דאגה לזכויות "בעלי הקרקע" הערבים - עיוות מוסרי • דעה

זכויותיו המדומות של הערבי "בעל הקרקע" - הן תוצאה של הגלייתנו מארצנו בניגוד לרצוננו, ולכן אין להן שום תוקף. הריסת בתי יהודים בשם זכויות הפולש הגזלן מצביעה על מוסר מעוות, שהטמעתו בקרב המתיישבים מטילה ספק על מוסריות מפעל ההתיישבות כולו

בשנים האחרונות התקבע נוהל "אדמות פרטיות" ביו"ש. על פי נוהל זה, כל טענת בעלות על קרקע מצדיקה הרס כל הנמצא במקום, זאת בתנאי שהטוען לבעלות הקרקע הוא ערבי, והבונה הוא יהודי. הנושא קיבל עדיפות עליונה ע"י בג"ץ בפסיקות שונות. גופי הפיקוח והאכיפה השונים, משטרה, צה"ל, מנהל אזרחי ואפילו השב"כ, עושים ככל שביכולתם כדי לאכוף מדיניות זו ללא פשרות.

מה שמטריד יותר היא העובדה שגם גופי ההתיישבות ונציגי המתיישבים קיבלו על עצמם את ההכרעה העקרונית הזו, את אי הפגיעה בזכויות בעל הקרקע הערבי, כעקרון מוסרי מנחה.

נציגי הציבור עסוקים עד מעל לראשם במאבקים משפטיים מתישים כדי להוכיח שטענות הבעלות של ערבים על קרקעות אינן נכונות. עם זאת, כאשר מתברר שעובדתית, הצדק עם הערבי והוא אכן מחזיק בידיו ראיות משפטיות לבעלות על שטח, העניין נתפש כאבוד, וכל מה שניתן לפעול בו כולי האי ואולי, הוא מתן מענה הולם למשפחות היהודיות שצריכות לעזוב.

טענה אחת כלל לא נשמעת, והיא כנראה מחוץ לגבולות הדיון המקובל.

העמדה היהודית במשך אלפי שנות היסטוריה ראתה בכל ארץ ישראל נכס השייך לעם היהודי, על פי הבטחות ה' לאבות האומה. על קרקע זו ישבו אבותינו כמעט אלף שנה מתקופת ההתנחלות הראשונה ועד חורבן הבית הראשון, ולאחר שיבת ציון יותר מארבע מאות שנה, בתקופת הבית השני.

לאחר שהוגלו אבותינו מכאן בניגוד לרצונם עם חורבן הבית השני, התיישבו בארץ זרים שניצלו את היעדרותו של העם היהודי מארצו.

אותו ערבי שקרקעו נגזלה לטענתו ע"י מתיישבים, למעשה הוא עצמו פולש או יורשו של פולש קודם. זכויותיו המדומות על הקרקע הן תוצאה של הגלייתנו מארצנו בניגוד לרצוננו, ולכן אין להן שום תוקף.

הזכויות שלו במקרה הטוב (מבחינתו) מתבססות על כך שלפני מאה שנה, מאתים שנה, או יותר, סבא של סבא שלו השתלט על שטח נטוש. במקרה הרע (מבחינתו) מדובר בפלישה והשתלטות על קרקע בנטיעה או בבניה בשנים האחרונות תוך ניצול אי האכיפה בתחום.

גם אם מדובר בתעודות רשמיות מטעם שליט תורכי או ירדני, הרי שאותו שליט עצמו הוא פולש גזלן,  וכל התוקף של השטרות הללו בטל וחסר ערך.

בהלכה הדבר מכונה "חזקה שאין עמה טענה". היינו, הטוען "אני פה כבר הרבה זמן" או "אני פה כי אבא שלי וסבא שלי היו פה" אין זו טענת בעלות אלא קביעת עובדה של רצף תפישת השטח. אבל מה היה קודם? מה גרם לכך שהנכס עבר מידיו של בעליו החוקיים המקוריים לידיך או לידי אבות אבותיך? למעשה בשורש העניין לא התבצעה מעולם עסקה שבה בעל הזכויות האמיתי העביר בהסכמתו את זכויותיו על הנכס.

ולמי שיטען שגם עם ישראל הוא בעצם עם פולש שלקח בכוח הזרוע את הארץ מידי הכנענים בזמן כיבוש יהושע, בדיוק עבורו טרח רש"י לפתוח את פירושו הגדול על המקרא בהקדמה המבהירה את גישת התורה לזכות היהודים על הארץ. אכן, מי שלא מקבל את עקרון "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" לא ברור איזו זכות מוסרית יש לשלטונו ביו"ש, או בכל מקום אחר בארץ ישראל.

נציגי המדינה לא יסכימו כנראה עם דברי רש"י, ואין אנו עסוקים כעת בניסיון לשכנע את שופטי בג"ץ בצדקת דרכנו.  השאלה החשובה בעיני היא מהי עמדת המתיישבים ביו"ש, ולא מה תחליט המדינה לעשות. השאלה היא האם אנו מסכימים עם הקביעה שבעלות ערבים על קרקעות היא דבר מקודש, ומוסרית אסור לפגוע בו, או שאנו רואים באותם ערבים פולשים גזלנים שאין מקומם כאן.

אולי נחזור כמה צעדים אחורה..

מה בעצם אנו מנסים להוכיח בכל מפעל ההתיישבות המפואר הזה, מפעל שהוקם במסירות רבה, תוך הקרבה עצמית ארוכת שנים בממון ובדמים, וממשיך ב"ה כל הזמן לגדול ולהתחזק?

האם פורצי הדרך וכל מי ששם עצמו על העניין בארבעים השנים האחרונות צייר לעצמו שבסופו של תהליך יישארו כאן מאות אלפי ערבים במאות כפרים ועשרות ערים מיושבות? כלומר, אולי כמצב ביניים זה אילוץ הכרחי, והכל מאיתו יתברך,  אך האם זהו החזון? האם ניתן לצייר כאידיאל את המשך שהות הערבים כאן כתושבי קבע?

נדמה שכולנו חיים בתוך איזה שהוא תסריט שעל פיו עלינו מוטלת המצווה לבנות וליישב את הארץ, ו"בעיית הערבים" כבר תיפטר מאליה. (כמבואר באריכות בספר התנחלות דמה.. מומלץ בחום).

חזונו של העם היהודי לדורותיו  מתייחס לארץ ישראל שיהודים יושבים בה (אולי עם אופציה לחריגים), לא לארץ "דו לאומית". עיון קצר בתחילת ספר שופטים כדוגמה אחת מני רבות, מבהיר היטב את יחס נביאי התנ"ך להימצאות עמים נוספים בארץ. הנוכחות הערבית כאן היא עניין זמני, והיא תסתיים מתי שהוא. מתי זה יקרה, איך בדיוק זה יתרחש,  איני יודע, אך זה בוודאי יקרה. קרו כאן במאה השנים האחרונות תהליכים הרבה יותר מסעירים ומדהימים מאשר תזוזת עוד כמה מאות אלפי ערבים מזרחה..

אז גם אם אומנם לא ביום אחד ניתן להניע מכאן את האוכלוסיה הזרה, בהסכם או בלעדיו, הרי שבמקרים בהם כבר נעשו מעשים בפועל, וקמה נקודת התיישבות יהודית, אין שום הגיון לטעון בשם המוסר שלפולש הערבי הזמני יש זכויות על הקרקע. מה שאינו בידינו אינו בידינו, אך כאשר כבר הצלחנו לנשל את הפולש הגזלן ולהחזיר את השליטה על שטח לידי נציגי בעלי הקרקע האמיתיים, אסור לנו לקבל את העיוות המוסרי של "זכויות הגזלן".

ניתן אולי לדבר על פיצוי כזה או אחר (במקרה שהגוי השקיע את כספו בתום לב) אך זכויות על הקרקע עצמה אין לו. הקרקע הזו היא נכס של העם היהודי.

כל ניסיון להשיג הישגים תקשורתיים ולהוציא את המתיישבים "הוגנים" או "נחמדים" בכך שהם מקבלים את כללי המשחק הקיימים ומכבדים את החלטות בתי המשפט, פוגע אנושות בתשתית הרעיונית של כל ההתיישבות ביו"ש (ואולי בארץ כולה). אם ל"אחמד הפרטי" יש זכויות על שטח מסוים, מדוע לא יינתנו לכלל ה"אחמדים הפרטיים" הללו כל הזכויות על כל השטח, כפי שטוענים ארגוני השמאל כבר שנים? מכאן ועד לטעון שכל ההתיישבות ביו"ש היא "פשע מלחמה" הדרך כבר די קצרה, כידוע.

על כן, צריך לומר בקול צלול, "אין אדמות ערביות בארץ ישראל". זו לענ"ד צריכה להיות עמדתנו הרשמית, מול הערבים ומול המדינה.

האם הצגת עמדה זו תשפיע לטובה על מעמד המאחזים המאויימים בהריסה? שלוש תשובות בדבר.

א. גם אם לא, עדיין חשוב לדבר בשם האמת הנצחית. סוף האמת לנצח.

ב. אם המתיישבים יטענו שהריסת בתיהם בשם זכויות הפולשים הערביים אינה עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי, יש סיכוי רב שהדבר ישפיע  על דעת הקהל דבר שעשוי למנוע מעשי הרס נוספים.

ג. העיקר כאמור היא התודעה שאין לערבים בעלות על קרקע בא"י, וזוהי התשתית המוסרית שלנו בבואנו לכבוש וליישב את הארץ.