו על האב. ביקורת זו איננה נחלתם של ארגונים אנטי-דתיים אלא להפך: בתוך עולם הדיינות הממלכתי הולכות וצוברות תאוצה גישות של חלוקה שווה בעול המזונות בין הבעל לאישה, כמו גם חלוקה שוויונית במשמורות. מי שנחשב לאחד המובילים של התפיסה הוא הרב אוריאל אליהו, דיין בבית הדין הרבני בנתניה. אלא שגישות אלה עדיין נחשבות למיעוט בבתי הדין, בעוד שדווקא בבתי המשפט לענייני משפחה – הגברים זוכים באופן עקרוני לשוויון והתפיסה שמניחה כנקודת מוצא שהמשמורת תהיה אצל האישה ואילו המזונות בעיקרם יוטלו על הגבר – פינתה את מקומה כבר לפני שנים לגישה שמציבה כהנחת מוצא שוויון בין הבעל לאישה, לטוב ולמוטב.
מה שקורה בפועל לא פעם זה שגם גברים תורניים שמגיעים להליך גירושין מעדיפים להתדיין בנושא המזונות בפני בית משפט לענייני משפחה ולא בבית הדין הרבני, ומנגד ארגוני נשים שככלל מרבות לבקר ולהתנגח בבתי הדין הרבניים – דווקא מרוצות מהתנהלות בתי הדין הרבניים.
הביקורת הגוברת על הפסיקות הנוהגות בבתי הדין הרבניים נתנה את אותותיה גם בדיון שהתקיים השבוע בוועדת החוקה. כאמור, חברת הכנסת גוטליב התנגדה להצעת החוק בתוקף והסבירה שמוטב להותיר את הדיון במזונות לבית המשפט לענייני משפחה.
יו"ר הוועדה חבר הכנסת שמחה רוטמן לא הסתיר את הקשיים בהתנהלות בתי הדין. התוצאה היא שגם בקואליציה הנוכחית קיים קושי לא מבוטל להעביר את הצעת החוק כפי שהיא. כך, מהלך שיכול היה להשתלב במוטיבציה הברורה של הקואליציה הנוכחית להאבק בפסיקות אקטביסטיות של בית המשפט העליון – מוצא את עצמו נתון לויכוחים מעולמות אחרים לגמרי של דת ומדינה, זכויות הגבר וזכויות הילד.
גם בקרב עולם הדיינות מבינים היום שכדי להחזיר לידי בתי הדין את הסמכויות שנגזלו מהם יידרש שינוי רוחבי בסוגיית המזונות, כך שהציבור ימצא בבתי הדין מדיניות הלכתית שתואמת את אורח החיים המקובל כיום שרוב הנשים נושאות בנטל פרנסת הבית ומפתחות קריירה לצד חיי המשפחה.
על מה כל הרעש? תקציר בנקודות:
🏛️ הכנסת נגד בג"ץ: הצעת חוק חדשה מנסה להחזיר לבתי הדין הרבניים סמכות שפסיקות בג"ץ צמצמו עם השנים.
️ שינוי גישה נדיר: טלי גוטליב, שנלחמת בקביעות נגד אקטיביזם שיפוטי – דווקא מתנגדת להצעת החוק.
👨👩👧👦 על מי נופל עול המזונות?: בבתי המשפט – שוויון. בבתי הדין – לא תמיד. וזה גורם גם לגברים תורניים להעדיף את בית המשפט.
🔄 סוגיה חוצת מחנות: ימין, שמאל, דתיים וחילונים – הקווים נשברים. מי בעד הסמכות של בתי הדין, ומי נגד?
🧑⚖️ ביקורת מבית: גם דיינים בכירים מזהירים – אם רוצים סמכות, צריך גם להראות שינוי בפסיקה.
📜 הלכת שרגאי, גרסת 2025: הכנסת מנסה למחוק 50 שנה של פרשנות בג"ץ. אבל המציאות – יותר מורכבת.
