הגנה מן הצדק - האם צפויה 'עמונה 2'?

חורבן הבית השני

למרות ההוכחות הברורות לרכישת הקרקעות כדין, נגזר בבג"ץ גורלה של עמונה להריסה במופע מהוקצע וצפוי מראש. מיכאל ספרד מ'יש דין' ונציגי פרקליטות המדינה, יצרו מצג שוא שמתאר את אנשי עמונה כגזלנים שפלשו לקרקע פלשתינית פרטית, תוך התעלמות בוטה מהחלטות מדיניות ומראיות שלא התאימו להם. והדרג המדיני? כרגיל, הוא מעדיף לשבת על הגדר ולתת למשפטנים לנהל את המדיניות. שעון החול של חמישים המשפחות בישוב שהוקם לפני 15 שנה אוזל. ככה נולד נרטיב

האמת היא שאם היה ניתן לצלם את הדיון בבג"ץ ביום רביעי האחרון הכתבה הזו הייתה מתייתרת. המופע החי בהשתתפות הדמויות והשחקנים היה חזק יותר מכל פרשנות של מבקר זה או אחר. אבל לא קניתם כרטיסים ולא צפיתם בהצגה המקאברית הזו, אז תיאלצו להסתפק ברשמים משלי.

זהו סיפור על הבנאליות שבה נולד נרטיב, על כושר ההמצאה המופלא, על האפקט המאגי של משחקי השפה ועל היכולת של עורכי דין ופקידים משפטיים לברוא עולמות שווא בהבל פה. זהו גם סיפור על המכאניזם הציני של הליטיגציה – אמנות הנאום בבית המשפט, על הווירטואוזיות של המילים הריקות, על האסתטיקה הכובשת של השקר. במשחק הזה המציאות היא רק הערת שוליים, נחבאת אל הכלים מאחורי הקלעים, כשהבמה המרכזית מוקדשת לטובת הנרטיב המדומיין.

תושבי עמונה אולי שגו באשליה שלאחר חורבן הבית הראשון הם עברו לסוף התור; היום הם מפנימים את הגורל הקשה של החיים בחוד. על בשרם הם לומדים שהערנות, הדריכות והפיכחון של מי שנכווה ברותחין לא בהכרח מקנים שליטה על המתרחש. אף אחד לא ערב לך שלא תמצא את עצמך כורע מול גרורות של גידול משפטי שיצא משליטה, מול גדודים של לובשי שחורים שפשטו עם שחר להחריב לך שוב את החיים. בשפה דתית קוראים לזה מסירות נפש – הביטוי הזה שתמיד נשמע מרתיע משהו, שהרי מה הוא תובע ממך? למסור את הנפש, לוותר על השלמות שלה, ואולי גם על השפיות שלה, למען חלום לאומי לא מודע, חלום של דורות שחלק מהאחים שלך מתאמצים כל כך להדחיק.

ליהוק ותסריט

שחקן א' – התובע, מיכאל ספרד מארגון 'יש דין'. עורך הדין ספרד הוא חובב ציון ותיק. הגולגולת המרשימה ביותר התלויה על חגורתו שייכת לחורבן עמונה המדמם ב-2006, שהתחיל מעתירה שלו. אבל היא רק אחת מיני רבות. רוב חייו הבוגרים של ספרד עברו עליו במלחמה מרה ועיקשת בהתיישבות יהודית: ביהודה ושומרון, בנגב ועוד. ארגון 'יש דין' שבמסגרתו הוא פועל, המשומן בידי הקרן החדשה לישראל והאיחוד האירופי, הוא אחד הכלים הקטלניים במסע הכיבושים המשפטי של השמאל הקיצוני בישראל.

בפתח הדיון מאריך ספרד לבאר שהמקרה של עמונה חמור במיוחד. הוא מצביע על שורה של פלשתינים שיושבים בקהל ופונה לשופטים בהתרגשות: "יושבים פה אנשים שאדמתם נגזלה! האדמות הללו הן אדמותיהם. הם חרשו אותן עד שהמתנחלים השתלטו עליהם. יש לנו תיקים של אנשים שהלכו לעולמם לפני שבית המשפט נתן להם סעד. מתי ישיבו להם את הגזלה? אחרי שהם ימותו?"

שחקנית ב – נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, היושבת בראש ההרכב יחד עם אסתר חיות וחנן מלצר. בייניש מוכוונת מטרה, ומחליקה כמעט ללא התנגדות במגלשה הרטורית של בא כח העותרים. ספרד טוען שהמדינה אינה יכולה לטעון שפינוי המאחזים תלוי במשא ומתן המדיני, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא שמדובר בעבירה פלילית של גזל שלמדינה אין אפשרות להלבין אותה, והשנייה היא ש"איזה שיח מדיני בכלל מתנהל עכשיו?". בייניש מחרה מחזיקה אחריו: "גם התירוץ של ההקפאה מוצה מזמן. אי אפשר לטעון שלא מפנים בגלל המשאבים שנדרשים לשמירת ההקפאה".

רשות הדיבור עוברת לשחקנית ג': נציגת המדינה, עו"ד חני אופק ממחלקת הבג"צים. אופק לא מקלקלת את ההצגה, ורק מציעה לשופטים לראות גם את "חצי הכוס המלאה, שכן המדינה לא מתנערת מחובתה לאכוף את הדין, כך שלומר שהמדינה לא עושה כלום זו אמירה לא נכונה ולא הוגנת". נציגת הפרקליטות מסכימה "להידרש לסוגית" הריסת עמונה בתוך שישה חודשים. "רוח המפקד" הפכה אצל חני אופק להוריקן.

אז נכון, מדובר בקרוב לחמישים משפחות החיות ביישוב חי ותוסס, שיושב על הקרקע כבר למעלה מחמש עשרה שנה. בעמונה מתגוררים גם חקלאים המעבדים מטעים גדולים בסביבות היישוב, ובמקרה של חורבן לרוב המשפחות אין ממש לאן ללכת. מה שהן יעברו לא יהיה שונה מהותית מהחורבן האישי והקהילתי שעבר על מגורשי גוש קטיף, למעט העובדה שפה לא יהיו פיצויים וטיפולים פסיכולוגיים ואתר קראווילות לפליטים. אבל זה לא ממש משנה, כי מבחינה משפטית הסיפור עד כה נראה די פשוט: המתנחלים הגזלנים פלשו לקרקע לא להם, והמדינה בחיוורונה נתנה להם ליהנות מפירות העושק במשך חמש עשרה שנה. זהו גם הנרטיב שרץ בתקשורת. כך מכירים אותו כל הכתבים המשפטיים, וכך מציגים אותו הפלשתינים העותרים, הפרקליטות והשופטים.

הפרטים החסרים

אלא מה, כשמנסים לברר קצת יותר לעומק את הפרטים מגלים שהעובדות, אפעס, לא ממש מסתדרות עם הסיפור הנוגע ללב שתיארו מיכאל ספרד והפרקליטות. לידי מקור ראשון הגיעו מספר מסמכים חשובים שמשנים את כל התמונה. הראשון הוא תצהיר משפטי שעליו חתום חאלד אניס מהכפר סילוואד היושב צפונית לעפרה. ואלו העובדות שעולות מהתצהיר:

חאלד אניס נולד ב-1970 בכפר סילוואד, ובבגרותו עסק בתיווך מקרקעין בין מוכרים פלשתינים לקונים יהודים. אחת העסקאות הגדולות שלו הייתה בגבעה הנקראת "חרבת אל מזרע" בגוש 21, להלן "עמונה". אניס תיווך בין בעל הקרקע הרשום, סלים סלימאן אל חאמד, לבין תושבי היישוב עפרה בנוגע לרכישת קרקעות עמונה. תושבי סילוואד ביקשו מחיר גבוה על הקרקע, ובנוסף דרשו מאנשי עפרה שיבנו להם מנהרה מכביש 60 אל הכפר, וכן מגרש כדורסל גדול בלִבו של הכפר. העסקה נחתמה ונסתיימה בשנת 1995, לפני העלייה לקרקע של גרעין עמונה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לממצא החשוב: אניס מצהיר בכתב ידו ובחתימתו שאנשי עפרה באו לקראתו והסכימו ש"מאחר שקיים חשש לחיי כל המעורבים הפלשתינים באם דבר העסקה ייוודע, יימנעו אנשי עפרה מרישום הזכויות בקרקע בשמם, אך יתפסו בה חזקה ויעשו כל שימוש שימצאו לנכון, לרבות בנייה, ואנשי הכפר לא יתנגדו לכך" [ציטוט מסעיף 7 לתצהיר].

אניס גם מצהיר: "אנשי עפרה עמדו בכל התחייבויותיהם, ובפועל עשו שימוש בקרקע מאז ללא כל התנגדות של אנשי הכפר". מאוחר יותר נאלץ אניס לעזוב את הכפר בעקבות התקפה פיזית קשה מצידם של פעילי התנזים ברשות הפלשתינית. מאז, הוא כותב, "עברתי לגור בישראל". עורך הדין אשר בפניו חתם אניס הוא לא אחר מאשר דודו רותם, כיום חבר כנסת המכהן כיושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת.

בנוסף, בידינו מסמך בערבית הכתוב בכתב ידו ובחתימתו של אחד מבעלי הקרקע המקורי, ובו הוא מצהיר על קבלת התשלום על הקרקע עם פירוט הסכום. בנוסף יש גם "הסכם למכירת אדמה" שעליו חתומים המוכרים הישירים, ובו מפורטים גבולות החלקה וההסכמים שעליהם הוסכם בעסקה; ועוד מסמך שבו המוכר מאשר קבלה של יתרת התשלום על ה"קרקע בעמונה".

את נציגת המדינה המסמך הזה לא הרשים, שכן בעקבות המהפכה של טליה ששון, הקו המנחה של הפרקליטות הוא לא לחלק בין "דאורייתא" ל"דרבנן". היישובים הלא מוכרים כולם עולים לגדר "בלתי חוקיים" ודינם כליה. לא משנה אם הסיבה היא העדר החלטת ממשלה, תב"ע לא מוסדרת, העדר היתרים או בנייה על קרקע פרטית. עו"ד אופק הזכירה את דו"ח טליה ששון, והפטירה ש"המאחז לא מורשה, כי מעולם לא התקיימה החלטת ממשלה".

קיבלה אישור מדיני

אבל אז הפתיע נציג עמונה: שחקן ד' במחזה, עו"ד ירון קוסטליץ ממשרד עו"ד יעקב ויינרוט. קוסטליץ הגיש מסמך רשמי משנת 2002 של שר הביטחון דאז בנימין בן אליעזר ועוזרו לענייני התיישבות עמיקם סבירסקי. המסמך מפרט את רשימת כל היישובים הלא מוכרים בתקופה, וממנו עולה שלאחר בדיקות ודיונים מעמיקים הוחלט במשרד הביטחון לחלקם לארבע קטגוריות:

א.      "מאחזים בלתי חוקיים לפינוי"

ב.      "רשימת המאחזים העומדים בפני בג"ץ"

ג.       "מאחזים להמשך מעקב, עמ"ט, וקידום הליכי תכנון"

ד. "מאחזים שאושרו במהלך השנים על ידי הדרג המדיני ובהסכמים, להמשך הליכי תכנון"

הנתון המעניין הוא שעמונה רשומה בפירוש בסעיף ד' של המסמך. המשמעות היא שכבר לפני תשע שנים המדיניות המוצהרת של הממשלה הייתה שעמונה היא יישוב מאושר שאמור להתקדם להמשך הליכי תכנון. רק לשם ההמחשה, ליד עמונה ברשימה מופיעים שכונה באלקנה והיישוב כרמי צור. אפילו גבעת הדגן וגבעת התמר באפרת – שנמצאות כיום בלב הקונצנזוס – מופיעות שם בדרג ג', ה"בעייתי" יותר.

קוסטליץ טען ל"דוקטרינת ההשתק המנהלי", שמשמעה הוא שהמדינה לא יכולה לקבל החלטה מנהלית הנוגעת לחייהם של אזרחים המסתמכים עליה ולאחר מכן להפר אותה ולפגוע בהם. קוסטליץ טען עוד ש"המדינה אינה יכולה לדבר בשני קולות". ספרד דחה את הראיות וטען שהמסמך הזה מוכיח שגם "המדינה פושעת". בייניש הסכימה איתו: "יכול להיות שיש להם [=לתושבי עמונה] טענה כלפי המדינה, אבל זה סיפור אחר, וזה לא בהליך הזה".

שעון החול אוזל

הרושם היה שבייניש הגיעה לדיון עם פסק חתום בכיס, שמורה למדינה להיערך להריסה מיידית של עמונה. בסוף הדיון היא רשמה על דף את החלטתה והעבירה אותה לעיונה של אסתר חיות. חיות לא הסכימה עם פסק הדין והתלחשה עם בייניש בנוגע לתיקונים שהיא מציעה. בייניש נטלה דף חדש, ובפסק המתוקן אישרה את עמדת הפרקליטות. בשורה התחתונה, בעוד חצי שנה הפרקליטות אמורה להגיש תאריך להריסה של עמונה. עמונה קיבלה הארכה קצרה לפני ביצוע גזר הדין, אך שעון החול החל לפעול.

כזכור, ב-28.02.2011 כינס ראש הממשלה בנימין נתניהו ישיבה בנושא היישובים הלא מוכרים ביו"ש. מסקנות הישיבה היו שהממשלה תפעל להסדרת היישובים שהוקמו על קרקעות מדינה ולהריסת היישובים שהוקמו על קרקעות פלשתיניות. המציאות היא שמיכאל ספרד, יחד עם הפרקליטות ודורית בייניש, להוטים לקדם במהירות את ההריסה של עמונה, ששייכת בראייתם לקטגוריה של יישובים שקמו על קרקעות פלשתיניות.

במשקפיים של צדק והגינות זהו עוול מובהק, שכן קרקעותיה של עמונה נרכשו כדת וכדין, גם אם המחווה ההומניטארית של הרוכשים כלפי המוכרים גרמה לכך שהרכישה לא נרשמה לפי הספר. זהו בדיוק המקום שבו אמור להתערב הדרג המדיני. הבעיה היא שהרקורד של הדרג המדיני בכל מה שנוגע להפרדת רשויות ולמשילות הוא רע מאוד. האם יימצאו לנו בממשלה בעלי חוט שדרה שיאזרו עוז להתערב ולרסן את תאוות הפרקליטות? האם נחזור למוראות הטראומה של אירועי עמונה או שמישהו ישכיל לתת לשפיות לנצח?

המחדל של מנהיגות יש"ע

ועוד הערה בשולי הדברים: למרבה הצער, המחדל כאן הוא גם של חלקים מההנהגה ביש"ע. הגווארדיה הוותיקה לא השכילה להפנים את האתגרים שמזמן שדה הקרב הפוליטי המודרני. אנו שומעים מסביב המון מלל יחצ"ני ושיח שיווקי בגרוש, אבל הניהול האסטרטגי של יש"ע הוא ניהול של low tech. יש בו משהו אנאלוגי, מיושן, שמזכיר בתי אריזה לתפוזים של ג'אפה משנות השישים. 'עוד דונם ועוד עז' זה חשוב, אבל האם מישהו מנסה לחשוב על השרידות של הדונם והעז? הבג"ץ על עמונה הרי לא התחיל היום. הוא מונח על שולחנה של בייניש כבר מ-2008. אז היכן היו המבוגרים האחראים עד עכשיו?

ולא שחסר בהתיישבות כסף. אם רק פרומיל מתקציבי הפיתוח של המועצות ביו"ש היו הולכים למערך משפטי אפקטיבי לענין הוכחת רכישת המקרקעין ולארגונים חוץ פרלמנטרים נשכניים שיתנו 'פייט' לקרן החדשה לישראל, ההתיישבות לא הייתה מוצאת עצמה היום מנהלת קרבות מאסף לפני בג"ץ.

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון