התהום שבין איראן לממלכת כוהנים: החזון של מדינת התורה

ביום שבו ישקוט שאון התותחים והאיום הביטחוני הקיומי יוסר - עם השלמת הניצחון על איראן ושלוחיה - ישוב עם ישראל לעסוק בשאלה הגדולה באמת. אפשר להניח שבניגוד למה שנדמה מוקד הוויכוח הציבורי ומערכות הבחירות הבאות, יחזרו בעוצמה אל מלחמת הזהות הפנימית. כבר עתה ברור שאחד מהפחדים שהשמאלה להעצים תהיה סביב השאלה: "האם ישראל תהפוך לאיראן?"

כפי שתיארנו בסדרת הכתבות לאחר מכן, ההשוואה הזו אינה רק מופרכת, היא הפוכה למציאות. בין ישראל לאיראן האסלמית, המקדשת את המוות והדיכוי, כישראל היהודית, המקדשת את החיים והחירות, פעורה תהום כית ורוחנית. ויחד עם זאת, בעוד שישנה טבעית בריאה שבה ישראל צועדת – מציאות היא ככל שהיא יהודית יותר, כך משגשגת ומוסרית יותר – עלינו לשאול ביושר: האם דמותה של המדינה האידיאלית, זו שצועדת ברוח התורה, כבר מנוסחת ומוכנה להפעלה?

התשובה היא: לא. בעולם הרעיוני קיים מונח שנקרא "היריון מושגי". יש רעיונות גדולים שזקוקים לזמן כדי להתבשל, להתרקם ולהבשיל בטרם יגיחו לאוויר העולם. חזון "מדינת התורה" נמצא בדיוק באותו הזה. הוא עדיין לא רעיון סדור לגמרי, ועדיין יש בו הרבה "בוסר". מי שיחפש בו כרגע תוכנית עבודה מפורטת לכל משרד ממשלתי - יתאכזב.

אבל האם חוסר השלמות הזה צריך להרתיע אותנו? להפך. גם דמותה של שראל הייתה לא מנוסחת מלאה עם הקמתה; המייסדים לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים, ולמדו תוך כדי תנועה. החזון היהודי נמצא בימים דומה: דורשים עוד לימוד מעמיק בהרבה מדרש, טעייה, חזרה מדברים, חידוש ובניית הכמות.

לכן, מטרתה של כתבה זו אינה מספקת תשובות סופיות ומוחלטות לשאלה "איך בדיוק זה ייראה". מטרתה היא להצביע על הכיוון הכללי ולשרטט את הגבולות הגזרה של התשובות. 

מאידך הוואקום הרעיוני הזה יכול לכל מי שחפץ לצייר את המדינה היהודית כדמון. אני עושה זאת מתוך פחד עמוק מיהדות ומבריחה ממחויבות כלפיה. אחרים עושים זאת מתוך בורות מוחלטות של עולם המושגים ההלכתי והאמוני. אנחנו צריכים לומר ביושר: ישנו גם ציבור גדול שעושה זאת משום שבאמת מדובר בחזון שעבורו הוא ציור עמום, מאיים ולא מספיק מובן.

רק להדוף את החז הזה ברמה הפוליטית והרדודה, ננסה כאן לתרום את חלקנו הדל לערוך ביר פנימי לא רק כדי לפרק את הפחדים הללו, אלא כהזדמנות לפרוט את זה עוד קצת.

מברית גורל לברית ייעוד: המעבר האורגני למדינת תורה

שנותיה הראשונות של מדינת ישראל אופיינו בהכרח קיומי. המדינה הצעירה קמה בראש ובראשונה כמקלט פיזית ליהודים הנמלטים מאפר השואה ומארצות האסלאם. במושגיו של הרב סולובייצ'יק, הייתה זו התגשמות של "ברית גורל" - שותפות של הישרדות מול חיצונית. אולם, ככל המדינה מתבססת, מתעצמת ומשירה מעליה את האיום הקיומי, כך הולכת ומתעוררת השאלה הבאה, הגדולה מכולן: מהי "ברית הייעוד" שלנו? מה יקרה כאשר המדינה תעבור משלב של הצלה לשלב של מהות - מדינה שאינה רק מקלטת ליהודים, אלא "מדינה יהודית" מלאה מובן המילה, או כפי שהיא מכונה בחזון רחב יותר: "מדינת תורה".

אחת התפיסות השגויות שלעיתים מחלחלת אפילו בקרב מי שמייחלים להתקדשותה של המדינה - היא ההנחה שמעבר למדינת תורה משמעותו "הנחתה" של מערכת חוקים מלמעלה, מעין הפיכה משטרית-דתית. אך עיון מעמיק בדברי ההוגים ואנשי המעשה העוסקים בחזון זה, מגלה תמונה הפוכה: המעבר למדינה הוא, מעצם מהותו, בתהליך בחירי לחלוטין. הוא נמצא בהתאמה מלאה לשלב הרוחני והמעשי שבו העם נמצא.

גישה זו נוסחה בבהירות נחרצת על ידי אחד מגדולי הפוסקים בהלכות מדינה, הרב שאול ישראלי זצ"ל. בתשובתו של הרב חיים נבון לדיון זה, הוא מזכיר את דבריו המכוננים של הרב ישראלי, שמציב רף גבוה בהרבה מסתם רוב טכני: "גם אילו היה לנו. שבבי אפשר להעביר חוקה מחייבת באורח פרלמנטרי, לא היה זה מספיק בשבילנו, משום שעיקר היהדות אינו במעשה החיצוני, אלא בעבודה שבלב". הקרה פנימית.

המתאר המבני: בג"ץ, סנהדרין ו"משפט המלך"

אחד ממוקדי הפחד מרכזיים מקונספט "מדינת ההלכה" הוא החשש המבני. הדימוי המיידי שעולה לרבים בראש הוא שלטון תיאוקרטי נוסח מועצת שומרי החוקה באיראן, שבו אנשי דת מחליפים את הפרלמנט ומנהלים את דרך המדינה ספרי פסיקה. אולם, עיון במודלים השלטוניים שמציעה ההגות היהודית מגלה מציאות מורכבת, מתוחכמת, ובעיקר כזו שמכילה בת באופן מובנה ומספקת מקבילות ואיזה.

"תורת המדינה", הרב יאיר קרטמן והרב יעקב יקיר, מציגים תפיסה מדינית השואבת ממודלים קלאסיים של משפט עברי, בדגש על כפילות המכון אנשי. המודל המרכזי שעליו הם מצביעים מופיע בדרשות הר"ן (רבינו נסים מגירונה, מהמאה ה-14), המתאר מערכת משפט מקבילה: מחד גיסא, "משפט הסנהדרין" הפועל על פי הדין האידיאלי של התורה; ומאידך גיסא, "משפט המלך" - מערכת משלימה שנועדה לתת מענה. פרקטי לניהול המדינה ולשמירה על הסדר הציבורי.

ומה יעלה בגורלה של הכנסת במבנה כזה? קרטמן מסביר כי הכנסת שמי שמנה את הממשלה משמשת למעשה בתפקיד ה"מלך" - הרשות האזרחית המחוקקת בעניינים ניטרליים (כמו תשתיות וכבישים), הרשות הסנהדרין כלל לא תתערב.

אך מה קורה כשהחקיקה נוגעת בשאלות ערכיות? כאן מספקים אנשי "תורת המדינה" אמירה מפתיעה, משתמשת דווקא באדריכל המהפכה החוקית כדי להסביר את תפקיד הסנהדרין כמעין "בית משפט עליון" ערכי.

"אנחנו תמיד אומרים שאם מערכת המשפט רק שופטת, לא היינו מתנגשים איתה. אבל כיוון שבא אהרן ברק ואמר שבג"ץ הוא כל החקיקה על פי 'ערכי יסוד', נכנס איתנו לקרב מהותי על השאלה מי קובע את הערכים אומר?" הרב יקיר. "בצד העקרוני, אני התורה יותר קרובה לאהרן ברק מאשר לדמוקרטיה שאומרת שרק הרוב ולא קובעת. יש ערכים ברורים שלא ניתנים להפרה הכל נתון לבחירה. אלא שאלו ערכים קיבלנו בסיני, לא ערכים שהמציא אהרן ברק. ובזה אהרן ברק, כפרפרזה, למעשה מקדם אותנו לעידן הזה, שבו לא הכל מתנתל רק לפי מה שבא לרוב".

בעוד אנשי "תורת המדינה" משרטטים מוסדות קלאסיים של סנהדרין מול מלכות, הרב עדו רכניץ מציע מתאר מבני מתון ופוליטי יותר. "רוב השאלות של המדיניות הן בכלל לא שאלות הלכתיות," הוא קובע. מחליט על רפורמות כלכליות או חקיקה ציבורית אמורות להיעשות ב"תורה", ומי שאמורים להוביל אותם המנהיגים הפוליטיים הנבחרים, ולא מועצת רבנים עליונה.

בכל הנוגע למערכת המשפט עצמה, הרב רכניץ מדגיש כי האדן הראשון של מדינת התורה הוא שדיני המונות (המשפט האזרחי) יתנהלו על פי ההלכה, בתוספת השלמה של חוקי הכנסת. לעומת זאת, בתחום הפלילי והמנהלי ניתן להתבסס על מערכת משפט אזרחית שכוללת חקיקה, ובתי משפט, דומה למה שקיים היום. למונות, הדרך ארוכה. יש צורך בהכשרה של דיינים הבקיאים בעולם המעשה ואשר פועלים מתוך אחריות לאומית וגישה ממלכתית ולא מגזרית, כדי לקבל את המשאב ההכרעות הלאומיות והמדיניות הרחבות של המדינה המודרנית.

זכויות הפרט ושד הכפייה הדתית 

שאלת זכויות הפרט היא כנראה מוקד החרדה העמוק ביותר. הדימוי הרווח הוא של משמרות צניעות והצצה לחדרי חדרים. אולם, כאשר בוחנים את תפיסתם של ההוגים, מתגלה חלוקה חדה וברורה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי.

"אנחנו חייבים להשתחרר מהמושג הזה שנקרא 'כפייה דתית', אין שום כפייה דתית," קובע הרב רכניץ. הגבול של החוק במדינת התורה הוא ברור: "לגבי מה שעושה אדם בתוך ביתו - אין בתורה חובה 'לבכניס מצלמות לבתים כדי לבלוש אחרי האזרחים'. אנחנו רוצים שהפרהסיה של מדינת ישראל תנוהל ותעוצב ברוח התורה... אבל לא נכנסים לאדם לתוך המרחב. "הפרטי".

במציאות שלנו, כאשר חלק גדול אינו שומר תורה ומצוות, אין לנו שום רצון לכפות. הדיונים שלנו הם היום רק על צביון הפרהסיה הישראלית; איש לא מעלה על דעתו לכפות על אדם פרטי דעת מעישון בשבת".

כאשר מציבים בפני אנשי "תורת המדינה", הרב יעקב יקיר והרב יאיר קרטמן, את סוגיית הקצה של חירות הפרט - למשל, יחס של מדינת התורה לאדם בעל נטיות הפוכות (להט"ב) - הם אינם מנסים יעילים אפולוגטיקה ליברלית או לטייח את עמדת ההלכה. 

המדינה תפעל בעיקר במרחב המדיניות והתקצוב. "כלי מדיניות שמושתת על התורה, צריך הסכמה או הפנמה ציבורית רחבה", הסבר קרטמן. "ניקח למשל מדיניות שתומכת משפחה ומשפחה לפי היהדות זה אבא ואמא וילדים. המדינה תייצר מדיניות שמתמרצת את המודל הזה, אבל היא לא יורדת לכניסה של מה אדם עושה בחדרי חדריו". 

אך מה לגבי סנקציות פליליות? כדי להסביר מדוע מדינת תורה לא תניש אנשים פרטיים על חטאים, קרטמן "מתרגם" את המושג ההלכתי הקלאסי של "עדים והתראה" לשפה סוציולוגית מודרנית: "התראה, בלשון ההלכתית הפשוטה, דורשת שהאדם יידע שהמעשה אסור ושיוטלו כלפיו סנקציות, וזה דורש הסכמה חברתית רחבה שהמעשה הזה אסור וראוי לעונש מחמיר... התורה דורשת שזה יהיה דבר מוסכם בצורה מאוד רחבה. אין את ההסכמה הזו - דיני העונשין הללו לא מופעים".

המסקנה העולה ממשנתם היא פרגמטיות הלכתית קשוחה: מדינת התורה לא תהסס להשתמש בכוחה כדי להתוות מרחב ציבורי יהודי מובהק ולתמרץ ערכי משפחה וקדושה. יחד עם זאת, תשיג את התוצאה ההפוכה בדיוק ההלכה עצמה מורה לגנוז אותה.

"ומילאו את הארץ וכבשוה": מדרנה, כלכלה וטכנולוגיה

בקשת המתבקשת עבור האזרח הישראלי הממוצע היא: האם כאשר מדינת ישראל כולה תבחר לשים את התורה כמגדלור הערכי שלה, נגלה גם הכלכלה והקידמה משלמות את המחיר?

"זו השאלה הקלה ביותר בתחום הזה", פוסק הרב חיים נבון בנחרצות. "אין שום סתירה או אפילו מתחרה בין ההלכה לחדשנות טכנולוגית וכלכלית. הרב סולובייצ'יק כתב כבר לפני שישים שנה שכל עוד חומר אינו מוחק את הרוח, הקב"ה שמח כשאנחנו מקדים את הטכנולוגיה שלנו; אנחנו מקיימים בזה את הפסוק 'ומילאו את הארץ וכיבשוה'".

הרב קרטמן והרב יקיר מציגים את הקשר שבין גאולה לטכנולוגיה בצורה עמוקה. יקיר מסביר: "העולם לא היה עולם של טמבלים כל ימי הביניים ופתאום הגיעו הגאונים. כאשר מגיעה הגאולה, היא נותנת 'בוסט' של חוכמה לעולם. הכל הם לא האורות, אלא ניתנים כדי להופיע את האורות בצורה גדולה". המאבק אינו בטכנולוגיה עצמה, אלא ברעיונות התרבותיים השליליים שרוכבים עליה. לפי "תורת המדינה", המטרה היא חזרה לעוצמות של ימי בית ראשון - "שאיפות לחזור לזמן שלמה המלך, בעשירות כפשוטה ובגבורה כגבורתה".

ח"כ אבי מעוז: הקו המפריד בין הפרט לפרהסיה

אם מחפשים דמות פוליטית שנושאת על דגלה באופן המובהק והבלתי-מתנצל ביותר את הרצון להעמקת הזהות היהודית של המדינה, הרי שזהו חבר הכנסת אבי מעוז. עבור המחנה הליברלי, מעוז הפך לסדין אדום, סמל המייצג את קצה גבול הפחד מפני "הדתה" ומדינת הלכה. דווקא משום כך, בירור עמדותיו כפי שהן, ללא תיווך של קמפיינים, הוא חשוב בדיון הזה.

בפתח השיחה שלנו מעוזת סגולה למערכון של התוכנית הפופולרית שהותה את ממשלת ישראל למשטר האייתוללות: "השוואה הזאתי נלוזה, היא ביזיון. הולכות בלי כיסוי ראש והיהדות מביא או וחירות לעולם. לנסות להוריד את הרוח באמצע המלחמה ע"י מסרים כאלה שפל". 

איך חזון של מדינה בעלת צביון יהודי עמוק משמר את החירות האישית של האזרחים שלה?

"הדבר היסודי שביהדות הוא יסוד חזק מאוד של הבחירה החופשית. ניתנה לנו תורה, אבל התורה אומרת - אתה יכול לבחור בין טוב לרע, אם לקיים מצוות או לא. אין שום רשות לאף אדם לכפות איזשהו דבר על הפרט".

מעוז משרטט חומה בצורה בין שני מרחבים: "אני שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית - זה אומר שבפרהסיה שלה, בציבוריות שלה, במערכות הציבוריות שלה היא צריכה להתנהג כמדינה יהודית. הקו המפריד הוא בין הפרטים הכלליים. שיהודים מחללים שבת ורוצים לנסוע על הכביש, אבל אני לא יכול לכפות עליו ולאסור זאת ממנו. אבל תחבורה ציבורית שזה ציבורי, שזה מה שהמדינה מעמידה לרשות האזרחים - זה צריך להתנהג על פי מדינה יהודית".

בא נשתמש בדוגמה קונקרטית, הסיפור הזה של הלהט"ב שמשגע את האזור הליברלי. איך אתה מצד אחד שומר על צביון יהודי, ועד כמה זה מגיע אל הפרט בסוף?

"זה לא מגיע אל הפרט. מה שכל אחד עושה בביתו לא מעניין אותי. אני מאוד מצטער אם מישהו מתנהג שלא כהלכה... אבל מה שכל אדם פרטי עושה בביתו, אני לא מתערב בזה ולא יכול לגעת בזה... אף אחד לא מתכוון לכפות את הדברים האלה".

אתה מבין את החשש שקיים כתוצאה שמדינות דתיות יוצאות נחשלות יותר. האם אין סכנה שמדינת ישראל, ככל שתתקדם לערכי היהדות, תפגע בכלכלה המודרנית שלה?

מעוז דוחה את שיוך ה"קידמה" למי שנושאים את שמה: "אני לא חושב שהקידמה מצויה אצל מי שנקראים 'פרוגרסיבים'. הפרוגרס לא מבטא קידמה, אלא נסיגה לאחור... לעמים שעבדו אלילים, לצורת חיים של ימי הביניים". עבורו, החזרה ליהדות היא המפתחת לחדשנות אמיתית: "המוסר האלוקי זה הוד וזה היסוד לקידמה יותרת שלנו".

מעוז מזכיר בשיחה שדווקה מייסד המדינה, דוד בן גוריון, הצהיר שמה שמניע אותו הוא החזון המשיחי של נביאי ישראל. "אז מה, בן גוריון חושב שאנחנו נסוגים אחורנית? הוא חושב שזאת הקידמה". במבט פרקטי אל המציאות הישראלית, מעוז מפנה את המבט אל קטר ההייטק: "הצבא שלנו מתקדם מאוד טכנולוגי לראות, בסייבר אתה יכול הרבה אנשים חרדים שמקיימים אורח חיים דתי על מלא מלא אנשים נמצאים שם, בפיתוח הטכנולוגיה. להיפך, אדרבה, אני חושב שזאת הקידמה האמיתית".

המסורתיות שעוקפת מימין

בעוד שהן הדעות ופוסקי ההלכה משרטטים את החזון בכלים פילוסופיים ומשפטיים, בשטח צומחת תנועה שמבטאת את אותן כמיהות בדיוק, אך בשפה אינטואיטיבית, בהירה וישירה. אחד הקולות הבולטים והאמיצים של הימין המסורתי ברשתות החברתיות היא אודליה קדמית, משנה לראש המועצה המקומית זכרון יעקב.

קדמי אינה חובשת כיסוי ראש, ובחזות החיצונית נראית כי היא לא משתייכת למגזר הדתי. אך ורק משום כך, היא מצליחה לתרגם את החזון הגבוה לשפת היומיום, ולעיתים אף עוקפת מימין את הכמיהה לשלב הבא של המדינה היהודית הפועלת ברוח התורה. התובנה המרכזית שלה נולדה דווקא בצמתים, בימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית.

"הבנתי אנחנו בכלל לא משדרים על אותו תדר," היא מספרת על נסיונותיה לשיח עם המפגינים מנגד. "הם נמצאים בתדר האמוציונלי, מנסה לדבר איתם דרך הרציונל. הכניסו אותם לראש שהמזימה של מחנה הימין היא לחייב את כולם להתחיל לחבוש כיפות ותהיה פה כפייה דתית המונית. תסתכלו עלי. אין לי שמעטה על הראש. אני אכפה עליכם משהו לרצונכם? את זה. זו לא דרכה של היהדות, אף אחד לא יגרום לכם לעשות משהו לרצונכם'".

כשקדמי נשאלת על ההשוואה לאיראן, היא מפרקת אותה לגורמים ומפנה אצבע מאשימה אל הבורות שמזינה את הפחד. "שמעתי שאומרים 'אם באיראן מעודדים להוריד את הכיסוי הראש, למה לא בישראל?' זו אמירה שמגיעה מבורות. לשים כיסוי ראש זה ביטוי לחירותה של האישה היהודית. הבחירה להתלבש בצניעות היא התממשות החירות הנשית". קדמי מביאה דוגמה מעירה, זכרון יעקב, בערב יום העצמאות מאורגנת תפילה המונית עם הפרדה וולונטרית לצד אזור מעורב. "נשים מבחירה בוחרות לשבת בנפרד, כי הן רוצות את התפילה שלהן. לא כופים עליי, לא מדירים, אני בטוב מזה ובבחירה. חיה ותן לחיות. לחילוניות אין את המונופול על החירות".

גם בסוגיית הקידמה והטכנולוגיה, קדמי רואה ביהדות מצפן, ולא מעצור. בעידן שבו הבינה המלאכותית מסתערת על חיינו, היא רואה בה "כלי שהוא כמעט שמימי, אפשר כמתנה לאנושות כדי לקדם אותה". אמרה, בשעה שהאנושות מתמודדת עם אתגרים טכנולוגיים שמאיימים לפרק מוסכמות חברתיות ומשפחות, "דווקא אנחנו קיבלנו את היהדות עם 'ספר הדרכה' מאוד ברור, יודעים לקחת את הטוב שבקדמה ולהיזהר מהחסרונות שלה".

"נתניהו מפספס: אין דבר כזה לא ריאלי"

המקום שבו קדמי משמיעה את הביקורת הנוקבת ביותר שלה הוא דווקא בזירת יחסי החוץ, תוך שהיא מציבה מראה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. לתפיסתה, נתניהו - חרף היותו מדינאי ענק כהגדרתה - מפספס את גודל השעה, משום שאינו מאמץ את השפה האמונית שהעולם עצמו מצפה לשמוע מישראל.

"המוטיב האמוני חזק מאוד בממשל האמריקאי עכשיו" היא מציינת, ומזכירה את התפילות סביב המילים ואת מזמור הצטטט שר ההגנה בימים האחרונים. "היא אמיתית שהייתי שומעת הרבה יותר מהטון הזה אצל נתניהו. כשהם באים ואומר למשל על ההתיישבות בעזה 'לא ריאלי', זה יושב על מקום של חוסר אמונה. כי אנחנו עם לא ריאלי! מקים מדינה - זה ריאלי? אנחנו עם של השגחה עליונה, והאומות מכירות בזה. הם מבינים שיש פה השגחה, זה לגמרי לא ״כוחי ועוצם ידי״. את ההבנה הזאת ראש הממשלה שלנו לא מהדהד מספיק".

קדמי תובעת סנכרון מלא בין החזון הפנימי לעמידה הלאומית כלפי חוץ: "אין שום טעם שמדיניות החוץ לא תהיה תואמת את מדיניות הפנים באומץ ובגאווה הלאומית שלה. צריכה להתקבע תפיסה מדינית שאנו עושים את מה שנכון לעם היהודי. הקב"ה שלח לנו את האוהד האמיתי שהיה אי פעם בארה"ב ואנחנו לא מנצלים מספיק את ההזדמנות המדהימה הזו. אני אומר שיחסי הקרבה הם ברמה שאם נתניהו הולך לטראמפ ואומר לו 'תקשיב, אני רוצה לבנות את בית המקדש השלישי', זה יקרה. הוא נעצר לבקשה שלו בשנייה!"

עבור קדמי, הבריחה מהשפה הדתית-יהודית כלפי אומות העולם אינה פרגמטית דיפלומטית, אלא החמצה היסטורית מסוכנת. "זה כמו הבדיחה על האיש שטבע כי סירב להעזר בסירה ובמסוק ואז מתלונן לקב״ה- למה לא עזרת?" היא מדמה. "שולחים לנו עזרה אלוקית וניסית עכשיו ממש, והחברה היא שהמנהיגים שלנו לא מכירים בהזדמנות ובמומנטום. צריך לקחת את זה בשתי ידיים ולעשות את המקסימום, כי ההזדמנויות האלה נדירות ולא בטוחות שיחזרו בדור שלנו".

מגדלור מוסרי: יחסי החוץ של מדינת התורה

בעולם מערבי וליברלי, שבו הדת נתפסת במקרה הטוב כעניין פרטי ובמקרה הרע כמקור לנחשלות, מתעוררת שאלה כבדת משקל: כיצד ייראו יחסי החוץ של מדינת ישראל, ואיך היא תשתלב בעולם, כשהתורה והמסורת הן המצפות אותה? האם חזון של מדינה יהודית שורשית פירושו בהכרח ניתוק דיפלומטי ממשפחת העמים?

הרב חיים נבון אינו ממהר לפזר הבטחות אוטופיות, ומציב על השולחן את המורכבות הפרגמטית. אמרו, בנקודה הזו אכן יכול להיות מתח ספציפי אך לאו דווקא במקומות שאנשים נוטים מחפשים אותו.

"יהיה מתח בין הנטייה האידיאליסטית של התורה על המציאות הריאל-פוליטית הקשו של הזירה הבינלאומית," מסביר הרב נבון, ומספק דוגמה מאתגרת: "מבחינה, ההלכה אוסרת על מכירת נשק למשטרים רצחניים. אם רודן כזה הוא הידיד היחיד שלנו ביבשת שלמה? צריך למצוא איזונים בריאים לגבי הנקודה הזו, ואפשר למצוא כאלה כאלה". מדינת התורה אם כן, לא תתמודד רק עם ביקורת מערבית, אלא רק עם הדרישה המוסרית המחמירה של ההלכה עצמה אל מול הציניות של היחסים הבינלאומיים.

צמאים לבשורה מוסרית

אבל מעבר לשאלות הדיפלומטיות הנקודתיות, ההוגים שמהם מזהים מגמה עמוקה בהרבה: המערבי אינו סולד ממדינה העולם בעל חוט שדרה דתי, אלא למעשה משווע לה.

"יחסי החוץ של מדינת ישראל יתבססו על כך שהיא 'תקרא בשם ה''," קובע הרב עדו רכניץ. "זה שיש פה מדינה שמציגה מודל של חיבור בין עולם רוחני ואמונה, לבני חיים לאומיים ומודר. העולם המערבי, למה שאולי לפעמים נדמה לנו, צמא לבשורה רוחנית מוסרית. היום המערב נמצא במשבר, יש שם ריקנות".

הרב רכניץ משוכנע שמדינה בעלת זהות בהירה תזכה ליותר כבוד, לפחות: "תמיד יהיו חיכוכים פוליטיים, אבל ברמה המהותית, העולם יכבד מדינה שיש לה שדרה ערכית ומוסרית ברורה, מקורה בתנ"ך - ספר שהעולם המערבי מוקיר כבסיס לתרבות שלו. אנחנו נוכל להיות מגדלור מוסרי. מוסר אלוקי, לא רק יחסי. אנחנו נהיה אור לגויים, לא מדינה שמסתגרת בתוך עצמה".

משנים את כיוון השאלה

אנשי מכון "תורת המדינה", הרבנים יקיר וקרטמן, מבקשים להפוך את כיוון החשיבה הדיפלומטי של ישראל. במקום לשאול איך מדינה יהודית מתנתנת מול העולם המערבי, אנחנו צריכים לשאול איך מדינה עם קשר לה' מובילה את העולם כולו.

הרב יקיר מזכיר את תפיסתו של המדינאי ד"ר יעקב הרצוג (דודו של הנשיא הנוכחי), שהפך את התנ"ך למסמך מדיניות וטעמת עם ההיסטוריון טוינבי. "הרצוג אמר ש'עם לבד ישכון' זה העיקרון הדיפלומטי המרכזי של עם ישראל, במובן הזה שיש לנו בשורה אלוקית, וזה מרכז החידוש שלנו", הוא מסביר. "ככל אנחנו נכיר בדבר הזה יותר, הגויים יכירו בזה יותר. הגויים כבר אומרים לנו 'יאללה קדימה, תסבירו לנו איך אנחנו קשורים לאלוקים'. אנחנו לא צריכים רק לחכות יגידו לנו - בשביל זה באנו לעולם".

הרב קרטמן רואה את ההזדמנות הזו מתרחשת עכשיו לנגד עינינו ממש, בעומק המלחמה. "כשהיום שר ההגנה האמריקאי מצטט את דוד המלך שאומר 'ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב', אני חושב שככל שנקדים לאמץ מדיניות חוץ שבאה ואומרת 'זה, חזרנו', הדבר הזה יפתח לנו כל כך הרבה דלתות. העמים מחכים לבשורה הזו".

סיכום: עבודה מעשית רבה, ומגדלור של חיים מול תרבות המוות

לצד האופטימיות והבהירות הרעיונית, אסור להתעלם מן המציאות בשטח. כשפורטים את החזון לפרוטות, מודים כלליים הדוברים בגילוי לב כי הדרך למימושו חסרה עדיין עבודת תשתית כבירה.

הם הרב עדו רכניץ והן אנשי "תורת המדינה" מציינים כי ברמה המעשית, הרבה מאוד תשתיות רחוקות מלהיות מוכנות. אפילו בתחום הבסיסי ביותר של "דיני ממונות" (משפט האזרחי-כלכלי), נהיה התקדמות גדולות בתחום, עדיין יש דרך ארוכה ביצירה התורנית והן בהכשרת הדיינים כדי לנהל משק מודרני. קל וחומר כאשר מדובר על כינון הנהגה רוחנית-מדנית, כדוגמת מודל הסנהדרין או "משפט המלך", שתכהן לצד או מעל ההנהגה הפוליטית. מודלים אלו, כמו גם שאלות רבות של ניהול תחום קומות "ברוח התורה", רחוקים מלהיות מלובנים עד תומם. 

התהום הערכית: אור מול חושך

אבל למרות שהתהשתיות המעשיות עודן נבנות, המצפן מצביע לכיוון הפוך לגמרי מזה שמנסים לצייר בקמפייני ההפחדה. מקצועי "ישראל תהפוך לאיראן" אינו רק שגוי עובדתית; הוא חוטא להבנה הבסיסית ביותר של התהום הפעורה בין היהדות לאסלאם - תהום שבימים אלו מודאגים לעיני כל העולם.

"איראן היא מדינה שמקדשת את המוות, התורה מקדשת את החיים", מסכם זאת הרב רכניץ. 

הרב יקיר מצטרף ומתאר את קריסת החלופות: "דת לא יהודית נכשלת... החלופה האסלאמית היא כל כולה את המציאות ולרדות בה ולהפוך אותה להיות שפלה. היהדות היא החלופה היחידה שמאירה את המציאות. וכמו שהמפגש עם אלוקי האמת בשדה הקרב מעניק לך פשר, עומק ואומץ, כך המפגש עם אלוקים במרחב הציבורי ובניהול כללי ייתן לאומה חיות, קיום וערכים".

לצד הארוכה שתחיל אחרי סיום המלחמה, אפשר להתחמש באמת הפשוט שההיא את עצמו באופן עצמאי שוב, מדינה יהודית המממשת את ייעודה, איננה איום על העולם החופשי - אלא תקוותו.