בפרשת השבוע, פרשת בֹּא, נאמר: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף". המלה מַּשְׁקוֹף מופיעה כאן עוד פעמיים (באותו הקשר), ואיננה מופיעה עוד בכל התנ"ך.
השם מַּשְׁקוֹף נגזר מהפעל שק"ף שמשמעותו הפשוטה היא להשקיף-להביט, כמו "וַיַּשְׁקֵף אבימלך בעד החלון". האם יש קשר בין להשקיף לבין משקוף? אכן, יש מפרשים שהמַּשְׁקוֹף נקרא כך כיון שהוא "נראה לעין כל בכניסת הבית" (רשב"ם). בהמשך לזה, יש לומר שהמשקוף רומז למושג השקפה, גם במובן שבו משתמשים היום במלה זו, "ההשקפה שלי" – תפיסת-עולם הנובעת מראיה מסוימת של המציאות. ערב היציאה ממצרים, כאשר ה' פסח על הפתח – "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ" – קיבלנו את ההשקפה הנכונה על המציאות.
חז"ל אומרים שהמשקוף רומז לזכותו של אברהם אבינו, "כשם שהמשקוף גבוה כך היה [אברהם] גדול שבאבות" (ושתי המזוזות רומזות ליצחק ויעקב). ההשקפה הנכונה מיוסדת על האמונה הטהורה בה', אותה קבלנו בירושה מאברהם אבינו, "ראש כל המאמינים". המשקוף, הנמצא בראש הפתח ומעל גובה ראשו של האדם, הוא סוד האמונה – החופפת מעל השכל והיא "הראש העליון" שלנו (ובלשון הקבלה "הראש העליון של הכתר"). באמונתו הגדולה, אברהם אבינו משקיף ומביט על המציאות כולה מלמעלה למטה, כמו שאומר לו הקב"ה "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה" – "הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים, וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה" (פירוש רש"י). כך הופך אברהם עצמו להיות כמשקוף המשקיף על היקום כולו, וסגולה זו מועברת לזרעו אחריו (כמו שרמוז בהמשך הפסוק "וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" – משקיפים כמוך מלמעלה למטה).
הדבר רמוז גם בכך שההופעה הראשונה של הפועל שקף בתורה היא אצל אברהם אבינו, "וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (ובהמשך: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר... וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה").
מהשרש שקף נגזר גם המושג שקוף – שאפשר להשקיף דרכו – כמו בפסוק "חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים". לענייננו, נאמר שהשקפה נכונה היא השקפה שקופה (בהמשך למה שהסברנו במאמר "סוד השקיפות").
כלומר, בדרך כלל, בכל השקפה, הסתכלות ובחינה של דבר מסוים, המשקיף עצמו מעורב בתהליך ההתבוננות, ולכן בהכרח ההסתכלות אינה טהורה לגמרי. יתירה מזו, כידוע היום במדע (בפיזיקה הקוואנטית), למסתכל יש בהכרח השפעה על האובייקט הנצפה. ההסתכלות אינה רק 'מבחוץ', אלא היא מתערבת ומשנה את המציאות עצמה. לפי זה, אין השקפה אובייקטיבית לגמרי, הכל תלוי במשקפיים של המתבונן.
כאמור, זוהי התפיסה המדעית היום. אך האמת היא שיש מציאות של השקפה טהורה לגמרי, כמו אור לבן שרק מאיר את כל הפרטים. השקפה כזו יש למי שהוא 'שקוף' לגמרי, מי שנמצא במדרגת "ביטול במציאות ממש" בלשון החסידות. כך היתה מדרגת משה רבינו שנבואתו היתה באספקלריא המאירה, שקופה וצלולה לגמרי (כמבואר במאמר "סוד השקיפות"). לכן משה ראה את המציאות כפי שה' רואה אותה, "וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" – מביט על העולם כמו שה' מביט ומשקיף עליו ("השקיפה ממעון קדשך מן השמים"), מסתכל "במשקפיים של ה'" (וגם במשקפת של ה'...). גם אנו, ככל שנאמץ יותר "תכונות שקופות" – כענווה, בטול ושפלות – נוכל להגיע לראיה והשקפה מזוככות יותר.
בסגנון אחר, היכולת להגיע להשקפה נכונה נובעת ממוּדעוּת מתוקנת – לא "מודעות עצמית" שבה האדם חווה את עצמו (נקודה שממנה התחיל חטאו של אדם הראשון), אלא "מודעות טבעית" שבה האישיות אינה מפריעה להכרת ה'[1]. ורמז נאה: המלה מַּשְׁקוֹף עולה בגימטריא מוּדעוּת.
ולסיום, רש"י מפרש שהמלה מַּשְׁקוֹף היא מלשון מכה וחבטה, "לשון שקיפה – חבטה" (על יסוד אונקלוס שמתרגם חַבּוּרָה – 'משקופי'), והמשקוף נקרא כך מפני שהדלת חובטת ומכה עליו כל הזמן.
מתבקש להמשיך ולקשר את שתי המשמעויות של השרש שקף – חבטה וראיה – כשם שיש דמיון רב בין הבטה וחבטה. לפעמים, כדי להגיע להשקפה נכונה, צריך לקבל הרבה מכות וחבטות... גם במובן של התחבטות שכלית פנימית, כמו קושיות ומשא-ומתן המביא למסקנה נכונה, וגם במובן של שבירת התדמית והאגו ('ביטוש', כמו שיודע לעשות 'משפיע' אמיתי). המכות והחבטות מזככות את האדם והופכות אותו 'שקוף' – כמו עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם – וכך מגיעים להשקפה הנכונה.
הרבי מליובאוויטש השתמש הרבה בביטוי שעלינו "לפקוח את העינים" ולראות שהנה משיח בא. פתיחת ופקיחת העינים משמעותן השקפה נכונה על המציאות – השקפה הבנויה על האמונה, על תכונת השקיפות, ולפעמים גם עוברת כמה חבטות בדרך... לא צריך להגזים ולהיות "שק חבטות", אבל בהחלט צריך לקבל באהבה את המכות המלמדות אותנו להגיע אל ההשקפה הנכונה.
צ.ב.י 1 ה' שבט תשע"ב 22:58 צ.ב.י