מלחמת "חרבות ברזל" והנפיצות הבטחונית שהביאה המלחמה ביו"ש העצימו את השימוש בכלי המעצר המנהלי כלפי פעילי טרור פלסטינאים. על פי נתונים שפרסם ארגון השמאל 'בצלם', לדוגמא, בסוף שנת 2024 הוחזקו בבתי הכלא כ-3,200 עצורים מנהליים פלסטינאים, לעומת כ-1,200 בלבד בתקופה שקדמה למלחמה.
נתונים שקיבלנו מהנהלת בתי המשפט לבקשת חופש מידע שהגשנו בחודש אוקטובר 2024 בתום שנה למלחמה, מלמדים על היקף העתירות הבלתי נתפס שהוגשו לבג"ץ בתקופה זו, דבר שיוצר עומס רב על בית המשפט העליון שמצוי גם כך תחת עומס רב, מה שבא לידי ביטוי בדחיות ארוכות של דיונים והימשכות ההליכים המנוהלים.
על פי הנתונים, בשנה הראשונה למלחמה הוגשו לבג"ץ 1,168 עתירות שעניינן מעצרים מנהליים של של פלסטינאים. צריך להבין שרוב ככול העתירות הללו מגיעות באופן מהיר למדי לדיון בפני הרכב של שלושה שופטי עליון, ובמהלך הדיון על פי הנוהג המקובל שנוצר מעיינים השופטים בחומר המודיעיני במעמד צד אחד, מנהלים שיג ושיח עם גורמי הביטחון ומעירים את הערותיהם.
כאן המקום להדגיש, שהפרוצדורה במעצר מנהלי של פלסטיני שונה למדי מזו של מעצר מנהלי של ישראלי. מעצר מנהלי של ישראל נעשה באמצעות צו של שר הביטחון, העצור מובא בתוך 48 שעות לדיון בפני נשיא בית משפט מחוזי או סגנו, ובמידה והמעצר מאושר בבית המשפט המחוזי באפשרות העצור להגיש ערעור לבית המשפט העליון – הליך ערעורי רגיל.
לעומת זאת, כשמדובר בפלסטינאים, המעצר המנהלי מתבצע באמצעות צו של אלוף הפיקוד, העצור מובא לדיון בפני שופט צבאי ולאחר שזה מאשר את הצו, באפשרות העצור להגיש ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים. רק לאחר שגם בית המשפט הצבאי לערעורים מעיין בעניינו של העצור ודוחה את הערעור – מוגשת במקרים רבים עתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.
כלומר, מעצר מנהלי של פלסטיני שנידון בבית המשפט העליון נידון בהליך של בג"ץ ולא בהליך ערעורי כפי שקורה כאשר מדובר בישראלים. למעשה בג"ץ היא הערכאה המשפטית השלישית שדנה בעניינו של העצור המנהלי הפלסטיני.
ככלל, בית המשפט העליון מצמצם למדי באופן מסורתי את היקף ההתערבות, ואפילו את היקף ההיענות לקיים דיון, כאשר מדובר בערעור בגלגול שלישי. לדוגמא, אדם שהורשע בעבירה בבית משפט השלום וערעורו נדחה בבית המשפט המחוזי – יתקשה מאוד להביא את עניינו בפני בית המשפט העליון. הדבר נכון גם בהליכים אזרחיים. ערעור בגלגול שלישי נידון בבית המשפט העליון רק אם המבקש הוכיח שלא מדובר בעניין פרטני שלו, שנפל פגם קיצוני בהחלטת הערכאות הנמוכות או שמדובר בסוגייה משפטית מחודשת למדי.
אלא שביחס למעצרים מנהליים בית המשפט העליון הרחיב במשך השנים את ההענות לקיים דיון בגלגול שלישי בפני הרכב בעניין מעצר מנהלי. בניגוד למה שהיה מקובל בשנות ה-80 אז בעתירות כאלה בג"ץ היה בוחן את המעצר רק במבט כללי ומבלי לבחון את החומר המודיעיני, כיום כשעתירות על מעצרים מנהליים נידונות בבג"ץ הוא למעשה דן בהליך כמעט מאפס. השופטים מקיימים דיון במעמד צד אחד עם גורמי הביטחון ובוחנים את החומר המודיעיני. במקרים רבים בפסקי הדין בבג"צים אלו ניכרת השפעת הדיון במעמד צד אחד על המשך המעצר כשהשופטים מציינים "קיימנו דיון במעמד גורמי הביטחון, הערנו את אשר הערנו...".
מהנתונים שקיבלנו מהנהלת בתי המשפט עולה שמכל העתירות שהוגשו רק שתיים התקבלו. יחד עם זאת, חשוב לזכור שהתועלת שמפיקים המחבלים העותרים מההליך אינה מתמצה באותם מקרים בודדים בהם העתירה מתקבלת, ובמהלך השיח בין גורמי הביטחון לשופטים, כמו גם השיח בין הצדדים בעקבות הגשת העתירה, עולים פעמים רבות תיקונים, הצעות ושינויים ביחס לשאלת הארכת הצו. כך שגם עתירה שפורמלית נדחית או נמחקת לבקשת העותר – פעמים רבות השיגה את התוצאה המבוקשת.
בימים שבהם אזרחים ישראלים שעניינם מונח לפתחו של בית המשפט העליון נאלצים להמתין לרוב תקופות ארוכות למדי עד שהערעור או העתירה שהגישו, או שהוגשו נגדם, יזכו לקשב של השופטים, יש לתהות על ההענות האדירה של בית המשפט העליון לדון בעתירות של מחבלים, שלמעשה אין בכלל חובה משפטית לדון בהם במתווה המסורבל שנוהג כיום.
