ביום שישקוט שאון התותחים ויוסר האיום הביטחוני הקיומי - עם השלמת הניצחון על איראן ושלוחיה - ישוב עם ישראל לעסוק בשאלה הגדולה באמת. אפשר להניח שבניגוד למה שנדמה, מוקד הוויכוח הציבורי ומערכת הבחירות הבאה יחזרו בעוצמה אל מלחמת הזהות הפנימית. כבר עתה ברור שאחד מהפחדים שהשמאל ינסה להעצים יהיה סביב השאלה האם ישראל תהפוך לאיראן?
כפי שתיארנו בסדרת הכתבות בשבוע שעבר, ההשוואה הזו אינה רק מופרכת, היא הפוכה למציאות. בין ישראל לאיראן האסלאמית, המקדשת את המוות והדיכוי, לישראל היהודית, המקדשת את החיים והחירות, פעורה תהום ערכית ורוחנית. ועם זאת, אף שיש טבעיות בריאה שישראל צועדת בה - מציאות שבה ככל שהיא יהודית יותר, כך היא משגשגת ומוסרית יותר - עלינו לשאול ביושר: האם דמותה של המדינה האידיאלית, זו שצועדת ברוח התורה, כבר מנוסחת ומוכנה להפעלה?
התשובה הכנה היא לא. בעולם הרעיוני יש מונח שנקרא "היריון מושגי". יש רעיונות גדולים שזקוקים לזמן כדי להבשיל, להתרקם ולהבשיל בטרם יגיחו לאוויר העולם. חזון "מדינת התורה" נמצא בדיוק בשלב הזה. הוא עדיין אינו רעיון סדור לחלוטין, ועדיין יש בו הרבה בוסריות. מי שיחפש בו כרגע תוכנית עבודה מפורטת לכל משרד ממשלתי - יתאכזב.
אך האם חוסר השלמות הזה צריך להרתיע אותנו? להפך. גם דמותה של ישראל לא הייתה מנוסחת במלואה עם הקמתה; המייסדים לקחו את ההזדמנות בשתי ידיים ולמדו תוך כדי תנועה. החזון היהודי נמצא כעת בתהליך דומה: הוא דורש עוד לימוד מעמיק בהרבה בתי מדרש, טעייה, חזרה מדברים, חידוש ובניית הסכמות.
לכן מטרתה של כתבה זו אינה לספק תשובות סופיות ומוחלטות על השאלה איך בדיוק זה ייראה. מטרתה היא להצביע על הכיוון הכללי ולשרטט את גבולות הגזרה של התשובות שאנחנו מחפשים.
מנגד, הרִיק הרעיוני הזה מאפשר לכל מי שחפץ בכך לצייר את המדינה היהודית כדמון. יש שעושים זאת מתוך פחד עמוק מיהדות ומבריחה ממחויבות כלפיה. אחרים עושים זאת מתוך בורות מוחלטת וחוסר היכרות עם עולם המושגים ההלכתי והאמוני. אך עלינו לומר ביושר: יש גם ציבור גדול שעושה זאת משום שבאמת מדובר בחזון שהוא בעיניו ציור עמום, מאיים ולא מובן דיו.
במקום להדוף את הקמפיין הזה ברמה הפוליטית והרדודה ננסה כאן לתרום את חלקנו הדל לערוך בירור פנימי לא רק כדי לפרק את הפחדים הללו, אלא כהזדמנות לפרוט את החזון הזה עוד קצת.
שנותיה הראשונות של מדינת ישראל אופיינו בהכרח קיומי. המדינה הצעירה קמה בראש ובראשונה כדי לשמש מקלט פיזי ליהודים הנמלטים מאפר השואה ומארצות האסלאם. במונחיו של הרב סולוביצ'יק, זו הייתה התגשמות של "ברית גורל" - שותפות של הישרדות לנוכח אויב חיצוני. ואולם ככל שהמדינה מתבססת, מתעצמת ומשירה מעליה את האיום הקיומי, כך הולכת ומתעוררת השאלה הבאה, הגדולה מכולן: מהי "ברית הייעוד" שלנו? מה יקרה כאשר המדינה תעבור משלב של הצלה לשלב של מהות - מדינה שאינה רק מקלט ליהודים אלא מדינה יהודית במלוא מובן המילה, או כפי שהיא מכונה בחזון רחב יותר: "מדינת תורה".
אחת התפיסות השגויות, שמחלחלת לעיתים אפילו בקרב מי שמייחלים להתקדשותה של המדינה - היא ההנחה שמעבר למדינת תורה משמעותו הנחתה של מערכת חוקים מלמעלה, מעין הפיכה משטרית-דתית. אך עיון מעמיק בדברי ההוגים ואנשי המעשה העוסקים בחזון זה מגלה תמונה הפוכה: המעבר למדינת תורה, מעצם מהותו, הוא תהליך בחירי לחלוטין. במובן הפרוצדורלי הוא אינו פוסק לרגע להיות דמוקרטי, שכן הוא נמצא בהתאמה מוחלטת לשלב הרוחני והמעשי שהעם נמצא בו.
גישה זו ניסח בבהירות נחרצת אחד מגדולי הפוסקים בהלכות מדינה, הרב שאול ישראלי זצ"ל. בתשובתו של הרב חיים נבון לדיון זה הוא מזכיר את דבריו המכוננים של הרב ישראלי, שמציב רף גבוה בהרבה מסתם רוב טכני: "גם אילו היה לנו רוב בעל הכרה דתית בארץ, שבאמצעותו אפשר להעביר חוקה מחייבת באורח פרלמנטרי, לא היה זה מספיק בשבילנו, משום שעיקר היהדות אינו במעשה החיצוני, אלא בעבודה שבלב". לכן, מדגיש הרב נבון, "מדינת הלכה תקום רק כאשר כל היהודים ירצו בה".
המתאר המבני: בג"ץ, סנהדרין ומשפט המלך
אחד ממוקדי הפחד המרכזיים מקונספט "מדינת ההלכה" הוא החשש המבני. הדימוי המיידי שעולה לרבים בראש הוא שלטון תאוקרטי נוסח מועצת שומרי החוקה באיראן, שבו אנשי דת מחליפים את הפרלמנט ומנהלים את המדינה באמצעות ספרי פסיקה. ואולם עיון במודלים השלטוניים שמציעה ההגות היהודית מגלה מציאות מורכבת, מתוחכמת, ובעיקר כזו שמכילה באופן מובנה רשויות מקבילות ואיזונים.
אנשי מכון תורת המדינה הרב יאיר קרטמן והרב יעקב יקיר מציגים תפיסה מדינית השואבת ממודלים קלסיים של משפט עברי, בדגש על כפילות הרשויות. המודל המרכזי שהם מצביעים עליו מופיע בדרשות הר"ן (רבנו נסים מגירונה, בן המאה ה-14), המתאר מערכת משפט מקבילה: מחד גיסא "משפט הסנהדרין", הפועל על פי הדין האידיאלי של התורה; ומאידך גיסא "משפט המלך" - מערכת משלימה שנועדה לתת מענה פרקטי לניהול המדינה ולשמירה על הסדר הציבורי.
ומה יעלה בגורלה של הכנסת במבנה כזה? קרטמן מסביר כי הכנסת, שהיא שממנה את הממשלה, משמשת למעשה בתפקיד המלך - הרשות האזרחית המחוקקת בעניינים ניטרליים (כמו תשתיות וכבישים), שהסנהדרין לא תתערב בהם כלל.
אך מה קורה כאשר החקיקה נוגעת בשאלות ערכיות? כאן מספקים אנשי תורת המדינה אמירה מפתיעה, המשתמשת דווקא באדריכל המהפכה החוקתית כדי להסביר את תפקיד הסנהדרין כמעין בית משפט עליון ערכי.
"אנחנו תמיד אומרים שאם מערכת המשפט הייתה רק שופטת, לא היינו מתנגשים איתה. אבל כיוון שבא אהרן ברק ואמר שבג"ץ הוא בעצם מחוקק שבוחן את כל החקיקה על פי 'ערכי יסוד', הוא נכנס איתנו לקרב מהותי על השאלה מי קובע את הערכים", אומר הרב יקיר. "בצד העקרוני אני חושב שהתורה יותר קרובה לאהרן ברק מאשר לדמוקרטיה, שאומרת שרק הרוב קובע. ברור שיש ערכים שלא ניתנים להפרה ולא הכול נתון לבחירה. אלא שאלו ערכים שקיבלנו בסיני, לא ערכים שהמציא אהרן ברק. ובזה אהרן ברק, כפרפרזה, למעשה מקדם אותנו לעידן שלא הכול בו מתנהל רק לפי מה שבא לרוב".
בעוד אנשי תורת המדינה משרטטים מוסדות קלסיים של סנהדרין לעומת מלכות, הרב עדו רכניץ מציע מתאר מבני מתון ופוליטי יותר. "רוב השאלות של המדיניות הציבורית הן בכלל לא שאלות הלכתיות", הוא קובע. החלטות על רפורמות כלכליות או חקיקה ציבורית אמורות להיעשות ברוח התורה, ומי שאמורים להוביל אותן הם המנהיגים הפוליטיים הנבחרים, ולא מועצת רבנים עליונה. את זה אפשר לעשות כבר עכשיו, לא מדובר במהפכה אלא בשינוי כיוון.
בכל הנוגע למערכת המשפט עצמה הרב רכניץ מדגיש כי האדן הראשון של מדינת התורה הוא שדיני הממונות (המשפט האזרחי) יתנהלו על פי ההלכה, בתוספת השלמה של חוקי הכנסת. לעומת זאת בתחום הפלילי והמנהלי ניתן להתבסס על מערכת משפט אזרחית, שכוללת חקיקה ובתי משפט בדומה מאוד למה שקיים היום.עם זאת הוא מציין בכנות כי הגם שזהו החזון הראוי, ולצד הצעדים החשובים שנעשו בשנים האחרונות בבתי הדין לממונות, הדרך עדיין ארוכה. יש צורך בהכשרה של דיינים הבקיאים בעולם המעשה ואשר פועלים מתוך אחריות לאומית וגישה ממלכתית ולא מגזרית כדי לקבל עליהם את משא ההכרעות הלאומיות והמדיניות הרחבות של מדינה מודרנית.
זכויות הפרט ושד הכפייה הדתית
שאלת זכויות הפרט היא כנראה מוקד החרדה העמוק ביותר. הדימוי הרווח הוא של משמרות צניעות והצצה לחדרי חדרים. ואולם כאשר בוחנים את תפיסתם של ההוגים, מתגלה חלוקה חדה וברורה בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי.
"אנחנו חייבים להשתחרר מהמושג הזה שנקרא 'כפייה דתית'. אין שום כפייה דתית", קובע הרב רכניץ. הגבול של החוק במדינת התורה ברור: "לגבי מה שעושה אדם בתוך ביתו - אין בתורה חובה להכניס מצלמות לבתים כדי לבלוש אחרי האזרחים. אנחנו רוצים שהפרהסיה של מדינת ישראל תנוהל ותעוצב ברוח התורה... אבל לא נכנסים לאדם לתוך המרחב הפרטי".
גישה זו מקבלת תוקף הלכתי בהיר מדבריו של הרב חיים נבון: "ההלכה מכירה באפשרות של כפייה על המצוות, אך הכפייה הזו מתייחסת למצב שבו כל היהודים מקבלים עליהם ברצון את עול התורה. במציאות שלנו, כאשר חלק גדול אינו שומר תורה ומצוות, אין לנו שום רצון לכפות. הדיונים שלנו היום הם רק על צביון הפרהסיה הישראלית; איש לא מעלה על דעתו לכפות על אדם פרטי להימנע מעישון בשבת".
כאשר מציבים בפני אנשי תורת המדינה, הרב יעקב יקיר והרב יאיר קרטמן, את סוגיית הקצה של חירות הפרט - למשל יחסה של מדינת התורה לאדם בעל נטיות הפוכות (להט"ב) - הם אינם מנסים ליצור אפולוגטיקה ליברלית או לטייח את עמדת ההלכה.
המדינה תפעל בעיקר במרחב המדיניות והתקצוב. "כדי ליצור מדיניות שמושתתת על התורה, צריך הסכמה או הפנמה ציבורית רחבה", מסביר קרטמן. "ניקח למשל מדיניות שתומכת משפחה, ומשפחה לפי היהדות זה אבא ואימא וילדים. המדינה תגבש מדיניות שמתמרצת את המודל הזה, אבל היא לא יורדת לרמה של כניסה למה האדם עושה בחדרי חדריו".
אך מה לגבי סנקציות פליליות? כדי להסביר מדוע מדינת תורה לא תעניש אנשים פרטיים על חטאים, קרטמן "מתרגם את המושג ההלכתי הקלסי של עדים והתראה לשפה סוציולוגית מודרנית: "ההתראה, בלשון ההלכתית הפשוטה, דורשת שהאדם ידע שהמעשה אסור ושיוטלו כלפיו סנקציות, וזה דורש הסכמה חברתית רחבה שהמעשה הזה אסור וראוי לעונש מחמיר... התורה דורשת שזה יהיה דבר מוסכם בצורה מאוד מאוד רחבה. ברגע שאין את ההסכמה הזו - דיני העונשין הללו לא מופעלים".
המסקנה העולה ממשנתם היא פרגמטיות הלכתית קשוחה: מדינת התורה לא תהסס להשתמש בכוחה כדי להתוות מרחב ציבורי יהודי מובהק ולתמרץ ערכי משפחה וקדושה. עם זאת היא מבינה היטב שכפייה דתית על הפרט בדור שאין בו הסכמה ציבורית רחבה ובהירות אמונית מוחלטת, תשיג את התוצאה ההפוכה בדיוק, ולכן ההלכה עצמה מורה לגנוז אותה.
"ומילאו את הארץ וכבשוה": מודרנה, כלכלה וטכנולוגיה
השאלה המתבקשת לאזרח הישראלי הממוצע היא האם כאשר תבחר מדינת ישראל כולה לשים את התורה כמגדלור הערכי שלה, נגלה שגם הכלכלה והקדמה משלמות את המחיר?
"זו השאלה הקלה ביותר בתחום הזה", פוסק הרב חיים נבון בנחרצות. "אין שום סתירה או אפילו מתח בסיסי בין ההלכה לבין חדשנות טכנולוגית וכלכלית. הרב סולוביצ'יק כתב כבר לפני שישים שנה שכל עוד החומר אינו מוחק את הרוח, הקב"ה שמח כשאנחנו מקדמים את הטכנולוגיה שלנו; אנחנו מקיימים בזה את הפסוק 'ומילאו את הארץ וכיבשוה'".
הרב קרטמן והרב יקיר מציגים את הקשר העמוק שבין גאולה לטכנולוגיה. יקיר מסביר: "העולם לא היה עולם של טמבלים כל ימי הביניים, ופתאום הגיעו הגאונים. כאשר מגיעה הגאולה היא נותנת בוסט של חוכמה לעולם. הכלים הם לא האורות, אלא ניתנים כדי להופיע את האורות בצורה גדולה". המאבק אינו בטכנולוגיה עצמה אלא ברעיונות התרבותיים השליליים שרוכבים עליה. לפי תורת המדינה, המטרה היא חזרה לעוצמות של ימי בית ראשון - "שאיפות לחזור לזמן שלמה המלך, בעשירות כפשוטה ובגבורה כגבורתה".
ח"כ אבי מעוז: הקו המפריד בין הפרט לפרהסיה
אם מחפשים דמות פוליטית שחורתת על דגלה באופן המובהק והבלתי מתנצל ביותר את הרצון להעמקת הזהות היהודית של המדינה, זהו חבר הכנסת אבי מעוז. בעיני המחנה הליברלי מעוז וא סדין אדום, סמל המייצג את קצה גבול הפחד מפני "הדתה" ומדינת הלכה. דווקא משום כך בירור עמדותיו כפי שהן, ללא תיווך של קמפיינים, חשוב בדיון הזה.
בפתח השיחה שלנו מעוז נדרש למערכון של תוכנית סאטירה פופולרית שהשוותה את ממשלת ישראל למשטר האייתוללות: "ההשוואה הזאת נלוזה, היא ביזיון. איראן הפונדמנטליסטית של ח'אמינאי רודפת אנשים על אמונתם הדתית, רודפת נשים על שהן הולכות בלי כיסוי ראש, ואילו היהדות מביאה לעולם אור וחירות. הניסיון להוריד את הרוח באמצע המלחמה על ידי מסרים כאלה הוא שפל".
איך חזון של מדינה בעלת צביון יהודי עמוק משמר את החירות האישית של האזרחים שלה?
"הדבר היסודי שביהדות הוא יסוד חזק מאוד של הבחירה החופשית. ניתנה לנו תורה, אבל התורה אומרת: אתה יכול לבחור בין טוב לרע, אם לקיים מצוות או לא. אין שום רשות לאף אדם לכפות איזשהו דבר על הפרט".
מעוז משרטט חומה בצורה בין שני מרחבים: "אני חושב שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית - זה אומר שבפרהסיה שלה, בציבוריות שלה, במערכות הציבוריות שלה, היא צריכה להתנהג כמדינה יהודית. הקו המפריד הוא בין פרט לכלל. כואב לי מאוד שיהודי מחלל שבת ורוצה לנסוע על הכביש, אבל אני לא יכול לכפות עליו ולאסור זאת עליו. אבל תחבורה ציבורית, שזה הציבור, שזה מה שהמדינה מעמידה לרשות האזרחים, זה צריך להתנהג על פי מדינה יהודית".
בוא נשתמש בדוגמה קונקרטית, בסיפור הזה של הלהט"ב שמשגע את האזור הליברלי. איך אתה מצד אחד שומר על צביון יהודי, ועד כמה זה מגיע אל הפרט בסוף?
"זה לא מגיע אל הפרט. מה שכל אחד עושה בביתו לא מעניין אותי. אני מאוד מצטער אם מישהו מתנהג שלא כהלכה, אבל מה שכל אדם פרטי עושה בביתו, אני לא מתערב בזה ולא יכול לגעת בזה. אף אחד לא מתכוון לכפות את הדברים האלה".
אתה מבין את החשש שמדינות דתיות יוצאות נחשלות יותר. האם אין סכנה שמדינת ישראל, ככל שתתקדם לערכי היהדות, תפגע בכלכלה המודרנית שלה?
מעוז דוחה את שיוך הקדמה למי שנושאים את שמה: "אני לא חושב שהקדמה מצויה אצל מי שנקראים פרוגרסיבים. הפרוגרס לא מבטא קדמה אלא נסיגה לאחור, לעמים שעבדו אלילים, לצורת חיים של ימי הביניים". בעיניו החזרה ליהדות היא המפתח לחדשנות אמיתית: "המוסר האלוקי זה הסוד וזה היסוד לקדמה הנדרשת שלנו".
מעוז מזכיר בשיחה שדווקא מייסד המדינה, דוד בן-גוריון, הצהיר שמה שמניע אותו הוא החזון המשיחי של נביאי ישראל. "אז מה, בן-גוריון חשב שאנחנו נסוגים אחורנית? הוא חשב שזאת הקדמה". במבט פרקטי אל המציאות הישראלית מעוז מפנה את המבט אל קטר ההיי-טק: "הצבא שלנו מתקדם מאוד טכנולוגית, בסייבר אתה יכול לראות הרבה אנשים חרדים שמקיימים אורח חיים דתי על מלא מלא, והם נמצאים שם, בפיתוח הטכנולוגיה. להפך, אדרבה, אני חושב שזאת הקדמה האמיתית".
המסורתיות שעוקפת מימין
בעוד הוגי הדעות ופוסקי ההלכה משרטטים את החזון בכלים פילוסופיים ומשפטיים, בשטח צומחת תנועה שמבטאת את אותן כמיהות בדיוק, אך בשפה אינטואיטיבית, בהירה וישירה. את אחד הקולות הבולטים והאמיצים של הימין המסורתי ברשתות החברתיות משמיעה אודליה קדמי, משנה לראש המועצה המקומית זיכרון יעקב.
קדמי אינה חובשת כיסוי ראש, ובחזותה החיצונית נראה כי היא אינה משתייכת למגזר הדתי. אך דווקא משום כך היא מצליחה לתרגם את החזון הגבוה לשפת היום-יום, ולעיתים אף עוקפת מימין את הכמיהה לשלב הבא של מדינה יהודית הפועלת ברוח התורה. התובנה המרכזית שלה נולדה דווקא בצמתים, בימי המחאה נגד הרפורמה במערכת המשפט.
"הבנתי שאנחנו בכלל לא משדרים על אותו תדר", היא מספרת על נסיונותיה לשיח עם המפגינים שמנגד. "הם נמצאים בתדר האמוציונלי, ואני מנסה לדבר איתם דרך הרציונל. הכניסו להם לראש שהמזימה של מחנה הימין היא לחייב את כולם להתחיל לחבוש כיפות ושתהיה פה כפייה דתית המונית. אז קודם כול אני באה במלוא הצניעות, ולהם אני אומרת: תראו אותי, תסתכלו עליי. אין לי שמאטע על הראש. אני אכפה עליכם משהו בניגוד לרצונכם? בואו נפתח את זה. זו לא דרכה של היהדות, אף אחד לא יגרום לכם לעשות משהו בניגוד לרצונכם'".
כשקדמי נשאלת על ההשוואה לאיראן, היא מפרקת אותה לגורמים ומפנה אצבע מאשימה אל הבורות שמזינה את הפחד. "שמעתי שאומרים 'אם באיראן מעודדים להוריד את כיסוי הראש, למה לא בישראל?׳ זו אמירה שבאה מבורות. לשים כיסוי ראש זה ביטוי לחירותה של האישה היהודית. הבחירה להתלבש בצניעות היא התממשות החירות הנשית". קדמי מביאה דוגמה מעירה, זיכרון יעקב, ששם בערב יום העצמאות מאורגנת תפילה המונית בהפרדה וולונטרית לצד אזור מעורב. "נשים מבחירה בוחרות לשבת בנפרד, כי הן רוצות את התפילה שלהן. לא כופים עליי, לא מדירים, אני בטוב מזה ובבחירה. חיה ותן לחיות. לחילוניות אין מונופול על החירות".
גם בסוגיית הקדמה והטכנולוגיה קדמי רואה ביהדות מצפן ולא מעצור. בעידן שבו הבינה המלאכותית מסתערת על חיינו, היא רואה בה "כלי שהוא כמעט שמימי, שניתן במתנה לאנושות כדי לקדם אותה". לדבריה, בשעה שהאנושות מתמודדת עם אתגרים טכנולוגיים שמאיימים לפרק מוסכמות חברתיות ומשפחות, "דווקא אנחנו, שקיבלנו את היהדות עם 'ספר הדרכה' מאוד ברור, יודעים לקחת את הטוב שבקדמה ולהיזהר מהחסרונות שלה".
המקום שקדמי משמיעה בו את הביקורת הנוקבת ביותר שלה הוא דווקא בזירת יחסי החוץ, בהצבת מראה מול ראש הממשלה בנימין נתניהו. לתפיסתה, נתניהו - חרף היותו מדינאי ענק, כלשונה - מחמיץ את גודל השעה, משום שהוא אינו מאמץ את השפה האמונית שהעולם עצמו מצפה לשמוע מישראל.
"המוטיב האמוני חזק מאוד בממשל האמריקאי עכשיו", היא מציינת ומזכירה את התפילות סביב טראמפ ואת מזמור תהלים שציטט שר ההגנה האמריקאי בימים האחרונים. "האמת היא שהייתי רוצה לשמוע הרבה יותר מהטון הזה אצל נתניהו. כשהוא בא ואומר למשל על ההתיישבות בעזה 'לא ריאלי', זה יושב על מקום של חוסר אמונה. כי אנחנו עם לא ריאלי! זו המהות של העם היהודי. עם שהוא אוד מוצל מאש, ששלוש שנים אחרי השואה מקים מדינה - זה ריאלי? אנחנו עם של השגחה עליונה, והאומות מכירות בזה. הם מבינים שיש פה השגחה, שזה לחלוטין לא 'כוחי ועוצם ידי'. את ההבנה הזאת ראש הממשלה שלנו לא מהדהד מספיק".
קדמי תובעת סנכרון מלא בין החזון הפנימי לעמידה הלאומית כלפי חוץ: "אין שום טעם שמדיניות החוץ לא תהיה תואמת את מדיניות הפנים באומץ ובגאווה הלאומית שלה. צריכה להתקבע תפיסה מדינית שעכשיו אנחנו עושים את מה שנכון לעם היהודי. הקב"ה שלח לנו את הממשל הכי אוהד שהיה אי פעם בארצות הברית, ואנחנו לא מנצלים מספיק את ההזדמנות המדהימה הזו. אני אומרת שיחסי הקרבה הם ברמה שאם נתניהו עכשיו הולך לטראמפ ואומר לו: תקשיב, אני רוצה לבנות את בית המקדש השלישי, זה יקרה. הוא נעתר לבקשה שלו בשנייה!"
בעיני קדמי הבריחה מהשפה הדתית-יהודית כלפי אומות העולם אינה פרגמטיות דיפלומטית אלא החמצה היסטורית מסוכנת. "זה כמו הבדיחה על האיש שטבע כי סירב להיעזר בסירה ובמסוק ואז מתלונן לקב״ה: למה לא עזרת?" היא מדמה. "שולחים לנו עזרה אלוקית וניסית עכשיו ממש, והתחושה היא שהמנהיגים שלנו לא מכירים בהזדמנות ובמומנטום. צריך לקחת את זה בשתי ידיים ולעשות את המקסימום, כי ההזדמנויות האלה נדירות, ולא בטוח שיחזרו בדור שלנו".
מגדלור מוסרי: יחסי החוץ של מדינת התורה
בעולם מערבי וליברלי, שהדת נתפסת בו במקרה הטוב עניין פרטי ובמקרה הרע מקור לנחשלות, מתעוררת שאלה כבדת משקל: כיצד ייראו יחסי החוץ של מדינת ישראל, ואיך היא תשתלב בעולם כשהתורה והמסורת הן המצפן המוביל אותה? האם חזון של מדינה יהודית שורשית פירושו בהכרח ניתוק דיפלומטי ממשפחת העמים?
הרב חיים נבון אינו ממהר לפזר הבטחות אוטופיות, ומציב על השולחן את המורכבות הפרגמטית. לדבריו, בנקודה הזו אכן יכול להיות מתח מסוים, אך לאו דווקא במקומות שאנשים נוטים לחפש אותו.
"יהיה מתח בין הנטייה האידיאליסטית של התורה לבין המציאות הריאל-פוליטית הקשוחה של הזירה הבין-לאומית", מסביר הרב נבון, ומספק דוגמה מאתגרת: "למשל, ההלכה אוסרת על מכירת נשק למשטרים רצחניים. ומה אם רודן כזה הוא הידיד היחיד שלנו ביבשת שלמה? יהיה צורך למצוא איזונים בריאים לגבי הנקודה הזו, ואפשר למצוא איזונים כאלו". אם כן, מדינת התורה תתמודד לא רק עם ביקורת מערבית, אלא לעיתים דווקא עם הדרישה המוסרית המחמירה של ההלכה עצמה לעומת הציניות של היחסים הבין-לאומיים.
צמאים לבשורה מוסרית
אך מעבר לשאלות הדיפלומטיות הנקודתיות ההוגים השונים מזהים מגמה עמוקה בהרבה: העולם המערבי אינו סולד ממדינה בעלת חוט שדרה דתי אלא למעשה משווע לה.
"יחסי החוץ של מדינת ישראל יתבססו על כך שהיא 'תקרא בשם ה''," קובע הרב עדו רכניץ. "זה אומר שיש פה מדינה שמציגה מודל של חיבור בין עולם רוחני ואמונה לבין חיים לאומיים ומודרניים. העולם המערבי, בניגוד למה שאולי לפעמים נדמה לנו, צמא לבשורה רוחנית מוסרית. היום המערב נמצא במשבר, יש שם ריקנות".
הרב רכניץ משוכנע שמדינה בעלת זהות בהירה תזכה ליותר כבוד, ולא לפחות: "תמיד יהיו חיכוכים פוליטיים, אבל ברמה המהותית העולם יכבד מדינה שיש לה שדרה ערכית ומוסרית ברורה, שמקורה בתנ"ך - ספר שהעולם המערבי מוקיר כבסיס לתרבות שלו. אנחנו נוכל להיות מגדלור מוסרי. מוסר אלוקי, לא רק יחסי. אנחנו נהיה אור לגויים, לא מדינה שמסתגרת בתוך עצמה".
משנים את כיוון השאלה
אנשי מכון תורת המדינה, הרבנים יקיר וקרטמן, מבקשים להפוך את כיוון החשיבה הדיפלומטי של ישראל. במקום לשאול איך מדינה יהודית מתנהלת מול העולם המערבי, עלינו לשאול כיצד מדינה עם קשר לה' מובילה את העולם כולו.
הרב יקיר מזכיר את תפיסתו של המדינאי ד"ר יעקב הרצוג, דודו של הנשיא הנוכחי, שהפך את התנ"ך למסמך מדיניות והתעמת עם ההיסטוריון טוֹיְנבִּי. "הרצוג אמר ש'עם לבדד ישכון' זה העיקרון הדיפלומטי המרכזי של עם ישראל, במובן הזה שיש לנו בשורה אלוקית, וזה מרכז החידוש שלנו", הוא מסביר. "ככל שאנחנו נכיר בדבר הזה יותר, הגויים יכירו בזה יותר. הגויים כבר אומרים לנו 'יאללה קדימה, תסבירו לנו איך אנחנו קשורים לאלוקים'. אנחנו לא צריכים רק לחכות שהם יגידו לנו - בשביל זה באנו לעולם".
הרב קרטמן רואה את ההזדמנות הזו מתרחשת לנגד עינינו ממש עכשיו, בעומק המלחמה. "כשהיום שר ההגנה האמריקאי מצטט את דוד המלך שאומר 'ברוך ה' צורי המלמד ידיי לקרב', אני חושב שככל שנקדים לאמץ מדיניות חוץ שבאה ואומרת 'זה אנחנו, חזרנו', הדבר הזה יפתח לנו כל כך הרבה דלתות. העמים מחכים לבשורה הזו".
עבודה מעשית רבה ומגדלור של חיים מול תרבות המוות
לצד האופטימיות והבהירות הרעיונית אסור להתעלם מן המציאות בשטח. כשפורטים את החזון לפרוטות, מודים כלל הדוברים בגילוי לב כי הדרך למימושו עדיין חסרה עבודת תשתית כבירה.
הן הרב עדו רכניץ הן אנשי תורת המדינה מציינים כי ברמה המעשית הרבה מאוד תשתיות רחוקות מלהיות מוכנות. אפילו בתחום הבסיסי ביותר של דיני ממונות (המשפט האזרחי-כלכלי), שנעשתה בו התקדמות גדולה בשנים האחרונות, עדיין יש דרך ארוכה הן ביצירה התורנית הן בהכשרת הדיינים כדי לנהל משק מודרני. קל וחומר כאשר מדובר על כינון הנהגה רוחנית-מדינית, כדוגמת מודל הסנהדרין או משפט המלך, שתכהן לצד ההנהגה הפוליטית או מעליה. מודלים אלו, וכמוהם גם סוגיות רבות של ניהול מדינה מורכבת ברוח התורה, עדיין רחוקים מלהיות מלובנים עד תומם.
אך אף שהתשתיות המעשיות עודן נבנות, המצפן מצביע לכיוון הפוך לחלוטין מזה שמנסים לצייר בקמפיינים של ההפחדה. קמפיין "ישראל תהפוך לאיראן" אינו רק שגוי עובדתית; הוא חוטא להבנה הבסיסית ביותר של התהום הפעורה בין היהדות לאסלאם - תהום שבימים אלו מתבררת לעיני כל העולם. "איראן היא מדינה שמקדשת את המוות, התורה מקדשת את החיים", מסכם זאת הרב רכניץ.
הרב יקיר מצטרף ומתאר את קריסת החלופות: "דת לא יהודית נכשלת... החלופה האסלאמית היא כל כולה לקחת את המציאות ולרדות בה ולהפוך אותה להיות שפלה. היהדות היא החלופה היחידה שמאירה את המציאות. וכמו שהמפגש עם אלוקי האמת בשדה הקרב מעניק לך פשר, עומק ואומץ, כך המפגש עם אלוקים במרחב הציבורי ובניהול הכללי ייתן לאומה חיות, קיום וערכים".
לצד הדרך הארוכה שתתחיל אחרי סיום המלחמה, אפשר להתחמש באמת הפשוטה שהראתה שוב את כוחה בשנים האחרונות: מדינה יהודית המממשת את ייעודה איננה איום על העולם החופשי, אלא תקוותו.
