למה איראן כל כך שונאים אותנו?

השנאה לישראל כ"אויבת האסלאם" ליותה את המהפכה האיראנית מההתחלה, חומייני האשים את השאה בשיתוף פעולה עם ישראל אותה תיאר במוטיבים אנטישמיים, מיד לאחר שתפס את השלטון הסתערו מאמיניו על שגרירות ישראל אותה העביר ליאסר ערפאת, ומיד לאחר מכן החל לטוות את רשת הטרור בדרך להשמדת ישראל.

אז מה בעצם רוצה מדינה עצומה בת עשרות מיליוני בני אדם, במרחק של יותר מאלפיים קילומטרים, ממדינה כל כך קטנה?

כדי להבין את שורש המשיחיות הזו, ואת האובססיה האיראנית כלפי ישראל, כדאי להקשיב לתזה המרתקת  דיברנו עם פרופסור רונן א. כהן, חוקר המהפכה האסלאמית מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, על הזרם השיעי באסלאם. הפיצול בין שיעים לסונים, התחיל במקור מוויכוח על שליטה כשעלי חתנו של מוחמד טען שהוא זה שצריך למלא את מקומו של מוחמד. האירוע המכונן של השיעים הוא בקרב המכונה "קרב כרבלא" שהתרחש לפני כ-1350 שנה בן השיעים לסונים. השיעים הפסידו וחוסיין נכדו של מוחמד נהרג. קרב כרבלא והפיכת השיעים למיעוט נרדף עיצב גם את התפיסה הדתית השיעית. השיעים שמים דגש על הנרדפות של ה"צדיקים" והצדק האלוהי, העולם מלא עוול נגד ה"צדיקים". המוסלמי חייב לפעול (לטווח ארוך) נגד העוול. ומאבק נגד עוול יותר חשוב מהצלחה פוליטית. מהסיבה הזו טקסי האבל, הבכי והעצבות תופסים מקום מרכזי אצל השיעים. על פי התפיסה השיעית האבל הוא המנוע של המהפכה.

פרופ' כהן מצביע על תחרות תת-מודעת עמוקה בין השיעיות האיראנית לבין היהדות. "השיעיות האיראנית והיהדות חולקות, באופן פרדוקסלי, דנ"א רוחני דומה," מסביר כהן. "שני הכוחות המרכזיים שמעצבים את הנפש השיעית באיראן הם טראומה עמוקה של נרדפות גלותית, וציפייה אקטיבית, כמעט בוערת, לגאולה משיחית. אלו בדיוק הכוחות שהניעו את היהדות לאורך אלפיים שנות גלות." ההקבלה הזו, הוא מדגיש, אינה מייצרת קרבה אלא בדיוק להפך – היא מייצרת, ברמה התיאולוגית והפסיכולוגית, מעין מאבק תת-מודע ואלים על אותו "תפקיד" קוסמי בהיסטוריה האנושית.

פרופסור כהן מסביר כי הפרסים אימצו את השיעה כדי לבדל את עצמם מהערבים, לפני כ-500 שנה חודשה העצמאות הפוליטית של פרס-איראן וכך למעשה הפכו השיעים לראשונה לבעלי מדינה משלהם, הוא מסביר שהחזון האיראני חי בתוך דיסוננס מרתק: מצד אחד, כפרסים, הם מביטים בבוז מסוים על הערביות הסובבת אותם, רואים בה גורם נחשל ובור, ולכן מקדשים את הקדמה ומפתחים עולמות של מדע וידע. אך מצד שני, הם מחברים את אותה קדמה טכנולוגית ומדעית, באופן מוחלט ובלתי מתפשר, למשיחיות אקטיבית וחרדתית.

פרופ' כהן מצביע על השינוי התיאולוגי שחולל חומייני בדת השיעית עצמה. לפני חומייני היתה הפרדה בין הנהגת המדינה הפרסית לאנשי הדת, השיעים האמינו כי צריך לשבת ולהמתין למהדי (המשיח) אבל חומייני מחולל מהפכה שאה כתגובה לחילוניות של משטר השאה.  

ד"ר רפאל בן לוי עמית במכון משגב וראש תוכנית צ'רצ'ל במכון ארגמן, מסביר שהמשטר השיעי באיראן תופס את עצמו כגורם מרכזי שאינו "מערב" ואינו "מזרח", אלא כזה שנועד להביא את האור לעולם דרך שלטון האסלאם. זאת תפיסה שלא פועלת רק מתוך אינטרסים של כוח, אלא מתוך יומרה עמוקה להביא בשורה חדשה לעולם. 

מה שמעניין לשים לב אליו שמבחינה היסטורית המהפכה מגיעה אחרי שיבת ציון ואם נהיה מדוייקים כמעט במקביל ובתהליך עוקב להתעוררות האמונית אחרי מלחמת ששת הימים, של תנועה משיחית ליישוב הארץ ממקום אמוני.

האידיאולוגיה השיעית-איראנית מתנגדת לחילוניות המערבית ודורשת את נוכחותו של האל במרכז ההוויה המדינית. כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה. מתוך הסתכלות זו, האיראנים מזהים כי ישראל מייצגת בעצמה מודל ייחודי המשלב בין אמונה דתית (או לפחות גרעין משיחי-היסטורי) למדינאות. עובדה זו הופכת את המאבק הישראלי-איראני להתנגשות תיאולוגית עמוקה על האופן הנכון לשלב בין שמיים וארץ במדינה מודרנית.

שתי משיחיות במסלול התנגשות

ד"ר בן לוי מאיר את הדינמיקה הזו מזווית חדה, ויש לומר, כמעט אירונית. במובן מסוים, מסביר בן לוי, האיראנים מנסים לעשות היום באופן יזום ונוקשה את מה שישראל עשתה הלכה למעשה, ובלי שתכננה את כל השלבים מראש. הם מנסים לייצר ישות ריבונית, גאולית ועוצמתית. אך בעוד הפרויקט הישראלי צמח והפך למעצמה אזורית, אצל האיראנים – כפי שמתאר זאת בן לוי, הדברים התעוותו. הניסיון לכפות את החזון הזה בכוח מוביל אותם פעם אחר פעם למשברים, לכלכלה קורסת ולבידוד, בעוד המודל הישראלי משגשג.

ישראל מצליחה לממש את החזון הגאולי של קיבוץ גלויות וריבונות, אלא שמה שמעצים את המוטיבציה למלחמה היא העובדה שהיא עושה זאת תחת מעטפה של מערביות חילונית מובהקת - שבו איראן האיסלאמית נאבקת עד חורמה. לכן כשישראל גם מתיימרת להיות האומה הנגאלת שקמה מאפר הרדיפה, אך היא עושה את זה בצורה מערבית, המציאות הזאת מניעה את האיראנים לפעול באגרסיביות ולהשתמש בכוח צבאי וטרור (דרך ארגוני פרוקסי, כולל אלו הסוניים) נגד ישראל, שאותה הם תופסים כמכשול מהותי בחזון התיקון העולמי.

הזעם כלפי ישראל הוא אפוא תמהיל של כעס על המערביות, יחד עם זיהוי של שאיפה משיחית תת-מודעת שהישראלים עצמם אולי לא תמיד מודים בה. המסקנה האיראנית בלתי נמנעת: שתי שאיפות משיחיות וגאוליות לא יכולות לדור באותה כפיפה. גם אם מפרידים ביניהן אלפיים קילומטרים של מדבר, במישור הרעיוני - יש מקום רק לאחת.

הדפוס העמלקי: מלחמה גם במחיר פגיעה עצמית

השיחות שעשינו עם הרב איציק שפירא והרב ראובן פיירמן מצליחות להבקיע את המאבק הזה למקום יותר תשתיתי.

הרב ראובן פיירמן מזהה בהתנהלות האיראנית דפוס עמלקי מובהק. ההתייבשות הכלכלית של איראן והעובדה שהיא משקיעה את כל משאביה בפרויקט אחד של עימות, מראות על רצינות תהומית ועל מוכנות ללכת עד הסוף, גם במחיר של הקרבה עצמית. לדבריו, זהו בדיוק המאפיין הראשון של עמלק.

"יש הרבה אנטישמיים בעולם", מסביר הרב פיירמן, "אבל רוב האנטישמיים בעולם הם סתם טיפשים... אבל יש אנטישמיים שמוכנים ללכת עד הסוף, מקריבים את עצמם, את עמם, את ארצם, כדי להילחם במה שמייצגת היהדות, גם במחיר השמדה עצמית. זאת תכונה של כוח שמכונה בתורה עמלקיות". התכונה הזו משולה לדברי חז"ל על עמלק כמי שקופץ ראשון לתוך אמבטיה רותחת – הוא אומנם נכווה ונשרף בעצמו, אך הוא "מקרר" אותה לאחרים.

כדי להמחיש עד כמה הדפוס הזה אינו נובע מטירוף או מחוסר היגיון, אלא דווקא ממשנה אידיאליסטית סדורה ומחושבת הרב פיירמן מצביע על קווי הדמיון להיטלר ימ"ש ולמכונת ההשמדה הנאצית. "הנאצים הגרמנים, במלחמת העולם השנייה, בשביל להרוג ששת מיליון יהודים הם הקריבו עשרה מיליון גרמנים… היסטורית המשימה של השמדת היהודים הייתה המניע של היטלר למלחמת העולם ולמהלכים הלא רציונלים לכאורה כשנכנס לרוסיה, ולכן לא נבלמה גם כשהיה ברור שהגרמנים משלמים עליה במחיר הפסד בקרבות".

המאבק על דמותו של "האדם החדש"

אם האיראנים, בדומה לתנועות עמלקיות קודמות בהיסטוריה, מוכנים להקריב כל כך הרבה, נשאלת השאלה: מהי אותה משנה מוסדרת ואידיאליסטית שלשמה הם נאבקים בחירוף נפש שכזה? "עיקר עניינו של עמלק זה לא הגמוניה. הכל מסתובב סביב אינטרסים... זה סתם מלחמות טיפשות בעצם", מבהיר הרב פיירמן. "אבל יש מלחמות, וזה בעצם העניין שלהם – זה ליצור אדם חדש". 

הרב פיירמן מזכיר כיצד הנאצים שאפו ליצור את ה"אוברמנש" (האדם העליון) המשוחרר ממצפון ומוסר, שאותם ראו כהמצאה יהודית מחלישה".

אבל הרב פיירמן לא עוצר בהקבלה רעיונית או פילוסופית בלבד. עבורו, הקשר בין מכונת ההשמדה הנאצית לבין האסלאם הרדיקלי של ימינו, ובפרט לאיראן, אינו רק דמיון אידיאולוגי מקרי או השוואה ספרותית – אלא עובדה היסטורית של ממש. העברת השרביט של ה"כוח העמלקי", כך הוא מסביר, התרחשה בפועל, במפגשים מתועדים.

"היטלר הזמין את חאג' אמין אל חוסייני אליו לשיחה, והפגיש אותו עם אייכמן ועם הימלר", מתאר הרב פיירמן. באותם מפגשים היסטוריים, לדבריו, בכירי המשטר הנאצי "הדריכו אותו איך להמשיך את הכוח הזה, העמלקי, הלאה לדורות הבאים – להשמדת היהודים". כלומר, התפיסה הנאצית יובאה במכוון למזרח התיכון כדי לייצר את התשתית למאבק הבא נגד ישראל.

הברית הבלתי קדושה: איראן, הפרוגרס ואידיאולוגיית הכניעה

אז מהו בעצם אותו "מין אנושי חדש" ששואף הציר האיראני ליצור? כדי להבין את עומק השאיפה הזו, ואת האופן שבו היא מעוצבת בפועל מול העולם המערבי, צריך לצלול אל הניתוח של הרב איציק שפירא. הניתוח שלו מצליח לפשט את המכניקה שמאחורי הפעולה האיראנית העולמית, ומסביר מדוע מדינה דתית כל כך משקיעה מאמץ אדיר ב... חיזוק תנועות הפרוגרס במערב.

הרב איציק שפירא מצביע על המאמצים של האסלאם בכלל ואיראן וגרורותיה בפרט למשל להביא לנצחונה של קמלה האריס בבחירות כולל ניסיון לחסל את טראמפ, כך גם בהשפעה בתוך האוניברסיטאות במערב. במבט ראשון, החיבור בין משטר האייתוללות השמרני לבין התנועות הפרוגרסיביות בארצות הברית ובאירופה נשמע כסתירה מוחלטת. אך הרב שפירא מציג טענה מטלטלת: ההשפעה ההרסנית ביותר של איראן על העולם איננה בהכרח תוכנית הגרעין או ארגוני הפרוקסי, אלא דווקא שיתוף הפעולה העמוק שלה עם הפרוגרס. האיראנים, לדבריו, זיהו בפרוגרס מכשיר אסטרטגי ותיאולוגי להחלשת המערב הנוצרי.

התפיסה האיראנית-איסלאמיסטית מתייחסת לעולם המערבי, שאימץ את רעיונות הפרוגרס, כישות חלשה ונקבית. המטרה שלהם אינה שהעולם יהפוך לפרוגרסיבי באמת, אלא לנצל את הרעיונות הללו – כמו דמוקרטיה, הכלה וסובלנות – כדי לחדור פנימה ולפרק את החברה המערבית. בדומה ליחס לנשים בתוך החברה האיראנית והאכזריות הכוחנית שבאה יחד עם ניצול מיני בטבח שמחת תורה מתייחס האסלאם למערב מסביר הרב שפירא את קו המחשבה הרדיקלי הזה, "והמערב הוא כמו איזה אישה אחת גדולה שהאסלאם אונס אותה. זה היחס שלהם לפרוגרס... ניצול חזק של המערב כאישה שאמורה להיות כנועה לאכזריות". הפרוגרס, מבחינתם, פשוט הופך את המערב הנוצרי הנקבי בתפיסתו לאובייקט לכניעה וניצול.

מרכז התפיסה הדתית של האסלאם (שזה גם הפירוש של המילה אסלאם) היא הכנעה בפני האל, האסלאם כמו הנצרות לקחו מהיהדות את האמונה באל אחד, אבל החוויה הדתית המוסלמית היא של כניעה מפני אל חזק, ולכן גם אכזרי. האכזריות שלו מדגישה את הכניעה מפניו.

חווית הסבל והרדיפה באסלאם השיעי, מזכירה את התפיסה הנוצרית על ה"נרדפות" וקבלת הייסורים, כחלק מסבל קיומי של האל הגדול. הנצרות בחרה לפתור את הקושי הזה על ידי כך שהפכה את האל ל"אנושי" – היא יצרה דמות של אל-אדם שמבין את הקושי בעולם, מזדהה עם הצרות, ויש לו אמפתיה עמוקה לחולשות אנושיות. האסלאם, לעומת זאת, דחה את ההאנשה הזו מכל וכל. הוא שמר על אל מופשט, אך יחד עם זאת, הותיר אותו כאל כוחני ואכזרי מאוד. האל האיסלאמי אינו מחפש להזדהות עם החולשה האנושית – הוא דורש שתכנעו לו. והדרך היחידה להתקרב אליו היא על ידי כניעה מוחלטת מצידך וחנופה, וכפיית הכניעה הזו על אחרים.

לכן, אותו "מין אנושי חדש" שהם שואפים לייצר הוא אדם נטול בחירה, אדם שמוכנע באכזריות תחת עול דתי כוחני. זו הסיבה שהאכזריות הקיצונית שלהם – בין אם היא מופנית כלפי נשים באיראן המסרבות לעטות חיג'אב, ובין אם כלפי חברות מערביות שלמות – נתפסת בעיניהם כאקט דתי עליון. הם משתמשים בכוחנות כדי לדמות את עצמם לאותו אל אכזרי הדורש את כניעת העולם כולו.

הסוד הישראלי: אמונה מתוך חירות

כאן בדיוק נכנסת ישראל לתמונה, וכאן גם מתברר מדוע היא מהווה את האויב המוחלט של התזה האיראנית-איסלאמית. המודל היהודי שישראל מייצגת בעצם קיומה עומד בניגוד תהומי לכל מה שהאיראנים מנסים לקדם.

היהדות אומרת שאפשר להאמין באל אחד, מופשט וטהור, שהקשר איתו הוא ממשי ועמוק – וכל זה בלי שום צורך בכוחנות או אכזריות. "היהדות מציבה קשר עם האל שהוא עובדתי... הוא בחירי ולא כוחני," מדגיש הרב שפירא. עבור התפיסה השיעית, יהדות שכזו היא בגדר איום עצום, כמעט כפירה. אמונה באל שאינו דורש כניעה אכזרית נתפסת אצלם כחולשה. כפי שמנסח זאת הרב שפירא: "מבחינתם זה אוויר. אתה מאמין בכלום. אין פה משהו שאתה יכול לקחת אותו חזק". 

הרב שפירא מסביר שהתפיסה הזאת מזהה שאי אפשר "לאסלם" או להכניע אפילו את הישראלי החילוני: "הם ראו בישראל, גם בחילוניות, משהו שהם לא יוכלו להפוך אותו לנכנע... להפוך אותו לאישה כנועה. זה לא יעבוד". את המערב הנוצרי הם ראו על פי הרב שפירא כ "אישה שנכנעת לאסלאם הגברי", על ידי שימוש בפרוגרס עצמו ובמסכנות של המערב כדי להילחם בו עצמו  אך על החברה הישראלית הפטנט הזה לא עובד. וזאת הסיבה שאת אנרגיית ההשמדה צריך למקד כאן. 

הדי-אן-איי היהודי, כפי שהרב מציין, מושתת על קשר "בחירי" (מתוך בחירה ולא מתוך כפייה, כמו במעמד הר סיני שבו אמרנו "נעשה ונשמע" מתוך רצון). תודעת הבחירה הזו מולידה חירות פנימית עמוקה שפשוט אינה מסוגלת להתכופף ולהיכנע לאכזריות עיוורת.

המציאות הזו הופכת את עצם קיומה של מדינת ישראל לניגוד בלתי נסבל לתיאולוגיה השיעית-איראנית. ישראל, המבוססת על תשתית של חירות ובחירה, מייצגת בעצם חייה את קריסת התזה של האסלאם הרדיקלי – והיא עושה זאת בלי שהישראלי הממוצע אפילו מודע תמיד למשקל התיאולוגי העצום שהוא נושא על כתפיו.

קריסת התזה והמהפכה הרביעית

לאור ההתנגשות התיאולוגית הזו, קריסתו הפיזית והצבאית של הציר האיראני, שאנו עדים לה בימים אלה, אינה רק אירוע גיאופוליטי. המשמעות המעשית של פירוק טבעת החנק האיראנית היא, בראש ובראשונה, מכה אידיאולוגית אנושה לחזון "האדם החדש" והכנוע שהם ניסו להשליט. הכוחנות העיוורת שנועדה לאלץ את המציאות להתכופף – נבלמה, והתזה שלהם ספגה מהלומה תפיסתית אדירה.

אז מה נוצר כעת מבחינה רוחנית? לאן פנינו מועדות אחרי שהכוח הזה מאבד את אחיזתו?

עבור הרב פיירמן, למכה שהונחתה על איראן יש משמעות היסטורית עצומה, אך הוא מזהיר מיומרה מופרזת של סיום המאבק לחלוטין. "אני לא חושב שברגע שאנחנו עכשיו נפרק את איראן, אז נגמר עמלק בעולם," הוא מדייק. "העמלקים נשארו. אבל אין להם ביטוי מדיני. אין להם עוצמה של מדינה." התפרקותה של איראן שומטת את הקרקע תחת היכולת של האידיאולוגיה הזו להפעיל כוח שלטוני ומדינתי מסודר.

שבירת הכוח המדיני של עמלק מעבירה אותנו, לדברי הרב פיירמן, לשלב הבא והמתקדם יותר במהלך ההיסטורי. הוא מזכיר את דברי הגמרא במסכת סנהדרין על שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד מלך, למחות את זרעו של עמלק, ולבנות את בית הבחירה. "אנחנו עכשיו בשלב מאוד מאוד מתקדם לקראת בניית בית המקדש," הוא קובע. לכן המוקד עכשיו עוזר פנימה: "הכל בתוכנו. תיקון, חזרה בתשובה, העמקה של ידיעת היהדות, תורה."

הרב איציק שפירא, מצידו, קושר את ההצלחה מול איראן במישרין לתהליכי העומק שעוברת החברה הישראלית. בעיניו, פירוק התזה של ה"כניעה" האיראנית פותח פתח אדיר לאנושות כולה. "הכניעה שהם רצו להכניע את המערב יצרה תאווה אדירה של שליטה, וגם אצל המערב איזה כניעה לדבר הזה. כל זה משתנה עכשיו," אומר הרב שפירא. "ומה שזה עושה – זה פותח בעצם את הדלת לאמונה דתית יותר טהורה".

הרב שפירא תולה את המשך המהלך בהתחזקות האמונית הפנימית שמתרחשת כעת בישראל, שתקרין החוצה אל העולם כולו. הוא משתמש במושג "המהפכה הרביעית" – מונח שטבע הרב יצחק גינזבורג – המדבר על השלב שבו עם ישראל יוצא מההסתגרות ומביא בשורה והשפעה רוחנית ישירה לאומות העולם. למעשה, מה שניסו האיראנים לעשות באופן מרושע, בכוחנות, באכזריות ומתוך אידיאולוגיה של כפייה עולמית – עתיד להתרחש דרך עם ישראל, אך ממקום הפוך לחלוטין: מתוך אמונה, חירות ובחירה חופשית.

איך בדיוק ייראה השינוי הזה בשטח? המהפכה הזו, מסביר הרב שפירא, לא תתרחש רק ברמת ההמונים נטולי הדת, אלא תחלחל עמוק דרך שינוי תפיסתי אצל מובילי הדתות בעצמם. הדתות הגדולות יתחילו לזהות את האור שיונק מעם ישראל, ולשנות את התיאולוגיה שלהן בהתאם. כדי להמחיש עד כמה התהליך הזה כבר מתחיל להתרחש מתחת לפני השטח, מספר הרב שפירא על קשר אישי שיש לו עם אחד המלומדים ואנשי הדת הבכירים באסלאם. הוא מתאר כי הופתע עמוקות מרמת הבקיאות העצומה של אותו מנהיג מוסלמי ביהדות, ומהיכרותו המעמיקה עם העמדות התיאולוגיות של רבני ישראל. ההתחזקות האמונית הזו שלנו, שגורמת אפילו למנהיגי הדתות האחרות לחפש את האמת ביהדות, היא התשובה המוחצת ביותר לאיראן, והיא זו שבסופו של דבר תכריע רוחנית ומעשית את פני המזרח התיכון.

המאבק הקוסמי על צלם האדם

בסופו של דבר, כשמחברים את המבט הגיאופוליטי-לאומי אל עומק הניתוח הרוחני, התמונה שמתקבלת צלולה ומטלטלת. מתברר שהתנגשות שתי ה"משיחיות" שעליה דיברו החוקרים - זו האיראנית וזו הישראלית – איננה רק תחרות על משאבים, שטחים או אפילו על הגמוניה דתית במזרח התיכון. זהו מאבק קוסמי על צלמו של האדם ועל אופיו של התיקון העולמי. לא בכדי המאבק הזה נמצא במרכז ההתעניינות העולמי. 

מצד אחד ניצב פרויקט משיחי-עמלקי חשוך, המונע מטראומה של נרדפות ומתאווה טוטאלית לשליטה. זהו חזון שדורש לייצר "אדם חדש" באמצעות כניעה מוחלטת, אכזריות, מחיקת החירות והקרבת חיים על מזבחו של אל כוחני. מולו, ניצב הפרויקט הלאומי הישראלי. גם כשהוא עטוף במעטפת של מדינה מודרנית וחילונית, פועם בו אותו דנ"א רוחני עתיק של חירות, של "נעשה ונשמע" מתוך בחירה, ושל קשר חי, טהור ולא-כוחני עם האלוהות.

הזעם האיראני כלפי ישראל נובע בדיוק מהמקום הזה: עצם שגשוגה של ישראל – המשלבת חזון גאולי של קיבוץ גלויות עם חיים, חירות וקדמה – מהווה מראה בוהקת לכישלון המוחלט של המודל האיראני, שמנסה לכפות את חזונו בכוח וקורס אל תוך חורבן, בידוד ומוות.

קריסתה הפיזית והצבאית של המכונה האיראנית בימים אלה היא הרבה יותר מניצחון ביטחוני או לאומי; היא שבירת הכלים של אידיאולוגיית הכניעה. המכה שניחתה על כוחות השחור הללו מנקה את האוויר הרוחני בעולם כולו ומפנה את הבמה. כעת, כשהאיום העמלקי המדיני מאבד את אחיזתו, נפתחת הדלת לשלב הבא: התעוררות פנימית והעמקה אמונית - בישראל וממנה החוצה.